1.
במהלך עבודות הניקיון לפסח מצאתי חוברת ישנה ובה קטע מתוך נאום של נשיא המדינה לשעבר עזר ויצמן בפרלמנט בגרמניה לפני כ-25 שנים. נראה לי שהדברים האלה, שמאיר שלו כתב עבור ויצמן, גם נותנים כוחות בימים של מציאות ביטחונית לא פשוטה, וגם מתאימים מאוד לליל הסדר. וכך נאמר שם, לחברי הפרלמנט הגרמנים:
"כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים.
"רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי, מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם – הייתי בכולם.
"הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה' את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב.
"וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו".
2.
פתאום החשמל כבה. באמצע האירוע החגיגי והגדול שהתקיים באצטדיון טדי, לציון 120 שנה להולדת הרבי מלובביץ', התרחשה תקלה טכנית: אין מסכים, אין הגברה, אין תזמורת. מה עושים?
הזמר אברהם פריד מצא מיקרופון אחד שבקושי עבד, לקח אותו ביד וירד מהבמה המושקעת אל רחבת הדשא. בלי שום נגנים שמלווים אותו, הוא החל לשיר וביקש מהקהל להצטרף אליו. רק פרוז'קטור אחד האיר אותו כשהחל לקפוץ ולהרקיד כך את עשרות האלפים. הם נענו בהתלהבות והאירו גם מהמכשירים הסלולריים שלהם, עד שהתקלה סודרה.
היו בערב הזה כמובן עוד הרבה הופעות ונאומים וסרטונים, אבל כשכולם התפזרו הם דיברו בעיקר על זה. את ההופעה הזו של פריד הם לא ישכחו.
אחד המסרים הגדולים של הרבי מלובביץ' היה לנצל לטובה כל מצב שנקלעת אליו. פעם צלצלה אל הרבי קבוצת נשים חב"דניקיות שהטיסה שלהן הביתה, ביום שישי בצהריים, התעכבה. "עוד מעט כניסת שבת, ואנחנו תקועות בשדה התעופה", הן אמרו. הרבי ענה: "מה משמעות המילה תקוע? יהודי אף פעם לא תקוע. איפה שאתה לא נמצא, תמיד יש מה לעשות". הן אכן החלו לחפש נשים יהודיות בשדה התעופה ולחלק להן נרות לשבת באותו יום שישי, עד שהטיסה הגיעה.
כשאתגר לא מתוכנן מגיע צריך לא רק לעבור אותו איכשהו, אלא לנסות לייצר ממנו משהו חדש וטוב. כמו השבוע בטדי.
3.
היא יכלה להסתגר בעולם האקדמי, אבל יצאה ללמד תורה את כולם – סטודנטים, עולים חדשים, חיילים, נהגי מוניות. פרופ' נחמה ליבוביץ', המורה הנערצת לתנ"ך, נפטרה בניסן לפני עשרים וחמש שנה. לא היו לה ילדים, אבל היא חינכה ולימדה רבים, גם אותי. גיליתי את ספריה בגיל חמש־עשרה, ולראשונה נראתה לי פרשת השבוע משמעותית לחיי.
הנה שני סיפורים קטנים על האישה הגדולה הזו:
• מרצה מפורסם סיפר שפעם הוזמן לתת שיעור על נושא השמיטה באחד המושבים החקלאיים הדתיים. הוא הכין שיעור עמוק ומורכב. גם נחמה הייתה בקהל, לצד החקלאים תושבי המקום, והיא ניגשה אליו בסוף השיעור המפולפל ואמרה: "אני תוהה אם כל הקהל הבין". "הבנתי את המסר", אמר המרצה. בשיעורים שלה המטרה לא הייתה להראות כמה היא יודעת (והיא ידעה המון), אלא ללמד את כלל הציבור.
