א. זמן משבר מנהיגותי ביטחוני ואידיאולוגי מחייב חשיבה מחודשת. ההצעות שהמערכת הפוליטית הנוכחית מייצרת, אינן אלא עוד מאותו דבר שכבר הוביל אותנו למבצעים שסופם אינו ניצחון. "ענבי זעם", "חומת מגן", "עופרת יצוקה" ועוד ועוד. כל אלה פלסטרים על פצע עמוק: ניתוק מהשורשים הגורם להיעדר חזון, ו"באין חזון ייפרע עם".
הראי"ה קוק ראה את הטוב שבתנועה הציונית־חילונית, אבל לא הצדיק הנהגה חילונית שתוביל את העם. הוא השקיע מאמצים רבים להאיר את אור הקודש בהובלתה של תנועת התחייה הלאומית. הרב ראה בכך הכרח קיומי, כיוון שגוף בלי נשמה אינו יכול להתקיים. במכתב לידידו הרב שפירא, מחבר שו"ת "דבר אברהם", כתב הראי"ה כי מייד לאחר הצהרת בלפור:
הזהרתי את העסקנים הראשיים של הציונות אז, את ויצמן ואת סוקולוב, בלונדון: הזהרו שלא תכבה לִבַּת הקודש של תנועת התחיה הלאומית שלנו, העומדת כעת להתקשר עם גאולת העם והארץ, בצורה מעשית גדולה וממלכתית. ולצערי לא היו אזנים קשובות אז, ומיד הרגשתי בחוסר דם החיים דם הנפש שבמפעל כביר ונורא זה. אז יצאתי ודברתי אל העם.
מעשה זה היה המאיץ להקמת תנועת דגל ירושלים, שאותה הועיד הרב לעמוד בראש התחייה הלאומית. באותם ימים כתב לבנו הרצי"ה:
השאלה הגדולה העומדת נגד עיניהם של שלמי אמונים בישראל היא למה ילכו־בראש הרחוקים מיהדות בפנימיותה? (איגרות הראיה, תתסח)
הרב קוק ראה את עצמו לאורך כל חייו כמנהיג לא פחות מראשי התנועה הציונית. לכן בפרשת הכותל הידועה, סירב בתוקף לדרישת הערבים להכריז שהעם היהודי ויתר על מקום הכותל, אף שהם איימו להמשיך את פרעות תרפ"ט ולהחריפן. ראשי התנועה הציונית דרשו ממנו לוותר מפני חשש לשפיכות דמים. אך הוא טען כי לא ברפיסות נשיג ביטחון, ובדיעבד הודו לו גם מתנגדיו.
כאוחז בשיפולי גלימתו של מרן הראי"ה – אוסיף את השורות הבאות:
ב. כדי שנוכל לכבוש את ארץ עמון ומואב – דאג הקב"ה שסיחון יכבוש אותן, ואחר כך כבשנו שטחים אלה ממנו. כמאמר חז"ל "עמון ומואב טהרו בסיחון". משהו דומה קרה לממשלת ישראל.
שנים רבות נמנעו החרדים מלקבל תפקיד שר בממשלה (רק באילוץ בג"ץ ולזמן קצר). כעת הקואליציה והממשלה מורכבות ממוסלמים וממפלגות פוסט ציוניות. סימן בולט ומשפיל המלמד על מהותה של הממשלה, הוא מינוי שגרירה שלא מוכנה לשיר את ההמנון. בפועל, הרי שאין עוד ממשלה ציונית בישראל. אנשי הקואליציה שבכל זאת מציינים את היותם ציונים, סותרים במעשיהם את הצהרותיהם
הבולט שבמעשים המעידים על אופייה של ההנהגה – מסירת הנגב בידי האויב ועקירת נטיעות ט"ו בשבט, תאריך שהיה מעין יום חג ציוני. וכבר אמר בן גוריון "בנגב ייבחן העם".
נמצאת ממשלת ישראל מתפשטת מציוניותה. מכאן ואילך על המפלגות החרדיות ביחד עם המפלגות הדתיות לדרוש את ראשות הממשלה והתיקים הבכירים כדי לחולל שינוי מהותי, בלי קשר להגדרה "ציוני". המילים אינן קובעות.
