הרב יהושע אנגלמן
לפני כשלוש שנים הייתה לי תכתובת עם אחד הרבנים הידועים בציבור הדתי-לאומי, מנהל אחד המוסדות המפוארים שלנו, בעקבות דברים שכתב בספר שלו. שוחחנו על המצב העגום של הכנסת אורחים בציבור שלנו, שכמעט ונשכחה מצווה זו של אירוח אנשים זרים. הרי לארח מכרים וחברים זה נחמד, אבל – כפי שכותב החפץ חיים – זו לא מצוות הכנסת אורחים.
הוא הסכים שזו צרה. מהרבה יישובים כמעט (כלשונו) "השכיחו רגל עובר". לא קורה שמזמינים את מי שלא מכירים, מניחים שמי שהגיע לשם לא נכנס מהרחוב, וכך גדל דור שלם שלא הרגילו אותם שכאשר רואים אדם לא מוכר שואלים איפה הוא סועד.
את הדברים שלהלן כתבה לי בחורה רווקה, בת 30, דתית-לאומית שאירחנו לא פעם:
"כל החיים חלמתי לשבת בשולחן חג עם אנשים שאכפת להם שחג היום; שאפשר לדבר איתם ולא סתם לאכול ולרכל… מייד כשעזבתי את הבית של ההורים שלי התחלתי לחפש אנשים מתאימים. חברים בגילי העדיפו לנסוע לבית של ההורים ולא התעניינו בנושא.
"ברגע שחג אחד נגמר, התחלתי לדאוג לגבי החג הבא. במשך עשור הייתי מתיישבת מול פייסבוק לפחות חודש לפני כל חג ומתחילה להכניס כל מילת חיפוש רלוונטית כדי למצוא אירועים שאפשר להצטרף אליהם – בכל מקום בארץ, מכל סוג שהוא – רק שיהיו שם אנשים שאפשר לחוות איתם משהו מעבר לארוחה סתמית…
"המשכתי לדבר עם חברים ולנסות לעניין אותם בארגון משהו משלנו. שוב ושוב אנשים הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. כמעט אף אחד לא שאל אותי איפה או עם מי אהיה בחג הבא. מתוך המעט ששאלו, כמעט אף אחד לא המשיך לשאול כשעניתי 'לא יודעת'. לפעמים לא סיפרתי לאף אחד שגם הפעם ישבתי לבד בבית והתאמצתי להתעלם מהקולות שבקעו מהבתים השכנים.
"שוב הכנתי מראש רשימת אפשרויות שמצאתי באינטרנט – אירוע דתי במלון שעולה כמו כל התקציב החודשי שלי, קמפינג משפחות באוריינטציה חילונית, ארוחה אחת בלי לינה בקצה השני של הארץ או ארוחה בבית חב"ד המקומי – ובייאוש בחרתי בסוף להישאר בבית, לתקוע אטמי אוזניים ולחכות שזה יעבור.
"היום כבר נמאס לי להיאבק למען משהו שבבירור לא הולך לקרות. אני לא מחפשת יותר חוויה רוחנית ואפילו לא חוויה חברתית מעניינת במיוחד. כל מה שאני רוצה עכשיו זה אירוע סביר: שהאוכל לא יהיה מגעיל, שהאנשים סביבי לא יהיו גסי רוח או משעממים עד מוות, ושאצליח להגיע ולחזור הביתה בלי למתוח את היכולות שלי עד לקצה. שזה פשוט יעבור כבר כמה שיותר מהר".
אני שומע דברים דומים לאלו כבר שנים רבות, שאנשים באים לבית כנסת מקומי ביישובים דתיים שבהם הם גרים או בשכונות בירושלים במשך חדשים ושנים, ומעולם לא נשאלו "מי אתם? איפה אתם אוכלים?" לא אוכל חסר לבחורה הזו אלא נשמה. ברור שיש מקומות שמאוד מזמינים אורחים, אבל נדמה שזו לא הנורמה.
היו זמנים שמארחים רבו ביניהם על אורח. שולחן שבת או חג בלי אורח היה נחשב דל. היה ברור ומובן שאין דבר יותר נעלה וקדוש מהכנסת אורחים. מה קרה לציבור שלנו?
Lead:
"היום כבר נמאס לי להיאבק למען משהו שבבירור לא הולך לקרות. אני לא מחפשת יותר חוויה רוחנית ואפילו לא חוויה חברתית מעניינת במיוחד. כל מה שאני רוצה עכשיו זה אירוע סביר: שהאוכל לא יהיה מגעיל ושהאנשים סביבי לא יהיו גסי רוח
