מעולם לא פירשו חז"ל שתיקה כשם שפירשו את שתיקתו של אהרן לאחר מות בניו. האם שתק מפני שהבין שנענש על חלקו בעגל? האם שתק מפאת כבוד השמיים? האם השתתק פשוט מצער?
זה ככל הנראה חשוב פחות. האבל הנורא הוא על מות שני בני אהרן, אבל לא פחות מכך על מות הדיבור של איש השפתיים הזה. "כי שפתי כהן ישמרו דעת וחכמה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא".
רש"י בפירושו המרגש לפרשה מתאר איך ניסה משה, ערל השפתיים, לדובב את אחיו באבלו. והרי אחיו היה לו לפה! מה יעשה עכשיו בלי הדיבור הזה? איך השתתק האיש אוהב השלום הזה, זה שהקדים שלום לכל אדם? איך יוכלו זוגות לשוב האחד לזרועות האחר כשאין מי שיאמר: "הוא אוהב אותך כל כך", "היא מתגעגעת כל כך"?
והרי אם נפש חיה היא "רוח ממלא", הדיבור, הרי שאהרן מת ממש עכשיו בשתיקתו! ומשה, כך ברש"י, ניסה: "אחי! והלא נאמר ונקדש בכבודי! ככל הנראה הקדושים האמיתיים היו בניך!" ועוד אמר אליו, "אל אהרן אחיו": "קרב אל המזבח, אחי, לכך נוצרת". ואהרן שותק כמו המוות. ויידום אהרן.
כשאדם גדול משתתק, כשקול גדול נעלם, ואפילו אמר רק "שלום", אפילו אמר רק "בוה"ה", לא נשרוד את השתיקה הזו בלי שנאמר "אחי", בלי שנאמר "אחותי". את הקול הזה נהיה חייבים להשמיע לעצמנו, לעולם, "דבר אל אהרן אחיך… ולא ימות!" אל תמות, אח שלי. אל תמותי לי, אחות. אני היא שתאמר לך עכשיו "ברכה והצלחה" מפני שאין מי שיגיד. בואי אחותי, בוה"ה אחי.
רק "אחיכם" ימלאו את הקול החסר בעולם עכשיו. "ואחיכם כל בית ישראל יבכו".
