בחג החירות יש לומר "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", שנאמר "והמכתב מכתב א-לוהים הוא חרות על הלוחות – אל תקרי חרות אלא חירות". ויש לשאול, והרי כתוב חרות, וכי אנחנו משנים בשביל להרוויח דרשה? אלא יש לדעת שבכל מקום שכתבו לנו חכמים 'אל תקרי' יש סיבה מיוחדת.
בצעירותי ראיתי באחד הספרים הסבר לדרשה זו: כתוב חרות מלשון חריטה, הכתב חרוט, הלוחות הם מאבן ספירינון חזקה ביותר, והכתב חרוט על הלוחות. אומנם היה צריך להיות כתוב בפסוק חרוט בטי"ת, וכאן כתוב בתי"ו, וזה אומר דורשני. לכן אמרו רבותינו שכתוב חרות בתי"ו כי אין הכוונה רק לחרוט, אלא זו חירות.
ולמה באמת אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה? אמר לו הקב"ה למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה", שאם לא כן, אין שום טעם ליציאה, כל המטרה והתכלית של יציאת מצרים היא בשביל לקבל תורה. כי אם יצאו משעבודו של פרעה וייכנסו לשעבוד יצר הרע, זה גרוע יותר, זו אינה חירות.
על כן מתחילה אמר הקב"ה למשה את המטרה, תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה. לכן מובן מדוע אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, כי אי אפשר לאדם להתגבר על יצרו אלא רק על ידי לימוד תורה. "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", בשביל יצר הרע ברא ה' את התורה, כדי להכניע אותו, בלי התורה אי אפשר. על כן אין לך בן חורין, כי אם אינו עוסק בתורה, אינו יכול להתגבר על יצרו, ועדיין הוא עבד. "עבד יצרו ואסיר תאוותו".
אשריכם ישראל, גם מי שחושבים את עצמם רחוקים מהתורה אינם רחוקים, הם רק חושבים שהם רחוקים. גם מחשבה זו באה מתוך קדושה פנימית, כי הם יודעים כמה חשובים הם לפני ה' ויודעים שלא עושים את הכול, ולכן חושבים את עצמם רחוקים. אבל אינם רחוקים, "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". צאו וראו בשווקים וברחובות מה עם ישראל עושה בשביל פסח, צאו וראו מי בא למכור חמץ לפני הפסח, אפילו שלא כולם מוכרחים למכור.
כשנבחרתי לרבנות תל אביב זה היה בערב פסח, וכבר נתקלתי בניסיון קשה. יש חוק שאוסר למכור חמץ בפסח, והיועץ המשפטי של עיריית תל אביב התפלפל ועשה בלשנות בלשון החוק שאם החמץ לא ממש בחוץ, מותר למוכרו אפילו בסופרמרקט. התקשרתי לכל הנוגעים בדבר, אמרתי להם שלא ישתקו ולא ינוחו, וב"ה בתוך זמן קצר שינו את החוק וסידרו אותו. תמיד אנחנו צריכים לראות איך להציל את עם ישראל.
לשמור על העם
החג הקדוש הזה, חג המצות, חג החירות, הוא חג שכל עם ישראל צריך להתלכד בו יחד. אנחנו צריכים להיזהר מאוד בכל יהודי, "לבלתי יידח ממנו נידח" חס ושלום. ראינו מה שקרה במצרים, "וחמושים עלו", רק אחד מחמישה יצאו. הגאולה בפתח, במהרה יבוא ויגל ליבנו, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אך מה יהיה אם לא נקרב את עם ישראל, וכי חס ושלום יהיה 'חמושים'?! אנחנו רוצים שעם ישראל יהיה יחד, כאיש אחד בלב אחד.
כשאנחנו צועקים על החוק של הגיור שבא להרוס את עם ישראל, כשאנחנו צועקים על חוקים שבאים לצמצם ולעקור את בתי הדין בארץ ישראל, וכי זה בשבילנו?! אמרתי כמה פעמים לאנשים שעוסקים בזה שידעו שמי שיפסיד מהדברים הללו זה הם. יראי ה' תמיד ישמרו על ייחוסם ועל דתם, אבל אלה המסכנים שלא התרגלו לשמור תורה ומצוות, אם יהיה חס ושלום חוק שיפגע בסמכותם של בתי הדין, מה יהיה איתם?!
