רוח רעה שוטפת את הארץ. רוח רעה כמו בימי הדמדומים של שאול, כשכבר לא הבחין בין אויב לאוהב, כשרדף את האוהב במקום אחר האויב. ואילו היום פורסים לפני האויב שטיח אדום; האויב יושב על כיסא יושב ראש הכנסת ומוציא חברי כנסת יהודים שאינם מכנים אותו "אדוני"; האויב יושב בממשלה ומחליט היכן תיטע הקרן הקיימת לישראל עצים במדינת היהודים והיכן לא. בעיקר היכן לא. ואילו את אוהבי הארץ, נאמניה, נוטעיה ומיישביה רומסים, דורסים, משפילים. משתיקים את מחאתם ואת כאביהם.
קו ישר מחבר בין הפיגוע המחריד בבאר שבע ובין הרס מעוז אסתר ושאר הגבעות בתחילת השבוע. למישהו שמושך בחוטים חשוב מאוד לשסות את חיילי צה"ל ואת שוטרי משטרת ישראל בעמם, ומנגד להשכיח מהם את ייעודם העיקרי: לשמור על החוק, לעשות צדק ולהכריע את האויב.
מישהו הוציא את נאמני הארץ הזאת ואת אוהביה מתחום הלגיטימיות. זהו מי שהורס ללא רחמים את בתי האוהבים, אבל כשזה נוגע לרוצחים ולאויבים בורר בפינצטה את היתרי ההרס. מרחם על אכזרים ומתאכזר לרחמנים.
זהו מי שהיה לו חשוב מאוד לענות את עמירם בן עוליאל כדי להוציא ממנו הודאה מפוקפקת ברצח שלא ביצע, ליצור זיקה ישירה בין מחבל מוסלמי לצעיר מהגבעות. זהו מישהו שהיה לו דחוף ועקרוני מאוד לסמן את אהוביה כאויב מר, וזהו מי שמפחד מאוד מהבשורה שיש בפיהם של אהוביה וחבריו לבשר.
חובה לזעוק ולצאת ידי חובת מחאה. ההנהגה שלנו מופקרת. הרשויות שלנו חדלו מלמלא את תפקידיהן. מרוב חשש מבשורה הם בורחים ממנה. שר הביטחון שלנו והשר לביטחון הפנים צועדים בעיניים פקוחות ובזחיחות למקרה נוסף חלילה של נער שנהרג בידי כוחות הביטחון. לא רק שאינם מתעשתים ואינם מורים למי שתחתם – למשטרה, למח"ש, לפרקליטות – למלא את חובתם, הם ממש מקפידים ללבות את האש. בעיניי ראיתי איך שוטרים רומסים את כבודם ואת זכויותיהם של נערים בעלי פאות רק כי הם בעלי פאות. הם יודעים היטב שלא ייתבעו לתת את הדין, כי נערי גבעות בעלי פאות הם הציבור השנוא בישראל.
ובשם כולנו אני מבקש להצדיע להורים האצילים של אהוביה. הם לא ביקשו נקמה ולא שקעו במרמור ובחידלון ובמרירות ובצער העמוק כל כך אלא בחרו בחיים ובחיוך ובאהבה ובאמונה העמוקה בטוב שעוד עתיד להתגלות. לימדתם את כולנו פרק באמונה.
אח של סבא שלי, ידידיה סגל, נחטף בידי ההגנה בחורף תש"ח רק כי השתייך לאצ"ל בחיפה, ולא חזר חי מהחטיפה ההיא. כנראה מת בעינויי שוביו שהפגינו אדישות גדולה לסבלו. חבריו לנשק מהאצ"ל זעמו אז ודרשו נקמה, ובגין התקשה למנוע זאת מהם, אבל אז סבתא רבתא שלי, סבתא מלכה, אימו של ההרוג, אמרה שאיננה רוצה שמות בנה יגרום למלחמת אחים ממש ערב התקומה. וכך נמנע החורבן הגדול. כמה חודשים אחר כך הייתה פרשת אלטלנה ונרצחו שישה עשר לוחמי אצ"ל, אבל בגין עדיין התאפק ולא השיב באש ידידותית לתוקפים. זו אצילות. והאצילות הזו קיימת גם כיום כרגיל בצד הלאומי. ומי ייתן ולא נדע עוד מלחמות יהודים.
מלכות חדשה תקום, היא מוכרחת לקום. הסאה תוגדש, ואוהבי העם הזה והארץ הזו יקומו מרבצם, יתנערו מהקטנות הממארת שאוחזת בהם. בורא עולם אינו מניח לנו עוד להיות קטנים.