ג. אפילו התהייה הוותיקה בדבר ההתאמה לראשות ממשלה או לתפקידים כמו שר הביטחון הפכה ללא רלוונטית. במהלכים הפוליטיים של השנים האחרונות הורגלנו לדמויות שרחוקות ממה שחשבנו שמתאים לתפקידים כמו שר ביטחון ושר אוצר, ולאחרונה גם לראשות הממשלה. תפקידי ההנהגה האלה ניתנו לאנשים בלי קשר להשכלתם, ואפילו לא לניסיונם הקודם או לאידיאולוגיה כל שהיא. הקצינו הדברים, עד שאפילו אין קשר בין אותן דמויות ובין מספר המצביעים להן או לגודל מפלגתן בכנסת. ולגודל אסוננו – גם ללא קשר למה שהתחייבו עליו כשביקשו את אמון הבוחר, ותוך יצירת "תרבות שקר". במילה אחת – כאוס. או בשפת התנ"ך – תוהו ובוהו. כשהעולם הישן נחרב, שלא מרצוננו, זה הזמן ליצור ולברוא עולם חדש.
ישנה הזדמנות פז להציל את מדינת היהודים ממהרסיה ומחריביה – בגיור, בכשרות, בשבת ובעצם האחיזה בה. נראה כי לעת כזו הגענו, כל הדוגלים בתורת משה, כדי להציל את העם היושב בציון מן הכליה הרוחנית והגשמית המתרגשות עלינו בעת הזו.
הטיעון המרכזי שבגינו הוקמה הממשלה הנוכחית היה מניעת בחירות נוספות. ואכן, הסיכוי שבסיום עוד מערכת בחירות נקבל תוצאה שונה, מזכיר את האמרה המיוחסת לאיינשטיין כי אי שפיות היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות.
גם החלום שהליכוד יחזור לשלטון והכול יסתדר, כבר הוכח כחלום שווא. הרי בזמן שלטונו – החל מימיו של מנחם בגין – יצר הליכוד את שלטון היועץ המשפטי ובג"ץ, שאחראים במידה רבה למצבנו. בית המשפט העליון הכניס לכנסת את אויבי ישראל, נגד החלטת ועדת הבחירות, מעשה שגרם לתיקו המתמשך במערכות הבחירות האחרונות. בנוסף השאיר בג"ץ בארץ מאות אלפי מסתננים ההולכים וכובשים את דרום תל אביב ומקומות נוספים, וגרם לעוד נזקים. רק לאחרונה גרם בית המשפט הרס נוסף של הסטטוס קוו, בענייני החמץ בפסח בצבא ובבתי חולים.
בזמן ממשלות הליכוד הופקרו הנגב והגליל, ונכנסו מאות אלפי גויים לארץ. אם ישוב לשלטון – נקבל עוד מאותו הדבר, אולי קצת פחות גרוע, עטוף במילים יפות, אבל המצב לא ישתנה באמת.
ד. איחוד המפלגות הדתיות ליחידה אחת נראה לא ריאלי, בעיקר לנוכח משקעי העבר. אלא שהוויכוח בשאלה כיצד להתייחס לתנועה הציונית, כאמור כבר אינו רלוונטי. על המפלגות הדתיות והחרדיות לסרב לבחירות חדשות, ולהחליף את הממשלה בכנסת הקיימת. או אז "ילכו בראש הקרובים ליהדות בפנימיותה". הגיע הזמן של הציבור החרדי והדתי כולו, ועימו הציבור המסורתי, אשר יחדיו מהווים את רוב העם, לתפוס את ההנהגה לטובת העם כולו!
לא שיהיה קל – השופרות התקשורתיים יסתערו בכל כוחם. סיסמאות "טהרן זה כאן" ימלאו את הארץ, אף שהכול יודעים שאין לאף חילוני אחד לחשוש משלטון של חובשי כיפות. איש לא יכתיב לו מה לאכול או ללבוש, ומה לעשות בשבת. ייתכן אפילו שמפלגות חילוניות שנמצאות כיום בקואליציה ירצו להצטרף, בשל חששן מבחירות שירעו את מצבן. תהיה זו "ממשלת ריפוי ואיחוי" אמיתית של העם היהודי.
והעיקר – לא לפחד כלל.
