מאיר הרכבי נולד במיר שברוסיה בראש השנה תרכ"ח (1867). הוא למד במיר ובוולוז'ין ושימש שוחט בקהילות ישראל בדרום רוסיה. עלה ארצה בשנת תר"ן והתיישב בירושלים, ולאחר זמן-מה עבר למושבה החדשה רחובות והיה בה פועל מן המניין. אחר כך ישב ביפו והיה מבאי ביתו של רב העיר נפתלי הרץ הלוי. בתרס"ב שימש שו"ב במושבה בת שלמה.
ייסוד יבנאל
כשנוסדה המושבה יבנאל בגליל התחתון (תרס"ב) החליט ר' מאיר הרכבי להצטרף למתיישבים. אדמת המקום הייתה טרשית, ובה ביצות וקדחת. נדרשו מסירות נפש ואומץ גופני כדי לחיות במקום. ר' מאיר טרח בבניין המושבה ונשא עם האיכרים בעול צרכיה.
אומנם לא הייתה במושבה משרה רשמית של רב, אך שירותי הדת ההכרחיים למתיישבים המסורתיים הוטלו על ר' מאיר. תפקידיו כללו שחיטה, קריאה בתורה ומילה. "בעל הסמכות היחידי במושבתנו, הוא המרא דאתרא", סיכם אחד מבני יבנאל.
עם התבססות המושבה היה צורך להשיג נשק להגנה עצמית. ר' מאיר אסף כסף, צירף את הפרוטות המעטות והלך לזיכרון יעקב לרכוש נשק. את כלי נשק מכר לאיכרים בתנאים נוחים. "בימים ההם היה ביתו דומה יותר למערת שודד מאשר לדירת שו"ב ומרא דאתרא". האיכרים היו באים לבדוק את טיב הנשק, ופעם אחת נפלט כדור בשגגה ור' מאיר נפצע בידו. דמו הורעל, וחודשים רבים פרפר בין חיים למוות.
לאורך שנותיו במושבה היה ר' מאיר חבר בוועדת הנשק ופעל לביטחון המושבה. נכדו, שאפשר לראות בו את יורשו בתחום הביטחון, הוא האלוף יהושפט (פטי) הרכבי, מפקד בולט בימי מלחמת השחרור וראש אמ"ן בשנים 1955–1959.
הקמת הוועד הכספי
בכל שנה נחתה מכה אחרת על המושבה: שידפון, עכברים, ארבה, דבר ועוד. הקשו גם תנאי ההתיישבות, מחסור בכלי עבודה, נפילת בתים והתקציב הזעום שהעניקו למתיישבים פקידי הברון. אחרי עמל מפרך נאלץ האיכר בעונת הגורן למכור את כל יבולו, לעיתים בזול, כדי לשלם את חובותיו: מיסי הממשלה והמושבה.
ר' מאיר נכנס בעובי הקורה והיה בראש היוזמים להקים ועד שייתן מפרעות לאיכרים על יבולם. מעתה לא יצטרכו למכור בזול בשעת הדחק, ויוכלו לשמור על התבואה הדרושה לזרעים ולמחיה. האיכרים נשמו לרווחה.
הבורר
שמו של ר' מאיר התפרסם בסביבה כאיש אשר חסד ואמת המוכן לעמוד לאדם בשעת מצוקה, אך לא יהדר פני דל בריבו. בני המושבה וגם שכניה, יהודים וערבים, הזמינו אותו להיות שופט ובורר, וכולם סיפרו בהערצה על שיקול דעתו ועומק שכלו.
בביתו של ר' מאיר נערכו פגישות רבות בעניין פיתוח המושבה. לא פעם היה בנו הקטן צדקיהו יושב בפינה, מקשיב בריכוז ועיניו נוצצות. כאשר היה ר' מאיר מרגיש בו, היה משלח אותו בנזיפה, וחיוך על שפתיו. הוא לא חפץ שבנו יימשך לחיי המעשה אלא לחיי הרוח, אך צדקיהו היה ליבו ער ופתוח למתרחש.
ברית של חיים ומוות
בשנת תרס"ב פקדה את הגליל מגפת כולרה, ומאות נספו בזמן קצר. כשהתפשטה המגפה במושבה קיבל עליו ר' מאיר הרכבי לטפל בחולים. הוא סבב בין הצריפים, כתש שקדים והיה מוזג את חלבם לפיות החולים, אך התרופה לא הועילה הרבה. במתים במגפה הייתה גם בתו הקטנה. ר' מאיר עמד בניסיון הקשה, אולם אשתו נמוגה מצער. ר' מאיר ניגש אליה ואמר: "מעתה אני מקושר למקום זה בברית חיים ומוות, והיישוב, הנמצא עדיין בחיתוליו, נעשה יקר לי יקר שבעתיים".
