כְּשֶׁתֵּל אָבִיב מְדַמֶּמֶת
רוֹאִים לָהּ אֶת הַיְרוּשָׁלַיִם
כְּבִישׁ אֶחָד
חֶבֶל טַבּוּר
קוֹשֵׁר וּמְחַבֵּר בֵּין הַשְּׁתַּיִם
אִמָּא וּבַת מַרְדָנִית
עַל הַיָּם מִשְׁתַּקְּפַיִם הַשָּׁמַיִם
עִיר עִבְרִית
יָגוֹן יְהוּדִי
לִשְׁתֵּיהֶן יֵשׁ אוֹתָן הָעֵינַיִם
רועי שלום־זמיר
בחודש הזה חברו להם יחדיו נרצחי בני ברק ונרצחי תל אביב. עולמות שונים כל כך, סיפור משותף. גם כשאיננו אוהבים זה את זה, שונאים אותנו במידה שווה. כך תתחיל ההגדה של פסח, בסיפור לבן שביקש לעקור את הכול, במצרים שהעבידו אותנו בפרך. חז"ל יקראו לזהות הזו: "מתחיל בגנאי". גנאי הוא לאומה שמתחברת אך ורק באסונותיה, זו סולידריות מרגשת, הכרחית, אבל זו רק ההתחלה. הגנאי שבשנאה, הגנאי שמגנים את ישראל באו"ם, יהיו רק ההתחלה, ועכשיו – השבח. כשתל אביב וירושלים ובני ברק נפגשות באהבה, זו גאולה.
השבוע ראיתי אותן בשיעור שלי ברמת אביב, חילוניות ודתיות ובאמצע, רוצות כולן לחפש את המשותף, למצוא את האפיקומן, את החצי שהוחבא מפניהן. הן לא זקוקות לחוק החמץ כשהאהבה היא לחם חוקן. הן יודעות שהאהבה גדולה מסך מחלוקותיה, הן מבקשות שלא יהיו פקקים בכביש הזה, שלא נתנגש זה בזה חלילה, בחיבור שבין תל אביב וירושלים, כביש מספר אחד א-לוהינו א-לוהינו א-לוהינו שבשמיים ובארץ הטובה שלנו.
תלמידות אהובות שלי מציינות ממש בימים אלה שנה למות יקיריהן במירון. אסון מירון ההיסטורי התחיל ממש ממחרת השבת: בצאת החג הראשון החלו תלמידי רבי עקיבא למות עד שביום ל"ג בעומר לא נותר מהם אחד. לפי התיאור הזה שבחז"ל, ככל הנראה בליל הסדר הגיעו המחלוקות שבעם הזה לשיא שלא היה כמותו. אם תלמידי רבי עקיבא מתים על שלא חלקו כבוד זה לזה מייד בצאת החג הראשון, הרי שליל הסדר ההוא, הנורא, התנהל בהמון שולחנות נפרדים זה מזה, שולחנות שגלו מעל שולחן אביהם.
כך יושבים בליל הסדר ההוא בבני ברק רבי עקיבא וחבריו, אלה שיהיו בקרוב מאוד להרוגי מלכות, ומבקשים חיבור אחר. הם מבקשים את הימים והלילות שיביאו לימות המשיח, הם יבקשו לספר את הסיפור המשותף לכולנו, עד הבוקר.
ואז יגיעו תלמידיהם, התלמידים המופלאים האלה, ויאמרו לרבי עקיבא: "נכון, כל ימיך היית מצטער מתי תבוא לידך מסירות הנפש הזו, למות כהרוג מלכות, לצעוק 'שמע ישראל' ולמות ב'אחד'. אבל רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!" זו תהיה קריאת שמע אחרת, קריאת שמע של גאולה, קריאת שמע שתסיים בשבח, במילה "אחד", בכביש אחד שיסיע את כולנו לירושלים.
בליל הסדר הזה נאהב בעזרת ה', בליל הסדר הזה נסיים את הסיפור של כולנו בשבח, וכל המרבה לספר את הסיפור הזה, הרי זה משובח.
