כותרות חמות :

"העיקר הוא לקבל אחריות לחיינו. אל תצפו, אל תתאכזבו ואל תאשימו. אף אחד לא חייב לנו כלום. זה אנחנו מול ה'"
"העיקר הוא לקבל אחריות לחיינו. אל תצפו, אל תתאכזבו ואל תאשימו. אף אחד לא חייב לנו כלום. זה אנחנו מול ה'"

"העיקר הוא לקבל אחריות לחיינו. אל תצפו, אל תתאכזבו ואל תאשימו. אף אחד לא חייב לנו כלום. זה אנחנו מול ה'"

רחל בולטון נכנסה לעולם העסקים במהירות של מאה קמ"ש והייתה הראשונה שהצליחה לחשוף את שוק הצרכנות החרדי למפרסמים בישראל. החוזרת בתשובה הצעירה הייתה גם האישה הראשונה שהצליחה להיכנס לצבאות ה' של חב"ד, אבל אז במשפחה שלה כמעט הכול קרס, וכאן הגיע השינוי של חייה

דווקא בשיא ההצלחה של רחל בולטון, כאשר היה משרד הפרסום שהקימה – פרסום בולטון – משרד הפרסום המצליח ביותר במגזר הדתי והחרדי והיא עצמה נבחרה לאחת מחמישים הנשים המובילות את כלכלת ישראל ברשימה של גלובס ושל ידיעות אחרונות, הלך והידרדר המצב בחייה הפרטיים.
"הרגשתי מנוצלת", היא משחזרת, "שאני רק נותנת ולא מקבלת בחזרה לא אהבה ולא הערכה". בעלה וארבעת ילדיה הלכו והתרחקו ממנה, אך רגע לפני שבר שאין ממנו חזרה היא עשתה מהפך. "דרך עבודתי נחשפתי לשיעור של מאמן שהיה גם אסטרטג גדול. התחלתי ללמוד שיטות של אימון ומודעות עצמית, והבנתי שאף אחד לא נגדי. כולם בעד עצמם".
בולטון בחרה לקבל אחריות לחייה, לא להאשים ולא להתקרבן, וחייה עלו על מסלול חדש וטוב. "היה לי ברור שהקב"ה לא העביר אותי את דרך הייסורים הזו רק למעני", היא אומרת. "ידעתי שאני צריכה לעזור לאחרים". לפני אחת עשרה שנה היא מכרה את המשרד המצליח שלה, שלקוחותיו היו מהחברות המובילות במשק, כגון שטראוס, קולגייט ועוד, והחלה ללמד, להרצות ולאמן בשיטה שפיתחה, 'תעצומות'.

הרבי ענה לה תשובה אחת, וזו הייתה לה תשובה על שלוש השאלות: "תחזור לארץ הקודש, וממילא יימצא זיווגה". "הכול היה מונח בצירוף המילים 'ארץ הקודש'. הבנתי שמה אני אהיה נמצא בארץ הקודש"