בשדה החינוך שררה עזובה רבה. בית הספר שהבטיחה חברת יק"א להקים טרם החלה בנייתו. ילדי המושבה הסתובבו ברחובותיה בחוסר מעש. ר' מאיר עלה לירושלים, ניגש לראשי הוועד הכללי וביקש עזרה. הוא חזר ליבנאל עם שני מלמדים, בחורי ישיבה צעירים. התנאי להגעתם היה שיינתנו להם דירה, אוכל וטבק. את שכרם שילם הוועד הכללי בירושלים.
דאגה מהחילונית
בזמן העלייה השנייה הגיעו גם ליבנאל חלוצים צעירים, איכרים, פועלים ומורים, והטביעו את חותמם על חיי המושבה והליכותיה גם בדברים הנוגעים לצביונה הדתי של המושבה. ר' מאיר רחש כבוד אליהם, אך לא פעם בדרשותיו בבית הכנסת הביע את דאגתו על שהם "נדחפים לתוך הצינור וסותמים את מקורות המים החיים".
עיקר חרדתו הייתה על צדקיהו בכורו. לעיתים תכופות ראה אותו מתרועע עם השומרים, שהליכותיהם היו רחוקות ממסורת ישראל. החליט ר' מאיר לשלוח את בנו לפתח תקווה, שבה התגוררו קרובי משפחתו, למען יתחנך במוסדות התורניים שם ויחיה בסביבה המוקירה את ערכי היהדות. ואולם צדקיהו הקדים ועבר לירושלים, והיה היהודי היחיד שלמד בבית הספר המוסלמי. אחר סיום לימודיו גלה לדמשק והמשיך את לימודיו בבית ספר תיכוני-צבאי ובלימודי משפט. לימים נודע ביישוב כמשפטן בכיר.
דכדוך ותקווה
ימים קשים עברו על ר' מאיר. חלשה דעתו מהתרחקותו של בנו צדקיהו. הוא השתדל לנחם את עצמו כי בסופו של דבר ישוב הנער לצור מחצבתו, אך ליבו לא שקט. ימים רבים התהלך ר' מאיר שומם ושותק. הוא שם את כל מעייניו בבנו הצעיר אלתר, שהיה מחונן לא רק בכישרונות מצוינים אלא גם ברצון עז והתמדה. את אלתר הזדרז ר' מאיר לשלוח למקום תורה בפתח תקווה, והדבר עודד את רוחו.
באותם ימים (תרע"ד) פרצה מלחמת העולם, ור' מאיר שב לאיתנו ושקע בענייני המושבה. הוא עזר לנפגעים ולנצרכים, ובייחוד דאג למהגרים שברחו ממרכז הארץ והגיעו ליבנאל. לדאבון לב, כעבור זמן קצר נפטר אלתר בדמי ימיו. עוד ניסיון קשה מנשוא עבר ר' מאיר, וגם בו עמד בגבורה.
מסע המושבות
בחורף תרע"ד הגיעו הרב קוק וידידיו הרבנים ליבנאל במסע המושבות המפורסם. הם התארחו בביתו של ר' מאיר, ובסיום ביקורם מינו את ר' מאיר לאחראי רשמי לתיקון הטבל במושבה. ר' מאיר הצטרף למשלחת הרבנים להמשך המסע.
לפני שנים אחדות התגלתה תמונה נדירה ממסע המושבות שבה נראים הרבנים במושבה פורייה. רוב הדמויות שבתמונה אינן מזוהות. הרב קוק הוא הדמות הימנית, לבוש בגדים בהירים ומעיל כהה ורוכב על סוס שחור. לצידו רב מבוגר רוכב על סוס לבן, ומאחוריהם נראה רב צעיר המביט למטה, עטור זקן צר וארוך ולראשו כובע חסר שוליים. לפי דעתי זהו מיודענו ר' מאיר הרכבי.
מראשוני המזרחי בארץ
בראשית המנדט הבריטי נערך הכינוס הראשון של תנועת המזרחי בארץ, ור' מאיר שימש בו ציר. בשנת תרפ"א עבר ר' מאיר לחיפה, היה ממייסדי בת גלים ובנה בידיו את הבית הראשון בשכונה. הבית קיים עד היום. בכל תקופת הבנייה התגורר ר' מאיר באוהל בלב השטח השומם.
בבת גלים היה ר' מאיר "המנהיג הרוחני והאיש התורני שדאג לכל דבר שבקדושה", נכתב בעיתון דואר היום. "בהתאמצותו נקבע מיד בית לתפילה ונוסד ועד לבניין בית כנסת על המגרש שנרכש למטרה זו". ר' מאיר עסק במסחר ונתן שיעורי תורה בבית הכנסת של השכונה. הוא נפטר בשנת תרפ"ז ונקבר בחיפה.
