לא יודע איך עשיתי את זה. לא רציתי לעשות את זה ולא הייתי מסוגל לעשות את זה, אבל עשיתי. כנראה לא הייתה ברירה ופשוט הייתי חייב.
זה היה בנבי מוסא, נבי מוסא של פעם. גמלים מסתובבים בחופשיות ברחבי הבסיס, מטיילים בין האוהלים, דוחפים את ראשיהם לקופסאות מנות קרב פתוחות למחצה. חיילים מעולפים מתבוננים בהם באדישות, מתלבטים אם להעדיף את האוהל המאובק או את החדרונים המקולפים שבהם שום מזגן לא פעל, וכנראה לא מאתמול.
הגענו לכאן כדי להתאמן. מחלקת בני"ש רצינית אך עליזה, לפחות בדרך כלל. היה שם עומר הבדחן שכל משפט שלו שפך את כולם בצחוק. היה גם שלומי מספר הסיפורים שהכיר בעל פי את כל סיפורי הבבא סאלי וידע לתבל כל סיפור בטוב טעם ודעת. היה שם נחשון בעל הפאות המתבדרות שכולם היו בטוחים שהראש שלו בעננים ובסוף התברר שהוא החייל הכי מקצועי שגם לומד תורה בכל רגע פנוי, אפילו לאחר שמירה מתישה בחצי הלילה, והיה שם גם אהרן יעקב, תימני קטן וחייכן שתמיד עוזר ולעולם אינו מתלונן. היינו חבורה עליזה, והיה כיף ביחד. אבל באותו יום לא היינו עליזים ולא היה כיף בכלל.
היום הזה התחיל מצוין, אפילו מצוין מאוד. פורים בפתח, ובדיוק כמו השנה פרזים חגגו ביום חמישי, ואחיהם המוקפין חגגו בשישי. השמועות שעברו זמן רב במחנה והתבררו כנכונות היו שקולות לפחות לזכייה בהגרלת הפיס: יוצאים הביתה. ולא סתם, יוצאים לרבעו"ש! המילים מתנגנות מעצמן: רביעי, חמישי, שישי, שבת פלוס פורים עם החברים בישיבה. אושר צרוף. האם שמעתם פעם על בשורה טובה יותר לחייל קרבי בן ישיבה? גם פורים, גם רבעו"ש. הפרחים להמן, למרדכי ולאסתר, אם לא התרחש נס פורים ולו רק לרגע הזה, דיינו.
הצרה התחילה כשהמ"כ הגיע לפתע והפטיר כלאחר יד: ארבעה צריכים לוותר ולהישאר. אמר – ויצא. להישאר זה לא רק ויתור על חופשה נדירה. זה אומר לוותר על חלום הישיבה בפורים, על הריקודים, על הדבקות, על דיבורי התורה של ראש הישיבה, על תחושת דיבוק החברים וכל העוצמות האלה שיש אך ורק בפורים.
להישאר זה אומר ארבעה ימים של שמירות למוות, שעתיים בשמירה, ארבע שעות מנוחה וחוזר חלילה למשך ארבעה ימים. זה אומר שלא יהיה יין, שלא יהיו לא קדושה ולא תפילה, לא ריקוד ולא שמחה. זה אומר להישאר לבד עם הגמלים, אפילו בלי מניין, בפורים. בפורים!
לא היה צורך בכישרון מיוחד בקריאת מחשבות כדי לשמוע את גלגלי השיניים במוחות של כולם חורקים בעוצמה כאומרים: אין מצב, עד כאן, לזה אני לא מוכן, אתנדב בפעם הבאה. יש לי סיבה טובה, והרי כבר התנדבתי בפעם הקודמת, וההוא מעולם לא הרים ידו, וזמנו הגיע.
ובכלל, שמא נעשה הגרלה וזהו? אם המן הטיל פור, גם לנו מותר, הבה נבדוק את מי ירצה הקב"ה בכבודו ובעצמו להעלות בגורל. והנה אנחנו מטילים גורלות, והמ"כ מגיע ופוסק פסקו: לא יהיו כאן גורלות. אם אינכם מסוגלים למצוא בעצמכם את המתנדבים בעם, הישארו כולכם יחדיו וחסל.