בדד
"תחושת הבדידות ליוותה אותי משחר ילדותי", מספרת בולטון. "נולדתי לאימי כשהייתה בת 47, בלי שתכננה או בחרה בלידת ילד נוסף. שמונת אחיי הגדולים כבר בגרו, והבית היה די שומם. גדלתי בקיבוץ יפתח שבגליל העליון, ויכולתי לעשות מה שהתחשק לי. לאף אחד לא באמת היה אכפת מה אני עושה. בדרך נס הבחירות שעשיתי היו בחירות טובות ובריאות, כי כשאין מי שישקף לך ויאזן אותך, הבחירות עלולות להיות הרסניות. סללתי את חיי לבד, וזה היה קשה".
בולטון שירתה בצבא שבע שנים: "כשהתגייסתי רציתי לברוח", היא מחייכת, "אבל נשארתי בקבע זמן רב. אחי ע"ה, שהיה אלוף משנה בקבע, הציע לי תפקיד שהיה 'תפור עליי', כלשונו: רל"שית בסיירת הדרוזים. הוא צדק, התפקיד היה מותאם למידותיי". במהלך שירותה הצבאי פרצה מלחמת יום כיפור, וזו השאירה אותה בצבא לזמן רב.
כשהייתה בת 22, עוד במהלך השירות, חזרה בולטון בתשובה. "צה"ל בא לקראתי ותפר לי מדים צנועים", היא צוחקת. "לפני כן לא שמרתי מצוות בכלל, אבל אני זוכרת שמעולם לא הסכמתי להתנסות בדברים שזרים ליהדות. תמיד חשתי שאם אבדוק דת או שיטה רוחנית, זו תהיה קודם כול היהדות. כשחבריי הלכו לקורס ויפאסנה במנזר והזמינו אותי להצטרף, סירבתי. זכרתי שיש בעיה בכניסה למנזר מבחינת ההלכה, וידעתי שצריך להשתחוות למורה, וזה לא בא בחשבון מבחינתי".
חבריה חזרו מהמנזר נושאי בשורה: המדריך אמר להם שכל הידע הרוחני נמצא בקבלה היהודית. "הם הלכו ללמוד אצל הרב ברג, אבל אני החלטתי שאני רוצה ללמוד ממקובל אמיתי". בולטון לא ידעה היכן למצוא מקובל, והלכה לחפש בבני ברק. "הלכתי לשם במדים כי חשבתי לעצמי שאם יתקיפו אותי, החילונים יצילו אותי", היא שוב צוחקת. "ניגשתי לאישה שנראתה לי הכי אדוקה ואמרתי לה שאני רוצה ללמוד יהדות".

"'הרב גרונר, אתה יודע שפיטרו אותי מהעבודה? אולי תבקש בשבילי ברכה מהרבי, אני רוצה לפתוח משרד פרסום לציבור הדתי והחרדי'. מהעבר השני של הקו הייתה דממה קצרה, ואז הרב גרונר אמר לי: 'יש לך ברכה והצלחה מהרבי'". מתברר שהרבי היה על הקו בזמן השיחה. "לדעתי הרבי שלח את המזכיר להתקשר אליי", אומרת בולטון, "הוא חש את המצוקה שלי"

