רשות הדיבור- מצורע

העיניים כלות ומצפות
נתנאל דקל
העיניים.
העיניים כלות ומצפות,
מביטות בחלון לשמיים ומחכות,
מתי אפגוש בה, בנשמתי התאומה.
הגשם נוטף והימים עוברים,
הנהר כבר שוצף וקמטים מופיעים,
אומרים שבן 30 לכוח, אך מאין אאזור עוד עד אמצא מנוח?
עוד פגישה ועוד אחת,
מתי אמצא את האחת?
לעיתים זה נראה ממש לא לעניין
ושנינו יחד חותכים בבשר כי חבל על הזמן.
לפעמים אני מייחל שלא נפסיק,
שנמשיך כי אני מרגיש שמשהו כאן מתרקם.
אך איך אומרים, מחשבה לחוד ומעשה אין לדעת,
הכול לא צפוי ומחשבה לא בידי נתונה.
היא מחליטה: "אינך לרוחי!" על אף שלרוחי אני
מתחיל להרגיש אהבה.
רבים מנחמים: "עוד תמצא אותה
היא מחכה לך אי שם, ממש מעבר לפינה".
מי הוא זה שיבטיח לי זאת
ואוכל לשים בו מבטחי.
אין בן אנוש שאוכל בו לבטוח
רק בצור עולמי
רוחי בו נחה.
הרי בשביל מי הוא זה הבית
אשר לו אני מייחל
בשבילך ריבון העולם
לא בשביל אחר.
צורי, לתפילתי אל תחרש.
בנה ביתי כבתחילה,
למען נוכל יחד לבנות מקדשך על מכונו.

רק חיבוק
הדס קלה
פשוט אין מה לומר
אין כבר מה להגיד,
"שלא אחד בלבד עמד עלינו…"
מרגיש שהאדמה מתמוטטת
כבר ספוגה
קשה לה
אז גם היא קרסה
הרגשה שאין מקום בטוח
אין איפה לנוח
הכול מתוח
נשמות קדושות
שלמעלה מתחבקות
בתוך שבוע 
זו בזו דבוקות
ואנחנו…
לא יודעים מה לומר
כואבים
כבר שרוטים
די כבר, די!
לב שותת דם
"והקב"ה מצילנו מידם…"
מבינים שמה שהכי נשאר עכשיו
זה החיבוק,
החיבוק של אבא שבשמיים
וצריך רק להושיט ידיים
ולהתרפק עליו
לתת לחיבוק לחלחל
להיכנס ללב
עמוק, חזק.
כי רק עליו אפשר להישען
והוא גם ישלח לנו שליחים
נאמנים וקדושים,
גואל צדק 
ושמחת עולמים!

להיות מורה
שלומית כץ
לניילן את הדף,
לקשט את המדף,
לבדוק מבחנים עד מחר.
תהיי כל הזמן 
זמינה להורים 
אפילו אם כבר מאוחר.
תיכנסי לפורטל,
תדווחי מי הגיע 
בשמונה בבוקר בדיוק,
בהפסקה אם אפשר 
בחצר להרגיע,
ולתת לילד חיבוק.
לעמוד מול שלושים תלמידים
או יותר
ולנסות לחנך בכל יום.
ועם כל הקושי 
לא לוותר עליהם .
לב צריך
שיהיה לו מקום.
לחייך ולומר 
בוקר טוב!
מה שלומך?
ולעצור להקשיב באמת.
שידעו שתמיד 
יש דלת פתוחה 
ויבואו בלי להתלבט.
לכתוב עוד שיעור,
מעניין וברור,
שידעו את החומר בסוף.
להיכנס לכיתה,
להצליח עכשיו 
את עצמך ואותם לאסוף.
לעמוד מול שלושים תלמידים 
או יותר 
להאמין שלכול יש שכר,
אולי לא בכסף,
אלא בני אדם 
שנתת להם 
דרך 
צלחה.

