איש ישראל מקביל למקדש, והנשמה שלנו היא אש המערכה, ואליה רומזת התורה – "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". כשם שבמזבח האש באה מהשמים, כך גם מקור הבעירה שבלבבנו הוא א־להי, מתנת שמיים. זו נקודה פלאית שגנוזה במעמקי כל אחד מישראל, וממנה נובע הרצון הגדול להתקרב לה'. נקודה זו עמוקה יותר באדם מהבחירה החופשית, ולכן גם אם רוחות חזקות של אידיאולוגיות זרות, או מים רבים של תענוגי התאווה, יאיימו לכבותה – לעולם היא לא תכבה, כי היא חקוקה בעצמיותנו. "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ". מנקודה זו נובעת מסירות הנפש למען ה' ולמען עם ישראל, שמקבילה למזבח.
אומנם מבואר בגמרא ש"אף על פי שאש יורדת מהשמים מצווה להביא מן ההדיוט" (עירובין סג א). דבר זה הוא לימוד גדול, שאף על פי שנשמת הקודש בוערת מלמעלה, כי היא חלק א־לוה ממעל, מכל מקום יש כוח ביד ישראל להוסיף בה אור וחיל. היינו שלא זו בלבד שישראל יכולים לקדש את חייהם בעולם הזה מכוח אור הנשמה, אלא יכולים ממש להוסיף אור בנשמה על ידי מעשיהם. נשמת האדם עולה במעלות רמות מכוח מעשיו הטובים ומתגברת בשלהבת י־ה מקדושת התורה והמצוות שהאדם עושה בעולם הזה. ולכן נצטווינו בכל יום ויום לסדר את אש המערכה, ונוסף על כך – להגביר אורה על ידי שני גזרי עצים.
התורה מצווה: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", כי יש לאש המערכה תכלית עצמית, ולא רק בשביל הקורבנות. כי אש המערכה היא בחינת נציגות הממד הנשמתי של עם ישראל. אש זו מופיעה את הנשמה הכללית של עם ישראל, ולכן צריך שתהיה האש בוערת ויוקדת בעוצמה, בלי לכבותה כלל.
התורה מצווה לסדר את המערכה בכל יום מחדש ולחזק אורה, ובפעולה זו נותנים הכוהנים כוח בנשמות עם ישראל בכל יום מחדש. כי הפעולה הראשונה של הבוקר צריכה להיעשות דווקא בנקודה הפנימית ביותר, סוד הנשמה ממש, לחזקה ולהעצימה. קודם שתרד לתוך העולם הזה, לכל משימות החיים, היא צריכה לקבל את החיל והחוסן מחי עולמים ולהתאדר בגבורתו וקדושתו. ולכן, לפני כל מלאכות המקדש הנרמזות בקורבנות והקטורת, היה צריך ראשית כול להעצים את אש המערכה, דהיינו להעצים את אור הנשמה, לתת לה כוחות, כי זה שורש כל הצלחת האדם בכל משימותיו בעולם הזה. לפני שתתלבש הנשמה בגוף ובמשימותיו, צריכה היא להתגבר באורה העצמי, כדי שלא יתגברו עליה הרוחות והגשמים, סוד נטל החומרנות, ויעמעמו אורה.
ומדוע נעשה הדבר בבוקר בבוקר? מפני שהדבר הראשון שצריך לעשות קודם שהאדם מתערבב בענייני העולם הזה, הוא חיזוק הארת נשמתו. וזהו מה שאנו עושים מייד בהשכמת הבוקר – מתרכזים בנקודת הנשמה ואומרים: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי", והודאה זו מכוונת שנכיר את קדושת הנשמה שבנו. כי כשאומר שהקב"ה החזיר בו את הנשמה, מודה שהנשמה היא חלק א־לוה ממעל ומכיר שעלתה בלילה אל מקורה וחזרה ממנו בכוחות מחודשים. כמו שאנו אומרים אחר כך בברכת א־להי נשמה: "המחזיר נשמות לפגרים מתים".
כפי שאסור לכבות גחלת מעל המזבח, כך אסור לקרר ולכבות רשפי התעוררות לב אחר ה'. אין לזלזל בהתעוררות לב, לא של עצמנו ולא של אחרים. המקרר הראשון בהיסטוריה היה עמלק, "אשר קרך בדרך". את חיצי ארסו הוא כיוון בניסיון להטיל ספק פנימי בדבר עצם מציאות האש הא־להית בקרבנו. אך מרדכי ואסתר ידעו ללחום בו ולהדליק את זיק הקודש בעם ישראל. דבר זה היה רגע לפני הגאולה, בשעת איילת השחר. התורה מצווה – "וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר", להדליק את זיק הנשמה ולעוררה לחיים.
כל מחנך והורה צריך לנתב את לב בנו ותלמידו לכיוון הנכון ולהסיר ממנו את סיגיו, אך עם זאת ייזהר שלא לשפוך מים על שלהבת נפשו הצעירה, שלא לצנן את התלהבותה ולא לקצוץ כנפיה. ברגעי בוקר הגאולה ניגש למלאכת הקודש – "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר", נלבה את גרעין הקודש שיהיה לשלהבתי־ה, שתאיר בקדושתה ותפשיר בחמימותה את כל הררי הקרח והחושך, עד שיתגלה הלב הזך של כלל עם ישראל במהרה. שנזכה במהרה לישועת ירושלים, אשר כלפיד תבער במהרה, אמן!