בולטון עוצרת רגע ומסבירה: "זה היה לפני חמישים שנה, והיה גבול מאוד ברור וכמעט לא עביר בין דתיים לחילונים. לא היו מפגשים, לא הייתה מדיה. המשפחה שלי לא הבינה מה הבעיה שלי. אמרתי להם שאין שום בעיה, אז הם שאלו מדוע אני צריכה להיות דתייה. לא ידעתי איך להסביר שדתיים זה לא עניין של בעיות אלא פשוט כי רוצים קשר עם א-לוהים".
מה גרם לך לרצות ללמוד יהדות?
"הושפעתי מאוד מהספר 'סידהרתא' של הרמן הסה, המספר על אדם שמחפש את א-לוהים עד שהוא מגלה שא-לוהים נמצא בתוכו. תמיד חיפשתי את סוד הקיום שלי, את התכלית והמשמעות".
במשך שנה היא למדה בחברה הליטאית. "רחוב רשב"ם בבני ברק, מקום מגוריו של הרב קניבסקי זצ"ל, היה מקום שהייתי בו המון. למדתי והתארחתי אצל כל השמנה וסולתה של החברה ליטאית". אחרי שנה של לימוד היא החליטה שלא מתאים לה להיות דתייה. "זה דרש ממני ויתור עצום על תחביבים כמו שחייה ופיסול, שבשל הצבא עסקתי בהם בעיקר בשבתות. לא הרגשתי שהדת נותנת לי מספיק כדי שאוותר עליהם".
הייתה לה מחברת שאלות שבחברה הליטאית לא קיבלה עליהן תשובות שהניחו את דעתה. "יום אחד רב ליטאי אמר לי, אחרי שהוציא ממני הבטחה בחזקת שבועה שלא אגלה את שמו, שאני צריכה ללכת לחב"ד. הייתי המומה. כל הזמן הם אמרו לי שחב"ד זו כת, אבל הוא אמר לי שיש אנשים שחב"ד מתאימה להם, ואני אחת מהם".
בולטון חיפשה ומצאה את הרב יצחק גינזבורג שליט"א, שלא היה ידוע כמו היום. "השקט והענווה של הרב, הבית שלו ומשפחתו בכפר חב"ד קנו אותי", היא אומרת. "הגעתי אליו עם מחברת השאלות שלי, כמובן, והרב שאל אותי אם אני רוצה ללמוד. אמרתי: 'כן, ודאי'. הוא הוציא ספר מאמרים של אדמו"ר הזקן ולמדנו על משמעות הפסוק 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת'. זה היה אגרוף בבטן הרכה: הרב גינזבורג נגע בדבר שעליו אעבוד כל חיי: להסכים להיות בביטול".
המאמר שלמדה בולטון לראשונה עם הרב הסביר בהרחבה שגם אם מיטיבים עם אדם מלמעלה, זה רק כדי להגדיל את הביטול והענווה ולא כדי להגדיל את האגו והגאווה. היא חשה שמצאה את דרכה הרוחנית והתחילה לשמור מצוות. "הדבר הבא שעשיתי היה לטוס לרבי מלובביץ' לניו יורק, דבר שלא היה מקובל אז בשנות השבעים".
איך היה המפגש הראשון שלך עם הרבי?
"נכנסתי ליחידות (פגישה אישית עם הרבי. ה"צ) ושאלתי את הרבי שלוש שאלות", היא מפרטת. "השאלה הראשונה נגעה לשידוכים: הציעו לי שידוכים עם דוברי אנגלית המתגוררים בחו"ל. לא ראיתי את עצמי גרה בחו"ל, ולכן עניתי בשלילה על כל ההצעות. שאלתי את הרבי אם נכון לנהוג כך. נוסף על כך השתחררתי מהצבא ורציתי לדעת במה לעסוק כמקצוע, והשאלה השלישית הייתה מי אני אהיה".
מה זאת אומרת מי תהיי?
"בצבא גיליתי שרוב האנשים יודעים מה הם רוצים להיות. אני לא ידעתי. זה נבע גם מכך שגדלתי לבד ולא הכווינו אותי או שוחחו איתי על כך". הרבי ענה לה תשובה אחת, וזו הייתה לה תשובה על שלוש השאלות: "תחזור לארץ הקודש, וממילא יימצא זיווגה". "הכול היה מונח בצירוף המילים 'ארץ הקודש'. הבנתי שמה אני אהיה נמצא בארץ הקודש".
את התשובה הזו של הרבי בולטון שומרת באדיקות הלכה למעשה במשך כל חייה: "בעלי אמריקאי. יכולתי לעשות אזרחות אמריקאית. משגרירות ארצות הברית אף פנו אליי ושאלו אם אני מעוניינת לעשות אזרחות, והשבתי בשלילה. גם ילדיי אמריקאים, וכשאנחנו נוסעים יחד לארצות הברית הם עוברים בתור של האזרחים ואני בזה של התיירים, והם צריכים לחכות לי. אני שייכת לארץ הקודש".
את בעלה, הרב טוביה בולטון, הכירה כמה שעות לפני הטיסה חזרה לארץ. "שליח חב"ד מסן פרנסיסקו הציע לי אותו כשידוך. אמרתי שאין טעם כי הוא אמריקאי, והרבי אמר לי לחזור לארץ הקודש. הוא הסביר לי שגם הוא רוצה לחיות בארץ, וכך נפגשנו והתחתנו".
הרב בולטון, בעצמו בעל תשובה, הוא מוזיקאי ובוגר לימודי פילוסופיה. "הייתה לו להקת רוק במישיגן, דטרויט", היא מספרת. "עד היום, גם כאשר הוא ראש ישיבה לדוברי אנגלית בכפר חב"ד, הוא עדיין מנגן עם הרכב רוק משלו, כותב מילים שבהן מסרים של חסידות ויהדות ומופיע בכל מיני במות". לזוג בולטון יש ארבעה ילדים וגם נכדים, והם מתגוררים בכפר חב"ד.