בין גבורה הרואית להתבוללות
נחמה דינה ארנסטוף
אי אפשר להתכחש לכך שעם ישראל מתאחד בזמנים קשים. מלחמות, חטיפת שלושת הנערים, שומר החומות ועוד. לא חסרות לנו צרות. אך בשבוע שעבר נתקלנו במציאות עוד יותר מורכבת שבה אנו חיים: הדו־קיום בישראל, שגרם לעם ישראל להתאחד סביב הירצחם של גויים.
בפיגוע בבני ברק נפל השוטר אמיר חורי, ערבי נוצרי. אמיר בשעתו האחרונה היה נאמן למדינה שהוא חי בה, לתפקיד שאליו הוא השתייך, ומסר נפשו כדי להגן על יהודים ולהצילם. אין ספק שאמיר נחשב חסיד אומות עולם.
והנה נודע שאמיר היה מאורס לשני ישר, יהודייה. בתור עובדת בארגון להב"ה זה עורר אצלי שאלות ותחושה לא נעימה. הרי אני רוצה לכבד את אמיר ולהודות לו על גבורתו שהצילה חיי יהודים, אך חייו האישיים הקשו עליי להפריד בין ההשתאות מהגבורה שהפגין בשעת הירצחו לבין ההתנגדות לדרך שבחר בחייו האישיים, שנגדה אני נלחמת יום־יום.
הרצח של אמיר הוא סמל למציאות המורכבת של היהודים בארץ ישראל: יהודים וגוים עובדים יחד במקומות רבים, ולכאורה אין שום סיבה שגוי המשרת בצבא או במשטרה לא ימשיך את כור ההיתוך לנישואי תערובת.

רובכם לא תאהבו את מה שאכתוב כאן, אבל האמת צריכה להיאמר: אין מקום לגוי החי בארץ ישראל, תחת שלטון יהודי, לעבוד במשרות בעלות כוח. וזו לשון הרמב"ם בהלכות מלכים: "'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא' – ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות ואין צריך לומר דיין או נשיא, שלא יהא אלא מישראל".
ב'שומר החומות' נודענו לקושי האמיתי בדו־קיום שיש בשירותי הביטחון. נהגי משאיות המובילים טנקים ושאר כלי צמ"ה צבאיים שהם ערביים, סירבו לעמוד במשימתם בזמן אמת כי הם נקרעו בין הרצון לחיות בחברה הישראלית ובין האידאולוגיה הלאומנית הקיימת בקרבם.
ההישענות על גויים בזמן מלחמה עלולה להביא לסכנת חיים ממשית ואף לאובדן חיים של אזרחים וחיילים.
אני עוד צעירה וסביר להניח שדעותיי עוד ישתנו ואמצא דרך להכיל את המורכבות הזו, אך בינתיים אני מנסה להבין לאן פנינו מועדות.
עם ישראל נמצא בארצו, תחת שלטון יהודי (ברובו), ועדיין השאלה על עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מתנוססת מעל ראשינו.

אם תימשך הימצאותם של גויים במשרות בעלות כוח, אנו עלולים למצוא את עצמנו בעוד כעשר או עשרים שנה עם ראש ממשלה ערבי.
לא רק מהות הדבר בעייתית בעיניי, אלא הסכנה הממשית שיום אחד מדינת ישראל תהפוך באופן דמוקרטי למדינת פלסטין, כי חלום הדו־קיום גדול מהרצון שלנו לשלטון יהודי אמיתי.
רק בשבוע שעבר פרסם העיתונאי אלחנן גרונר מ'הקול היהודי' ידיעה שלפיה השר עיסאווי פריג' ממפלגת מרצ שימש כרואה החשבון של עמותה בחסות חמאס. זוהי ידיעה שאמורה לטלטל כל יהודי הרוצה להמשיך להתקיים בארץ ישראל. מי יודע אם תגיע העת שבה יהפוך עיסאווי, שנחשב לאחד מסמלי הדו־קיום בישראל, לראש ממשלה. מי יודע?
יש כאלו הטוענים שהתבוללות איננה סכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי, הרי בארץ מדובר בתופעה זניחה לעומת חו"ל, אך זו טעות, כיוון שמדובר בשאלה עקרונית הקשורה למהות זהותנו ולהצדקת קיומנו בארץ.

