הסיבה המרכזית, יש להניח, לפופולריות העצומה שלו ברחבי תבל, פופולריות ששרדה תהפוכות פוליטיות, היסטוריות ותרבותיות ועדיין אינה מראה סימני דעיכה, היא שמדובר במשחק שיש בו מגוון אפשרויות כמעט בלתי נתפס. נדיר עד בלתי אפשרי שמשחק כלשהו יהיה שחזור של משחק קודם. די לומר שההערכות למספר המצבים החוקיים בשחמט נעות בין עשר בחזקת ארבעים ושלוש לעשר בחזקת חמישים.
מקור השם הוא בפרסית, "שאה מט", שמשמעו מארב למלך. יש המציעים שמוצאו של השחמט ממשחק לוח הודי עתיק ששמו צ'טורנגה, שבאופנים כאלו ואחרים התגלגל גם לסין, ליפן, לקוריאה, לתאילנד ולקמבודיה. תנועת הכלים במשחק ההוא הייתה מוגבלת למדי: הפיל, למשל, אביו של הרץ המודרני, היה יכול לנוע למרחק של שתי ערוגות בלבד.
האגדה העממית בדבר המצאת המשחק טוענת ששליט הודו בעידן ההוא הציע לממציאו לבקש בתמורה למשחק כל שירצה. הממציא השיב שיסתפק בבקשה צנועה: שהשליט יעניק לו גרגר חיטה על הראשונה במשבצות השחמט, שני גרגרים על השנייה, ארבעה על השלישית, ובעבור כל משבצת נוספת יקבל פי שניים גרגרי חיטה משקיבל במשבצת הקודמת – עד לשישים וארבע המשבצות בלוח השחמט. מלך הודו, כך גורסת האגדה, גיחך על הבקשה המוזרה עד לרגע שבו חכמיו הודיעו לו שכל אוצרות החיטה בהודו לא יספיקו כדי למלא את בקשת ממציא השחמט. מספר הגרגרים הצנוע הגיע לסכום של 18,446,744,073,709,551,615, שהם כמאה מיליארד טונות חיטה.
אבל גם אם הומצא הרבה קודם לכן, ברור שעיקר התפשטות השחמט הייתה מהמאה השביעית והלאה. הצלבנים ששבו לאירופה ממסעי הצלב הביאו איתם את המשחק הזה, שלמדו בארצות ערב. בסביבות שנת 1200 החלו להופיע באירופה הדרומית חוקי משחק שונים, ובסביבות שנת 1475 נכנסו לשחמט כמה שינויים גדולים והפכו אותו למשחק המוכר כיום. בין השאר קיבלו אז הרגלים את האפשרות לדלג מעל ערוגה אחת במהלכם הראשון. הצרחה, אגב, היא המהלך האחרון שהוסף לחוקי השחמט, ומופיעה בספרו של קלוד גרוגט הצרפתי בשנת 1560.
גם מקורות היהדות מזכירים את השחמט לא מעט. רש"י למשל מכנה את המשחק אישקוקי ומזהה אותו עם משחק ששמו נדרשיר, משחק המוזכר כבר בגמרא, במסכת כתובות (סא ע"ב). שם מדובר באישה המכלה את ימיה במשחק הלוח הזה במקום למלא את חובותיה. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מדבר אף הוא על השחמט: "לא ייתכן שינצח החלש את החזק בשחוק האשקוקי הנקראת שטרנג' בערבי, ולא יאמר 'הצלחה' ו'רע מזל' כאשר יאמר במלחמת שני מלכים, כי ינצח החכם בהנהגתו תמיד". כמותו מזכיר את השחמט גם הרמב"ם.
רבי אברהם אבן עזרא, בעצמו שחמטאי מצטיין, כתב רבות על המשחק, ובין השאר חיבר שיר שממנו הסיקו חוקרים שחוקי המשחק באותה עת היו שונים באורח ניכר מאלו של זמננו. אלו אחדות משורותיו: "קבועה עלי טורים בשמונה, ועל כל טור וטור בהם חקוקות עלי לוחות, שמונה מחלקות, והטורים מרובעים רצופים, ושתי מחנות עומדים צפופים. וכולם הורגים אלה לאלה וזה את זה ברוב חמה מכלה, וגיבורי שני המלכים חללים מבלי דמים שפוכים. ואין מנוס להינצל ומפלט, ואין מברח לעיר מצור ומקלט, ועל-יד-צר יהי נשפט ונשמט, ואין מציל ולהרג יהי מט".
