את עשר! ( רחלי טאוב)

קרדיט תמונה: ויקיפדיה

"לא נכון, זה לא קורה לי! אני חייבת להתרכז ולהיזכר". פתחתי וסגרתי ארונות. הידקתי את המטפחת הרופפת. רצתי מחדר לחדר. תכף אוהד יחזור מתפילת ערבית ויתחיל את בדיקת החמץ. איפה העשירי הזה, למען השם??
השנה, החלטתי, זה יהיה אחרת. אני אגיע לחג מלכה! לקחתי את הקורס הארגוני המדובר של זהבה, ובאמת עבדתי לפי כל הכללים שהיא לימדה אותנו. זה לא היה זול, אבל היה שווה.
הייתה לי טבלה מסודרת מה צריך לעשות כל יום. כבר ביום הראשון לניקיון שמתי בווליום חזק שירים ושיעורים על פסח. התחלתי מהמקומות המועדים לפורענות. בין השעות ארבע לשבע עזבתי הכול והתפניתי לילדים. לימדתי אותם קיפולי נייר. (רצו רק מטוסים… בנים…) הכנתי להם ארוחה בריאה והתכוננו לליל הסדר. הייתי אם השנה! באמת!
כל האידיליה הזאת החזיקה בדיוק יומיים. ביום השלישי יואב שיחק עם הבקבוק של מסיר השומנים וניתז לו לעין רסס של החומר האיום הזה. בילינו את הלילה במיון. זה היה נורא. כשהגיע הבוקר הייתי הפוכה אחרי לילה ללא שינה ולא הצלחתי לעשות כלום. למחרת שינסתי מותניים ונכנסתי לשדה הקרב, כלומר, לחדר המשחקים… כן, כן, חדר משחקים של שלושה בנים קטנים ואנרגטיים הוא לגמרי שדה קרב. מסוקים, טנקים, רובי צעצוע, פליימוביל של פיראטים, אין משחק שלא אורבים בו פירורים צוררים.
אחרי כמה שעות של עבודה מאומצת קרסתי מרוצה אל המיטה עם גלעדי הקטנטן, והסברתי לגדולים שאסור בשום פנים ואופן להכניס חמץ לחדר.
כשקמתי, גלעדי כבר לא היה לידי. "וואו, ישנתי עמוק!" זינקתי בבהלה מהמיטה. "גלעדי? איפה אתה?" מצאתי אותו באמצע חדר המשחקים, מאושר ומוחא כפיים, משחק עם שקית קרועה של קוסקוס מהיר הכנה ששמרתי לארוחת הערב. הרצפה הייתה זרועת גרגרי קוסקוס וצעצועים מפוזרים.
דמעות התסכול כבר החלו לעלות בגרון ורציתי להתקשר לאוהד.
לפני שחייגתי הבחנתי שהוא שלח הודעה: "מאמי, ההורים שלי יגיעו לשבת הגדול, בסדר? את יודעת, בגילם כבר קשה להכין שבת בתוך כל הבלגן של הניקיון".
התפרקתי על הרצפה בתוך ים הקוסקוס. ראיתי שחוץ מאוהד יש עוד 38 הודעות. היו שם התמונות שאחותי הגדולה שלחה בקבוצה המשפחתית מהטיול שלהם בצפון. "ככה זה שמתקתקים את פסח ויוצאים לטבע. הכול פורח. פשע לא לנצל את זה!" תמונות של נחלים, מעיינות, מלא ירוק וצימר מפנק אחד.
שרון מהצוות בשערי צדק שלחה את תמונת המקרר שלה עמוס תבניות תבשילים לליל הסדר וכוסות קינוחים מונחים בסדר מופתי במקפיא. "למה לחכות לרגע האחרון? מבחינתי מחר יכול להיכנס החג".
אמונה בת הדודה שלחה בקבוצת המשפחה המורחבת את תמונת המטבח הכשר לפסח, כסוף ונוצץ. כבר לא היה לי כוח לקרוא מה כתבה. גלעדי, שהפסיק למחוא כפיים, התקרב אליי והתכרבל בי. הדמעות שלי הרטיבו את קווצת השיער הדלילה שלו. "אוף. גלעדי. רק אימא שלך גרועה כזו!"
העצה הכי טובה שאימצתי מהקורס של זהבה הייתה לקחת את הניירות שמחביאים בהם את פיסות הלחם בבדיקת חמץ, ולעשות מהם את 'עשרת הדיברות השליליים שלי'. על כל אחד לכתוב עניין שאני רוצה להיפטר ממנו או לשנות, ולמחרת דינם יהיה שרפה. לקיים בי: "אחרי המעשים יימשכו הלהבות".
את הנייר שעליו כתבתי "לא לאכול שטויות. תהיי בריאה" שמתי במגירת הממתקים. "לא לכעוס" – ליד קופסת תה הבבונג שלפעמים מצליח להרגיע אותי. "לא לשכוח תפילת מנחה כל יום" – במדף הסידורים בסלון. "לא לישון מאוחר"… הנחתי אחר כבוד מתחת לכרית שלי. "לא להתעצל. קחי את עצמך בידיים" – על ההליכון החשמלי שקניתי לפני שנה כדי להיכנס קצת לכושר. בינתיים הוא משטח יעיל כצובר הכביסה שמחכה לקיפול בבית. ואני צוברת עוד קילוגרמים.
ברור שרשמתי על דף בצורה מסודרת ובכתב יפה את כל המקומות שהחבאתי בהם. מה, אני טירונית? אפילו ציירתי לי סמיילים מתאימים ליד… אבל קצת לפני שאוהד הגיע, התקשרתי לשאול מה עם הפיצה שהזמנו לפני שעתיים. הילדים חיכו במרפסת ואני חיכיתי על הקו עשרים דקות. כשחזרתי הדף לא היה על השולחן, וגם לא דפי הצביעה של הילדים שהיו ליד, וגם לא החומר למבחן באנטומיה שיש לי אחרי החג.

התפרקתי על הרצפה בתוך ים הקוסקוס. ראיתי שחוץ מאוהד יש עוד 38 הודעות. היו שם התמונות שאחותי הגדולה שלחה בקבוצה המשפחתית מהטיול שלהם בצפון. "ככה זה שמתקתקים את פסח ויוצאים לטבע. הכול פורח. פשע לא לנצל את זה!"

והילדים? הם היו צוהלים במרפסת ולא באו לקרוא לי או להתלונן על הרעב… נו בטח, דמיינו שלושה ילדים ועשרות מטוסי נייר מתעופפים באוויר.
לשחזר את הרשימה כבר לא הצלחתי לגמרי. רק תשעה הצלחתי לדוג.
בלילה נדדה שנתי. "איפה יכול להיות הנייר הזה, ריבונו של עולם?" הרגשתי אותו עושה לי פרצופים מאי שם, משמיע קולות של שדון: "לעולם לא תמצאי אותי… לעולם! אני כאן כדי להישאר!"
לפני שהלכנו לישון, אוהד שראה אותי בתסכולי, ניחם אותי שביטל את החמץ בפה ב"כל חמירא" והחמץ ההוא כבר עפר הארץ, והוסיף שלא נורא שאנחנו הולכים לישון כשהרכב עדיין לא נקי, ושלא הספקנו לאפות את העוגות שרצינו. והאמת? לא היה לי אכפת מהשדון שבנייר, היה לי אכפת מהשדון שבתוכי. זה לא החמץ, זו ההחמצה. אני נכשלתי. אוהד נשם נשימות עמוקות של שינה ערבה. גם אני רציתי.
גלעד התעורר וקרא לי. הרמתי אותו מהמיטה ואספתי אותו אליי. הוא הניח עליי ראש ועצם עיניים. מלאך קטן. הלכתי ברחבי החדר כדי להרדים אותו ונעצרתי ליד המראה הגדולה. התבוננתי עלינו עטופים, והרגשתי שאושר מציף את החושך שהיה לי בלב. רגע כזה שהדהד לי מה הדבר הכי חשוב בחיים. פתאום לא הייתי עלובה אפילו שהייתי בפיג'מה דהויה. הייתי אני. משהו התפייס לי בעיניים. ואז זה נזרק לי לתודעה. "זהו זה! תפסתי אותך!" אמרתי בקול. גלעד התעורר לרגע ושוב הניח את ראשו על כתפי.
הושטתי יד בוטחת למעלה. שם, מעל המראה, נחה לה, חוצפנית כזאת, פיסת נייר מקומטת.
מיהרתי להכניס אותה לשקית עם שאר חברותיה, לא לפני שהעפתי מבט על מה שכתוב עליה:
"לא להשוות לאף אחת! את הכי טובה כמו שאת. תאהבי אותך!"
למחרת בבוקר, כשניירות נשרפו באש ואותיות פרחו באוויר, כשארבעת הגברברים שלי הלכו עם רון בלב וחמץ ביד, אני הייתי בבית וגיהצתי את שמלת החג החדשה שלי. אביתר שר ברקע "עד מחר" והרגשתי שיצאתי לחירות. בניסן נגאלו, בניסן אני עתידה להיגאל.
השנה זה יהיה אחרת, השנה אני מגיעה לחג מלכה!