לא כבוד אנחנו מחפשים, לא יוקרה ולא שלטון, אנחנו רוצים לשמור את עם ישראל. כשבתי הדין חזקים ועובדים נכון, הם שומרים על ייחוסו של עם ישראל לדורות עולם, שומרים שלא ייכנסו נטיעות זרות בתוך עם ישראל. על ידי שיש בתי דין כל ישראל יכולים להתחתן זה עם זה, אפילו מי שאינם שומרי תורה ומצוות, בעתיד יחזרו בתשובה וירצו להתחתן עם בת צדיק וחכם, מותר, ואין בזה עיכוב. זה נקרא עם אחד, סוף סוף מתחתנים יחד.
אבל אם חס ושלום יפרצו את הפרצה הזאת ולא נוכל להתחתן זה עם זה רחמנא ליצלן, נהפוך לכמה עמים, זה כבר לא עם אחד, ואין הרס גדול מזה! ה' ישמור, זה אסון נורא לעם ישראל, נצטרך לעשות פנקסי יוחסין, העם ייקרע לכמה קרעים, ואלו קרעים שאינם מתאחים, קרעים שאי אפשר להשיב. איפה כל אותן כיתות של צדוקים ובייתוסים ועוד ועוד שהיו בעם ישראל? נכחדו ואינן, כבר לא קיימות. איננו רוצים שיקרה כך לחלק מאחינו, דמנו ובשרנו. אלו האחים שלנו, אנחנו אוהבים אותם, בשביל זה אנחנו נלחמים.
חג האמונה
בפסח לא רק ההלכה בולטת אלא גם המנהג והמסורת. ההלכות הן האורות עצמם, אלו הדינים שמבארים מה מותר ומה אסור, אבל המנהגים וההנהגות שקיבלנו מאבותינו ומקדמונינו נותנים את החן והעיטורים, נותנים את הקישור שאנחנו ממשיכים להיות מקושרים וקשורים כולם יחד בקשרא דמיהמנותא. ובקשר הזה צריכים להתקשר איש עם רעהו.
זה העניין בפסח. התורה מצווה אותנו "במכסת נפשות איש לפי אוכלו תכוסו על השה", ולמדו מזה בגמרא שאין הפסח נשחט אלא למנוייו. לא כל אחד עושה חגיגה לעצמו, אלא נמנים ומתאספים יחד כמה שאפשר. אם היה כבש שיש בו מיליון 'כזיתים', יכולים מיליון אנשים להימנות עליו. זה העניין, בפשטות וביחד, בידידות ובאהבה, לחפש את השלמות.
בימים האלה האדם יכול להתעלות ולצאת ברכוש גדול. על הימים האלה נאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", והרכוש הגדול ביותר הוא שישראל לקחו איתם את כל הניצוצות. כי מצרים היא ערוות הארץ, שבה נקבצו כל הניצוצות מאדם הראשון, וישראל העלו איתם את כל הניצוצות, זה הרכוש הגדול. כך אנו יכולים לצאת מהחג הקדוש הזה בעלייה עצומה, בתורה וביראת ה' טהורה שתיתן השפעה ניכרת בכל החיים שלנו, במידות שלנו, להרבות התבטלות עצמית ולהרבות כבוד חברים. ככל שהאדם מבטל את עצמו ומכבד את חבריו, כך הוא עולה ומתעלה ויקר בעיני ה'.
אנחנו מתפללים "והשיאנו ה' א-לוהינו את ברכת מועדיך", שלא נלך והברכה תישאר במועד, אלא שנישא אותה איתנו, שניקח אותה, שתהיה חלק מהחיים שלנו, שתלווה אותנו לוויית חן וחסד לחיים בשמחה ובשלום, ללכת עם השפע וההתעוררות של האמונה בחג. בפרט בחג הקדוש הזה, שהוא חג האמונה, שאוכלים בו נהמא דמיהמנותא. לקחת מהחג חירות וחיזוק, תורה וקדושה.
(תמונה ראשית: ויקיפדיה)