"גיליתי שאני יודעת פרסום"
לפני שהקימה את משרד הפרסום הרצתה בולטון בארגון ערכים, הייתה רבנית באולפנה של הרב בהר"ן, ואז התחילה לעבוד באגודת צעירי חב"ד. "הייתי האישה הראשונה שעבדה שם, ונהייתי אחראית לפרסום החומרים שהאגודה הוציאה. עד אז לא ידעתי שאני יודעת פרסום", היא אומרת, "עסקתי המון בעניינים של הרבי, בתדמית של חב"ד ואיך התנועה צריכה לפרסם את המסרים שלה, אבל אחרי עשר שנים פוטרתי. אומנם קיבלתי הרבה שבחים, אמרו לי שאני המנוע של המקום וששיניתי את חב"ד בעולם, אבל בכל זאת כעת אני הולכת הביתה".
זה היה משבר מבחינתך?
"ודאי. בעלי היה אצל הרבי באותו הזמן. הייתי לבד בבית עם ילדים קטנים. הרגשתי שעולמי חשך עליי. תביני, אלו פיטורים ממוסד של הרבי! מלבד אובדן מקור הפרנסה זה גם משבר נפשי".
להפתעת בולטון, למחרת בשבע בבוקר צלצל מכשיר הפקס בביתה. "איש לא מצלצל למספר הזה", היא מעידה. "הרמתי את הטלפון, והמזכיר של הרבי, הרב גרונר זצ"ל, היה על הקו. הוא אמר לי שהוא מחפש את הבן שלו בקריית גת כי הוא לא מצליח לתפוס אותו, ואולי אני יכולה לעזור.
"זה היה כל כך לא שגרתי, שהבנתי שיש דברים בגו ומייד ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי: 'הרב גרונר, אתה יודע שפיטרו אותי מהעבודה? אולי תבקש בשבילי ברכה מהרבי, אני רוצה לפתוח משרד פרסום לציבור הדתי והחרדי'. מהעבר השני של הקו הייתה דממה קצרה, ואז הרב גרונר אמר לי: 'יש לך ברכה והצלחה מהרבי'". מתברר שהרבי היה על הקו בזמן השיחה. "לדעתי הרבי שלח את המזכיר להתקשר אליי", אומרת בולטון, "הוא חש את המצוקה שלי".
כאן היא עוצרת ומסבירה: "לא חיפשתי קריירה. עם בעלי הגעתי למסקנה שלא יהיה נכון שאחפש עבודה כשכירה במקום נוסף אלא שאפתח משרד ואוכיח את יכולתי". את כספי הפיצויים שקיבלה בעקבות פיטוריה השקיעה במחקר על תרבות הצריכה במגזר החרדי. "קיבלתי מהמחקר חמש חוברות, והנחתי אותן בוועידת ישראל לעסקים. קיבלתי שעה על הבמה. הייתי אז אנונימית, וזו הייתה הפעם הראשונה שהובאו נתונים ממשיים על המגזר. זה פתח לי הרבה דלתות".
בתוך חמש שנים נעשה המשרד שלה למוביל במגזר החרדי והדתי. "יש לי ברכת ה'", היא מסבירה. "אני יודעת להעמיד דברים, לקחת משהו ולהעריך אותו נכון".
יש לך דוגמה?
"ודאי. ליוויתי את שטראוס שנה שלמה בחלום שלהם להגיע למגזר הדתי והחרדי. הם חשבו להתחיל במילקי, כי הרבה חרדים היו קונים אז מילקי בשקיות שחורות כדי שלא יראו שהם קונים הכשר רבנות", היא מחייכת. "הם חשבו שיהיה נכון לתת להם את התאווה בגלוי. אני אמרתי להם שאני יוצאת לשוק החרדי רק בדנונה לבן. הם לא הבינו אותי, כי מדובר במוצר מאוד לא אטרקטיבי כביכול, אבל הסברתי להם שאני נלחמת ב'גיל' ו'גילה', 'לבן' ו'לבניה' – מוצרים של תנובה שהיו המוצרים הנקנים ביותר בציבור החרדי". הבחירה שלה הצליחה, ושטראוס סחפה אליה את כל הלקוחות החרדים.
אחרי עשר שנות עמל נבחרה בולטון לאחת הנשים המובילות את הכלכלה בישראל בזכות מהפכים שעשתה בכלכלה החרדית, אבל בביתה שלה היה המצב עגום: "אני פרנסתי, ובעלי למד תורה. זה היה מוסכם על שנינו", היא מעידה. "רציתי בזה, אבל מכיוון שאני עבדתי והוא למד, הילדים עשו מה שהם רוצים, ואני, שקמתי מוקדם, ניקיתי, סידרתי, בישלתי, אפיתי, דאגתי ללימודים של הילדים ואז יצאתי ליום עבודה ארוך מאוד, הייתי חוזרת תשושה.
"הבית שציפיתי שיקבל אותי באהבה, קיבל את פניי בתוהו ובוהו ובחושך על פני תהום. בעלי סבר שלא מתפקידו לדאוג שהבית יתפקד כראוי בזמן שאיני נמצאת". התחושה שליוותה אותה בימים הלא קלים ההם הייתה בדידות גדולה בחיי הנישואין והמשפחה.