משחק של דקתיים
מי שהתנסה בשחמט יודע שמשחק אחד עשוי לארוך שעות ארוכות ואף ימים, ושלפני מהלך יחיד ייתכן שהשחקן יבחן את האפשרויות השונות במשך דקות ואף יותר מכך. כדי לזרז את הקצב ולא לייבש את הצופים בהמתנה אינסופית יש בשחמט התחרותי מסלולים של שחמט מהיר (בדרך כלל עשרים וחמש דקות לכל צד לכל מהלכיו). לצידם יש מסלולים בקצב זריז בהרבה, כדוגמת שחמט בזק (המכונה גם בליץ. חמש דקות לכל צד), בליץ מהיר (שלוש דקות לכל צד) ושחמט קליע (דקה בלבד לכל צד לכל מהלכיו). בכל אופן, במשחקי שחמט מקצועיים רגילים הגבלת הזמן לכל שחקן היא שעתיים לארבעים המהלכים הראשונים ועוד שעה ליתר המשחק. לא פעם מסתיימים משחקי שחמט בתיקו, המכונה בלשון השחמטאים במונח הצרפתי "פָּט". תיקו מוכרז גם כאשר נעשו חמישים מהלכים רצופים ללא 'הריגת' כלי או הסעת רגלי.
הנה כמה מושגים בסיסיים בשחמט: מזלג ('לגיזה'): התקפה בו-זמנית על שני כלים לפחות, כך שבמהלך הבא רק אחד מהם יכול לברוח. הסוס, המכונה גם פרש, נחשב לאלוף המזלגות ויכול לקיים מזלג עד לשבעה כלים של היריב בו בזמן. מושג נוסף הוא הקרבה, ויתור ליריב על אחד מכליך במטרה להשיג כתוצאה מכך יתרון גדול יותר. כאשר הקרבה עצמית של כלים נעשית עם פתיחת המשחק היא מכונה בלעז גמביט. איום עקיף: טקטיקה שבה השחקן מזיז כלי אחד, אך דווקא הכלי שמאחוריו הוא שמאיים על כלי היריב. פריצת קווים: החדרת צריח או מלכה אל מאחורי קווי ההגנה של היריב ואיום על הכלים שלו.
פתיחה בשחמט היא סדרת מהלכים המתרחשים בתחילת המשחק. מכיוון שכאמור, מספר המצבים האפשריים בשחמט גדול לאין שיעור מזה ששחמטאי או אפילו תוכנת שחמט מסוגלים לזכור, יש נטייה להתמקד בחלקי המשחק שבהם מספר האפשרויות קטן יחסית, כלומר בעיקר בסיום ובפתיחה. שחקנים וחוקרי שחמט מכירים מאות רבות של פתיחות שנותחו באופן תאורטי וניסיוני לעומק רב. יש אפילו אנציקלופדיית פתיחות שחמט ובה לא פחות מחמישה כרכים עבי כרס המתארים מהלכי פתיחות בשחמט שנאספו מאלפי משחקים של רב-אומנים ושל אלופי עולם מאז 1966. לשחקנים יש לרוב פתיחה מסורתית מסוימת שאימצו לעצמם ובה הם מוכנים לכל התפתחות. האתגר הגדול של היריב בעולם השחמט המקצועי הוא לערער את היציבות שאליה רגיל המתחרה שלו ולהפתיע אותו במהלכים שלא ציפה להם.
למעשה יש עולם שלם של מושגים למביני דבר במשחק הלוח הזה, הכוללים מונחים כדוגמת 'הפתיחה האנגלית', 'הגנה הולנדית', 'גמביט בנקו', 'ההגנה ההודית הישנה', 'התקפת טרמפ ובסקי', 'משחק פתוח' ו'משחק סגור', 'מתקפת ריכטר-ורסוב' ועוד ועוד בלי סוף.
"המשחק היהודי"
כבר לפני כמאה שנה, בשנים 1923–1924, יצא לאור כתב עת בעברית ששמו 'השחמט'. באחד מגיליונותיו הוצע לאמץ כינויים בעברית לכלי המשחק, והכינויים אומצו מאז בחום. כך הוא הציע לכנות את הרגלים 'חיילים' ולא עוד 'איכרים', כפי שכונו על פי תרגום עילג מגרמנית, "כי תכונת מלחמה למשחק". למגדל המוצב בשני קצוות השורה הראשונה הציע העיתון לקרוא 'צריח', ולהחלפה שבין המלך לצריח – הצרחה. במקום 'פרש' הוא הציע לקרוא לכלי המשחק שלצד הצריח פשוט 'סוס'.