• תלמידה שלה סיפרה איך בכל פעם שהתלמידים בכיתה ביקשו תשובות, היא התעקשה לשאול אותם שאלות. היא לא רצתה רק להעביר את החומר, אלא לגרום להם לחקור ולתהות ולגלות לבד. פעם כתבה: "כל אחד צריך למצוא את קריאתו שלו את התורה, שהיא חד־פעמית בזה העולם, לא הייתה ולא תהיה שוב".
תמונה: אברהם פריד בחושך בטדי
4.
רעיון קטן ששמעתי בסדנת הזום השבועית של 'מתחדשות' לנשים מהרב שניאור אשכנזי: "הגאולה האמיתית והשלמה תגיע, אבל אנחנו צריכים לקחת קצת כל פעם. קחי דקה אחת שיש לך. את לא יכולה בערב פסח לצאת עם הנכדים ללונה־פארק, אבל את יכולה להחליט על שיעור שבועי אחד של שעה? מה קורה לפני ומה קורה אחרי זה לא משנה, שעה של חירות – גנבת. מצוין. את יכולה להחליט שבנפש יש לך בלבול וחרדות ולחץ אבל עכשיו את לא חושבת על זה ושמה מנגינה שמחה בבית ומתחילה לרקוד. אז מישהו ימנע ממך את החירות במחשבה? זה לא משחק, את מחליטה על חירות לזמן קצר עכשיו. או למשל: תחליטי שאת בת חורין בדיבור. גם אם את לחוצה – את לא מלחיצה את כל המשפחה סביבך. ואז תגידי לעצמך: 'אבל אני משקרת, אני עצבנית בפנים' – אז מה? עכשיו את מחליטה לשלוט בדיבור. הכותרת שלי לערב החג הזה היא: לגנוב חירות. עוד לא הגענו לגאולה האמיתית והשלמה, כרגע קחי חתיכות קטנות של גאולה, וזה גם יקדם אותנו לשם".
5.
ניסיתי לנסח את הרעיון הזה בעצמי, אבל סרן אביעד חזני עשה זאת טוב יותר. וכך הוא כותב: "גנבו לנו את פסח. הבוקר בתחנת האוטובוס שמעתי שתי נשים מבוגרות מדברות על זה שאין מה לאכול בפסח. אתמול חבר הפטיר לכיווני בצער על מצות וכאבי בטן. במהלך השבועיים האחרונים אני נתקל בעשרות פוסטים על הסבל מהניקיון לפסח. חברים, גנבו לנו את פסח! פסח הוא החג המהפכני ביותר בהיסטוריה האנושית: עם עבדים מעז לקרוא תיגר על המעצמה הגדולה ביותר בעולם ויוצא לחופשי בניסי ניסים תוך כדי גילוי גבורה וגאון לאומי. פסח הוא חג של אמונה באדם. לקחת עבד חבול ופצוע וללחוש לו באוזן שהוא לא רק מספר. יש לו חלומות, רגשות וכוחות. ובעיקר – יש לו ייעוד. לספר לו על הדורות הקודמים ולחנך אותו לאמונה אמיתית שהוא מסוגל ללכת בדרכם. פסח הוא חג של נכונות לדרך ארוכה. לתהליך של בירור פנימי ועמוק. פסח הוא חג של פשטות: קמח־מים ולתנור. לדעת ליהנות מהדברים הפשוטים חסרי התחכום. פסח הוא חג של חירות ואמונה, פשטות ואחריות, פרט וכלל. תחשבו על פסח. תחיו את פסח. אל תאפשרו לשיח רדוד לגנוב לכם אותו. תכלס, רוב הדברים שאתם סובלים מהם הם המצאות של בני אדם. אין הלכה לנקות חלונות, אין מצווה שהמצה תהיה דיקט, ואף אחד לא מחייב אתכם לחפש החמרות מתחת לשטיח. הלכות פסח הן פשוטות ולא מאיימות, והן נועדו להתלוות לתהליך פנימי של עבודה רוחנית. אל תהפכו טפל לעיקר. אל תגנבו לעצמכם את פסח!"