תעצומות
"באתי לעולם עם שלוש מתנות מהקב"ה", אומרת בולטון. "כעס, שליטה – אני קוראת לעצמי 'רחל שליטה'" – היא צוחקת, "ופתיל קצר. הבן שלי אמר לי פעם: 'אימא, אל תיפגעי, אבל אין לך פתיל בכלל'. המצב בבית הלך והחמיר: הילדים שלי ראו בי שופט שבא הביתה ומתחיל לצעוק 'למה הכול מבולגן?' 'למה לא סידרתם?' וכו'. הבדידות שמלווה את חיי נכחה גם בחיי המשפחה שלי. אז נכון, נבחרתי לייצג את החרדים בוועידת ישראל בפני נתניהו ואחר כך בבית הנשיא, הצלחתי מאוד בחוץ, אבל בבית הכול התפרק לי".
איך התמודדת עם המשבר?
"הייתי שבר כלי", היא מודה. "בהשגחה פרטית, במסגרת עבודתי נכחתי במפגש אימון עם טל רונן, מי שהיה הקואוצ'ר של שמעון פרס. הוא אסטרטג, וכששמעתי אותו מאוד התחברתי. התחלתי להתעניין באימון, ושם התחיל המהפך שלי לחשיבה חיובית. עשיתי מהפך בתפיסה". היא נזכרת במפגש עם נשות עסקים מלוקסמבורג שנכחו בו נשים מכל התחומים: רפואה, משפט, צבא, מדע. "אני ייצגתי את המגזר הדתי והחרדי. נשאתי לפניהן דברים, ונושא ההרצאה שלי היה 'תשאירי את נעלי הבוסית מחוץ לדלת ביתך'.
"תביני, אני הייתי מגיעה הביתה עם מסר של 'תסמכו עליי, יש לי הצלחות, אני יודעת איך מרימים פרויקטים. תעשו מה שאני אומרת ותראו כי טוב', אבל משפחתי הייתה במקום אחר לגמרי. להם לא הפריע שהבית הפוך, הכלים לא שטופים והכביסה נערמת. זו הייתה הבעיה הפרטית שלי. לילדים שלי היה קשה גם בשבתות, כי נוסף על זה שלא הייתי בבית במשך השבוע, אני ובעלי אירחנו המון בכל שבת, ולא נתנו לילדים מספיק תשומת לב".
בולטון מסבירה שעיקר הקושי גם לה וגם לבני הבית התמקד בשני דברים: "אחד הוא שאני תמיד הייתי צודקת והדרך שלי הכי טובה ומחויבת המציאות, והשני הוא שחשתי מנוצלת, שאני קורבן, מכיוון שלא הובעה הערכה כלפי העשייה שלי". התובנה העיקרית שלה, כאמור, הייתה "אף אחד לא נגדי, כולם בעד עצמם".
"הבנתי שאני חייבת להיות בעד עצמי, כי חיי קודמים. תמיד חשבתי שאם אעשה דברים בשביל אחרים, הם יחזירו לי אהבה. הפכתי את משפחתי לבעלי חוב, והם לא החזירו אותו. הבנתי עוד דבר: אנשים מדברים מחוויות ולא מעובדות. הבנתי שמותר לאנשים לחוות דברים כפי שהם חווים אותם, הם לא צריכים להזדהות איתי. ויתרתי על הצדק, על החשבונאות, וצמחתי מהכאב הגדול שחוויתי.
"התחלתי להבין שלכאב יש תפקיד חשוב מאוד בחיינו. אנחנו בורחים מהסולם שמאפשר לנו לצמוח ולגדול, והוא הכאב, שמזיז אותנו מאזור הנוחות. בשיטה שפיתחתי, תעצומות, אנו קוראים לזה אזור הנכות. הנטייה שלנו היא להשתקע ולא לזוז, והכאב מכריח אותנו לצמוח, לחפש פתרון. כשמצליחים להדליק את האור מתוך כאב וחושך – זו גאולה".
מה הדבר שהכי עזר לך במהפך שעשית?
"אחד הדברים הגדולים הוא יכולת הקשבה ללא שיפוטיות, בלי לתת עצות ובלי להבין יותר, רק להקשיב לאחר במקום שבו הוא נמצא. זה אומר לפנות מקום, כי אם אני תופסת את כל המקום, אין הקשבה אמיתית אלא רק בהשוואה אליי ולהבנתי.
"אחד הדברים שלמדתי לעשות ועזרו לי למגר את הבדידות היה לאפשר לאנשים לתפוס מקום בחיי על ידי זה שלמדתי להקשיב להם ולקבל אותם. נכון להיום אני חושבת שילדיי משתפים אותי במה שעובר עליהם בנחת ובלי פחד ממה אומר או איך אגיב. אני קשובה להם מהמקום שלהם, ובעיקר לא מביעה דעה. מקסימום שואלת שאלות שמאפשרות להם להרחיב את השיחה". לאחר המהפך שעשתה בחייה, משראתה כי טוב, הבינה בולטון שיש לה שליחות חדשה.
איך עוזבים עסק מצליח שבנית במו ידייך?

