1. עוד כמה מילים ודי על בירור פרשת גלי בת חורין. הנזקים שעשתה הממשלה הזאת מדוברים השכם והערב. נזק ניכר אך מדובר פחות הוא הפוסט-טראומה שחוותה הפוליטיקה הדתית בכל הנוגע לחיבורים.
שבענו חיבורים שמטשטשים עמדות, ובצדק רב. אבל הביטחון חייב לחזור. הביטחון ביכולת שיש לתורה להנהיג וליצור מכנה משותף גבוה שפונה אל היעד העליון ולא מכנה משותף נמוך של טשטוש ונפילה. כי האמת היא שזה לא לגמרי לשיקולנו; ה' יתברך עושה לנו חיים לא פשוטים. עדיין אין כאן 70 מנדטים שגדלו והתחנכו במוסדות הציונות הדתית. וכידוע, גם מי שכן לא ממש תמימי דעים.
לכן נצטרך למרות הטראומה מהחיבורים הפוסט-ציוניים של הממשלה הזאת להתגבר ולזהות מי כאן מעוניינים לשתף פעולה למען המדינה היהודית. מי שיתבונן מסביב לגובה יגלה שהם רבים. ובעיקר שונים.
אם יש מי שמוצא תנא דמסייע בשמרנות האמריקאית – לבריאות. כל עוד הוא יודע שהתורה היא הקובעת, והשמרנות של הגויים יכולה לספק כלים, זה מעולה. מי שמצא את השפה אצל ההוגה פיטרסון, זה אחלה אם מדובר בתחנת מעבר אל מקורות ישראל.
ואולי זאת נקודת בוחן חשובה: אם מי שקובעים הם ערכי התרבות המערבית הגוועת, והתורה היא הגורם המסייע בכל מיני מקורות הומניים נבחרים מתוכה בתוספת התאמות קלות, אם אין ברירה, כדי שגם היא תוכל להתקבל בתרבות המערבית, או הפוך, כפי שאנחנו מאמינים: שהתורה היא הסמן המוסרי הקובע, והמוסר והחוכמות שמסביב יכולים להיות לפעמים תנא דמסייע כשהם מתאימים לתורה הא-לוהית.
כל מי שצועד במסע הזה, מכל מקום שבא ממנו, כמעט תמיד נושא גם קופת שרצים, כל אחד והקופה שלו. קופת שרצים אינה אידאולוגיה, אבל לפעמים היא חלק מאיתנו. כל עוד המילים תורה ויהדות הן כותרת שגאים בה, כולנו שותפים למסע הזה. כולם מוזמנים לבית הכנסת ששייך לכולם.
מי שירצה יוכל להכניס כאן עומקים גדולים על כנסת ישראל ונשמת האומה שמורכבת מכל גונינו הרבים. ומי שלא, יוכל להסתפק במילים "אילוצים פוליטיים". אנחנו בד' האמות הקטנות שלנו משתדלים כמיטב יכולתנו ליצור חיבורים. הקריטריון הוא המגמה. מי ששואף למדינה יהודית עם תורה – נמצא בפנים. מי שמקדש את חטאו ואת חולשותיו – פחות.
2. כמה זה קשור ליוסף הצדיק ולכך שהשבוע שוב פגעו בציון הקדוש שלו. בכל פעם שפוגעים ביוסף הצדיק זה אומר שמשהו באחווה שוב יוצא מאיפוס. שאנחנו כנראה שוב רבים יותר מדי.
בלתי אפשרי לראות שוב שצדיק יסוד עולם, האיש שהבאנו איתנו כל הדרך ממצרים, נמצא לילה ויום נטוש ועזוב בפאתי שכם. נתון לחסדיהם של אויבינו הרעים. השבוע הם שוב שברו את מצבתו, ואנחנו כאן כאילו הכול כרגיל.
כמעט שכחנו, אבל לפני כשלושים שנה, לא ממש מזמן, היינו מבקרים שם. מדליקים נרות. הייתה שם ישיבה ישראלית, 'עוד יוסף חי'. והיום כל כניסה למקום הזה היא מבצע צבאי לא נתפס. גדוד שלם. תוכניות. פקודות. מודלים. הכול כדי להיכנס למקום שאפילו לפי הסכמי אוסלו הנוראיים נחשב שלנו.
הכול אפשר לתקן. הוא יכול לחזור אלינו כאן ועכשיו אם רק נרצה. הם מספקים לנו את כל הסיבות. את אחיו הוא מבקש.
3. עידית סילמן – לא משנה מאוד מה האינטרסים שלה ומה רמת הלשם שמיים שהיא נושאת בקרבה. לא משנה כמה כאבי בטן היו לה ואפילו לא מה הבטיחו לה בתמורה. דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה: היא חזרה לצד שממנו באה. לצד שעזב את ממשלת כל אזרחיה ואת הרמייה. חברה בחזרה לעמיתה למפלגה שמעולם לא נטש – עמיחי שיקלי. ועל זה בלבד היא ראויה לחיזוק גדול. כל הכבוד עידית.
4. לפני 3,334 שנה נולד העם הזה. כמה מדבריות עברנו. כמה גאולות נגאלנו. ונראה שיש עוד חתיכת דרך לעבור. אנחנו עדיין צועדים. כמה אמת גדולה אנחנו נושאים בקרבנו, וכמה עדיין לא פשוט לחשוף את כולה. כמה התלבטויות יש כל הזמן בדרך. אבל עם הכיוון לפחות אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתבלבל. הכיוון הוא לירושלים. לבית מקדש.
לשים מאחור את אלוהי הנכר. לשים מאחור את התרבויות של הגויים. לשמור על עצמנו מכל משמר שלא נתבלבל בגויים. להיות מחוברים להלכה. לתורת ישראל. למדינה שיש בה יראת שמיים. זה הולך לשם איתנו ובלעדינו, אז עדיף שיהיה איתנו. רק לא להסיח את השיח ממלך המשיח.
פסח כשר ושמח, באהבה גדולה. יהי רצון שנהיה ראויים להיות כלים לשליחותו.