שחמט דורש ריכוז עצמי וקור רוח, ראייה עמוקה ודמיון מופשט: ככל שבכוחו של שחקן לראות לעומק את רצף המהלכים ולדמיין את תפזורת הכלים בלוח במהלכים הבאים, סיכויו לנצח גבוהים יותר. בשל חוסר יכולתו של שחקן לחזות מראש את כל רצף המהלכים האינסופי, יש צורך בתכנון כללי יותר שייצור מצבים נוחים יחסית. זו כנראה הסיבה שחלקם של יהודים בתולדות השחמט ובהגות סביבו גדול עד כדי כך שבראשית המאה העשרים היה מי שכינה אותו "המשחק היהודי הלאומי".
כן, אף על פי שהעם היהודי הוא פחות מחצי אחוז מאוכלוסיית העולם, במשך שבעים וחמש שנים היה כתר השחמט העולמי בידי יהודים. אלוף העולם הראשון בשחמט היה וילהלם שטייניץ, בן למשפחת רבנים ובחור ישיבה בצעירותו. שטייניץ שינה את החשיבה המקובלת בנוגע לשחמט והפך אותו למדעי ומדויק. הוא הפסיד את כתרו רק לאחר עשרים ושמונה שנות הובלה (בשנת 1894), וגם אז לטובת יהודי אחר – פרופ' עמנואל לסקר, אף הוא בחור ישיבה בצעירותו.
לסקר החזיק בכתר עשרים ושבע שנים. הוא עמד על הייחודיות היהודית בשחמט והסביר: "המוח היהודי המאומן בסוגיות המפולפלות של התלמוד מחפש בכל פעם תחבולה שנונה, וכך גם בשחמט. לכן מפליאות ממש המצאותיו של היהודי ברצותו להיחלץ ממצבים קשים. במשחק השחמט מוצא היהודי הזדמנות נדירה להוכיח את יתרון הרוח על החומר". גם גארי קספרוב (58), מגדולי השחמטאים בכל הזמנים ואלוף העולם בשחמט משנת 1985 עד שנת 2000, הוא ממוצא יהודי. קספרוב, אגב, הוא ממתנגדיו החריפים של נשיא רוסיה פוטין, שרדף אותו לא מעט לאורך השנים ואף גרם לעזיבתו את רוסיה.
כפי שאפשר לנחש, הנטייה היהודית לשחמט הביאה גם לידי אנטישמיות. בתקופת הנאציזם כתב ופרסם אלוף העולם בשחמט מטעם הגרמנים אלכסנדר אלכין מאמרים אנטישמיים נגד השחמטאים היהודים וטען שהשחמט היהודי חסר תעוזה ומתרכז במגננה.
לישראל, מארחת אליפות העולם 2022, הישגים נאים בשחמט, אולם לעומת ההישגים היהודיים יוצאי הדופן בתחום נראה שישראל מדשדשת מעט מאחור. שיא ישראלי של כל הזמנים רשם בוריס גלפנד הישראלי ב-2012 כשהיה לסגן אלוף העולם. הוא הפסיד אז רק לאלוף העולם, ההודי וישוואנתן אנאנד. ב-2010 קבע הישראלי אליק גרשון שיא גינס במשחק סימולטני, כששיחק בו-זמנית מול 525 שחמטאים בכיכר רבין וניצח 86% מהם.
כהמחשה למורכבות הכמעט אינסופית של השחמט ראוי להזכיר את מסלול הייסורים שהיה למפיקי תוכנות המחשב של המשחק הזה. רק בעשורים האחרונים הצליחו ליצור תוכנות שחמט שכמעט אינן ניתנות להבסה בידי בן אנוש. אחרי הכול, מספר האפשרויות התאורטיות רק בעשרת המהלכים הראשונים מסתכם במספר של עשרים ושבע ספרות: 165,518,829,100,544,000,000,000,000, אתגר לא פשוט גם למחשבים.
בשנת 1997 הצליחה גרסה משופרת של תוכנת שחמט ששמה כחול עמוק לנצח לראשונה את אלוף העולם דאז קספרוב. כיום, מכל מקום, נוסף על תחרויות בין תוכנות השחמט לבין בני אדם נערכות בעידן שלנו גם תחרויות בין תוכנות השחמט לבין עצמן כדי לבחון איזו תוכנה טובה יותר.
בשורה התחתונה, אלף וארבע מאות שנים או יותר אחרי המצאתו, האנושות עוד טרם עמדה על מלוא צפונותיו של המשחק התלמודי הזה, וודאי לא מיצתה אותן.