השתיקה ארוכה, והמחשבות המנסרות מתחלפות אט אט במילים וברמזים. איש אינו מוכן להרים את ידו, וכל אחד רומז בעקימת שפתיו מדוע הוא לא ולמה האחר כן. הדקות נוקפות, והאווירה המאושרת ששררה רק לפני שעה קלה מתחלפת באווירת נכאים. החבילה מתפרדת. הנה נראה שאיננו מחלקה אחת אלא אוסף של פרטים, חורשים מחשבות איש על רעהו, רק מחכים שהאחר יקריב עצמו לעולה למען נצא כולנו בדימוס.
לרגע קט חשבתי: אולי היה מוטב אילו כל זה לא היה קורה. היינו נשארים כולם, שומרים פחות, מתפללים וקוראים מגילה יחדיו, שמחים יחד במה שיש, ולפחות איש לא היה מרגיש כאילו שילם בעבור חברו מה שלא רצה לשלם. לפחות לא הייתה האהבה שתמיד שרתה בינינו ניצבת כעת בפני סכנת הכחדה דווקא בחג הזה שבו מרבים אהבה בין איש לרעהו במשלוחי מנות ומתנות לאביונים.
גם אני לא רוצה להישאר. אני לא מוכן להישאר. מספיק נתתי מעצמי. ובכלל, חלק מבני המחלקה אינם מתכוונים ללכת לישיבה בכלל. מוטב אלך אני למקום תורה, ולא ילכו אלו למסיבות של הבל וריק. שום יד לא הורמה. וגם ידי שלי נשארה מושפלת.
בבת אחת הכה בי הברק, והוא היה כואב, באמת. זה רק אני. זה אני שלמדתי לקרוא את המגילה בגיל צעיר, היחיד כנראה במחלקה, בשל שוחד ששיחדני סבי עליו השלום. הסתכלתי סביב וידעתי שאין איש, ואם אלך יישארו הנשארים ללא מצוות היום, ובמקום שאין אנשים, כידוע, עליך להיות איש, איש יהודי.
לא רציתי לעשות את זה ולא הייתי מסוגל לעשות את זה, אבל עשיתי. כנראה לא הייתה ברירה, ופשוט הייתי חייב. היד הורמה מאליה. כל כך כעסתי עליה באותו הרגע. כל כך רציתי להיות בישיבה. אבל לא הייתה ברירה. כאשר ברור לך מה נכון ומה עליך לעשות, זה כבר קורה מעצמו, וקל הרבה יותר. שכך דרשו דורשי רשומות: מניין עמלק – ספק, ללמדך שממחיית הספק באה השמחה. ואין שמחה כהתרת הספקות. "רק אני יודע לקרוא את המגילה, אני אישאר", הפה דובב מעצמו.
הים כבר נקרע. ידיים נוספות מורמות, כעת זה כבר קל הרבה יותר. הנה נחשון השקדן מרים ידו, כמה אני שמח שגם הוא נשאר, ממתיק מעט את הגלולה המרה. גם שלומי המספר מניף ידו. ברוך הבא לחבורה, יהיה שמח ביחד. ידיים נוספות מושטות, והנה כבר יש לנו די והותר. חזרה השמחה, שב השלום.
האוטובוסים יצאו, השקט שרר. הגמלים היו מאושרים, אבל לי זה היה הפורים הנורא בחיי. אני עומד בש"ג בליל פורים, מדמיין את חבריי לישיבה. נזכר בקולות, באורות הממלאים את בית המדרש, בגשמיות וברוחניות. ואני – מולי שער שבור, משמאלי גמל משועמם, מאחורי בודקה שנראית יותר כמו ערמת קרשים המחוברים זה לזה באקראי. אני בוהה באופק החשוך של נבי מוסא, בשער הש"ג שעתיד להיות ביתי לסוף השבוע הקרוב.
זה היה הפורים הנורא בחיי, אבל משום מה, באופן לא ברור, מכל מסיבות הפורים וההתעלות של הישיבה רק אותו, מונח בקופסת הזיכרונות המתוקים, אני זוכר.