"באתי לעולם עם שלוש מתנות מהקב"ה, כעס, שליטה, ופתיל קצר. המצב בבית הלך והחמיר: הילדים שלי ראו בי שופט שבא הביתה ומתחיל לצעוק 'למה הכול מבולגן?' 'למה לא סידרתם?' וכו'. הבדידות שמלווה את חיי נכחה גם בחיי המשפחה שלי. אז נכון, נבחרתי לייצג את החרדים בוועידת ישראל בפני נתניהו ואחר כך בבית הנשיא, הצלחתי מאוד בחוץ, אבל בבית הכול התפרק לי"
"תמיד חשבתי שאם אעשה דברים בשביל אחרים, הם יחזירו לי אהבה. הפכתי את משפחתי לבעלי חוב, והם לא החזירו אותו. הבנתי עוד דבר: אנשים מדברים מחוויות ולא מעובדות. הבנתי שמותר לאנשים לחוות דברים כפי שהם חווים אותם, הם לא צריכים להזדהות איתי. ויתרתי על הצדק, על החשבונאות. התחלתי להבין שלכאב יש תפקיד חשוב מאוד בחיינו"

"רגע לפני שמכרתי את פרסום בולטון ויצאתי למסע של חוסר ודאות מוחלט, אספתי עשרים וחמש נשים מכל המגזרים ומכל הסטטוסים – דתיות, חרדיות, חילוניות, מסורתיות, גרושות, נשואות, רווקות – והעברתי להן את השיטה שפיתחתי. כשראיתי שזה עובד ונשים עושות שינוי, הבנתי שיש לי ביד שיטה מנצחת, ואז מכרתי את המשרד ועברתי ללמד את תעצומות".
בשיטה של בולטון יש עשרים ושישה כלים שפיתחה לאחר שלמדה שבע שיטות אימון. כמו כן היא אומרת שהשיטה שלה מבוססת על גישתו של פרופ' ויקטור פרנקל. "אני פרסומאית, אבל אני לא מפרסמת את השיטה. זו הייתה הנבואה שלי: אם זה יעבוד, אנשים יחפשו אותי, והדברים יעברו מפה לאוזן". כיום היא מכשירה מאמנות בשיטת תעצומות, מטפלת בקליניקה פרטית, מסייעת לזוגות ולמשפחות ואף מעבירה קורסים לקבוצות.
את לא מתחרטת לפעמים? הרווחת הרבה יותר בפרסום בולטון.
"אספר לך סיפור אחד מני רבים: לאחרונה כתבה לי אישה שחוותה לא עלינו לידה שקטה יומיים לפני תאריך הלידה המשוער. היא הייתה במצב נפשי לא פשוט, וחברה הראתה לה את הסרטונים שלי ביוטיוב והודיעה לה: 'את לא עוזבת את האישה הזו'. היא ראתה את כל הסרטונים שלי וכתבה לי: 'הצלת אותי!' זה שווה לי הכול".
אם את צריכה לתמצת את שיטת תעצומות, איך תגדירי את העבודה שאת מלמדת?