במשך אלפיים שנה שמר עם ישראל על זהותו למרות היותו יושב בין נוכרים, ורק בזכות הזהות הייחודית שעליה שמרנו ומסרנו את נפשנו, זכינו לחידושו של היישוב היהודי בארץ ישראל.
עם הפיכתו של חורי לסמל של גבורה, הוא הפך גם לסמל של המורכבות בארץ. יחד עם הרצון להעריך את מסירות נפשו, עלינו לגנות את תופעת ההתבוללות.

ישנו אדם
משה בר

ישנו אדם, 
וכשהוא חי, 
הוא יוצר.

ישנו אדם,
כשהוא זז,
הוא מזיז מציאות,
משנה עולמות,
סדרי בראשית.

ישנו אדם,
יש בו הכוחות, 
לעשות, לקדם,
לחדש, לתקן.

ישנו אדם,
מנגן ושר,
שירת חיים,
שירה של הלב הפועם.

ישנו אדם, 
והוא רצוף רגשות,
עם כוונות טובות.
שוקק רצונות,
להבין ולבנות.

היה אדם,
והוא איננו עוד,
אבדה נפשו, 
אבד עולם ומלואו.

אבד אדם,
נגדעו חיים,
נגדעו חיי
דורות שלמים.

נעלם אדם, 
נעלם אורו,
עלתה נשמתו,
מתוך עפרו.

נפל אדם,
בידי אויבו,
נשפך דמו, נשתת יינו.
נחסר עולם מתיקונו.

יקום אדם, 
תשוב לו נשמתו,
יתקבצו חייו,
תיראה גאולתו.

ילדתי שלי
יהונתן דוד קימורה
יַלְדָּתִי שֶׁלִּי
אֵיךְ לָךְ אֲנַמֵּק
בְּאֵילוּ מִלִּים אֶבְחַר
לְהַסְבִּיר
לְתָרֵץ
מִפְּנֵי מָה נֶחֱרַב הַבַּיִת,
מַדּוּעַ פָּתַחְנוּ
אֲנִי וְאַחַי
בְּמִלְחָמָה
כֵּיצַד תּוּכְלִי לְהָבִין
אֵיךְ לֹא לָמַדְנוּ מִפְּעָמִים קוֹדְמוֹת
הָרִאשׁוֹנָה
הַשְּׁנִיָּה
וְשַׂשְׂנוּ אֱלֵי שְׁלִישִׁית
וְלָבֶטַח תִּכְעֲסִי
עַל הַנֵּטֶל שֶׁהִטַּלְנוּ עַל כְּתֵפַיִךְ
לִלְמֹד עַל מִלְחָמָה נוֹסֶפֶת
בַּהִיסְטוֹרְיָה עֲקֻבַּת הַדָּם
בִּמְקוֹם לְשַׂחֵק
לְהִתְבַּגֵּר
לַחֲלֹם
וְשׁוּב וָשׁוּב אֲשַׁקֵּר וְאֹמַר:
לִכְשֶׁתִּגְדְּלִי
תִּכְלֶה הַמִּלְחָמָה
וְכִתְתוּ חַרְבוֹתָם
וְכָל שְׁאָר הַהַבְטָחוֹת
אַךְ אִמֵּךְ מֵהַצַּד
בְּעוֹדָהּ מְבַשֶּׁלֶת
תְּמַלְמֵל לְאָחִיךְ
וְתֹאמַר:
תֹּאכַל יַלְדִּי
תֹּאכַל
וְיָדְעָה שֶׁלִּכְשֶׁיִּגְדַּל
אוּלַי יִהְיֶה קָרְבָּן
עַל מִזְבַּח הַדָּמִים
שֶׁל הַלּוֹחֲמִים.