"העיקר הוא לקבל אחריות לחיינו. אל תצפו, אל תתאכזבו ואל תאשימו. אף אחד לא חייב לנו כלום. זה אנחנו מול ה', וכל מה שקורה לנו הוא בגדר שיעורי בית: זה לא קורה, כי אם קורא לנו לצמוח. במילים אחריות ובחירות נמצאת המילה חירות, וזו מתנה גדולה מאוד שה' נתן לעם ישראל: אנחנו בני חורין, ולהיות בני חורין זה לבחור שלא להאשים אלא לקבל אחריות".

נלחמת בבדידות
אחיה של בולטון, שסבל בשנים האחרונות מדיכאון, שם קץ לחייו לפני כחודש. "מכיוון שסבלתי רוב חיי מבדידות, אני יודעת שהבדידות הורגת", היא אומרת. "הבדידות הרגה את אחי. הוא היה אדם מאוד חזק, קצין בכיר בצבא קבע במשך שנים ארוכות, והוא לא הרשה לעצמו וגם לא ידע איך להיות חלש, איך לשתף במצוקה שלו ולהיעזר.
"יש לי חלום שאני מבקשת לקדם, והוא הטיפול בבדידות, שהיא בעיניי המחלה של הדור שלנו. רבים סובלים מבדידות, מתחושה שהם לבד בעולם ושאיש אינו מבין אותם. זה קשור גם לעובדה שאנחנו מאוד מפחדים להיראות חלשים, לשדר מצוקה. זו טעות: היכולת לכאוב מאפשרת גדילה.

"יש לי חלום שאני מבקשת לקדם, והוא הטיפול בבדידות, שהיא בעיניי המחלה של הדור שלנו. רבים סובלים מבדידות, מתחושה שהם לבד בעולם ושאיש אינו מבין אותם. זה קשור גם לעובדה שאנחנו מאוד מפחדים להיראות חלשים, לשדר מצוקה"

"הבדידות היא המחלה הכי קשה, והיא פוגשת אנשים כמעט בכל מעמד, גם כשזה לא נראה מבחוץ. התרופה לבדידות היא שייכות, ושייכות זה כשאדם מרגיש נחוץ, מועיל מעניק. צריך למצוא דרך להסביר לאנשים שדברים כמו תחושת שייכות ומשמעות יכולים לעזור. כשאדם תורם לסביבתו וחש שיש לו מה לתת לעולם, שהוא חשוב ומשפיע, הוא יוכל להבריא מתחושת הבדידות. כשאנחנו נותנים אנחנו נעשים שייכים לקהילה ולמשפחה. שייכות זה שורשים, וכשהשורשים חזקים החיים יציבים יותר".
בולטון שואפת להעלות את הבעיה הזו למודעות הציבורית דרך רשויות מקומיות וחברות גדולות. "אני חולמת בגדול ומקווה שה' יסייע בעדי לעזור לאנשים אחרים שסובלים מהכאב שאני סבלתי ממנו. אם אני הצלחתי להשתנות ולחיות חיים שמחים, גם הם יכולים".

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן