1.
שמעתי הרבה דרשות בהרבה בר־מצוות בחיי. את רובן אני כנראה לא זוכרת, אבל תפס אותי רעיון קטן שאמר הרב יונתן אבר לחתן בר המצווה איתמר ברזל. וכך הוא סיפר לילד בן ה־13:
"בדרך כלל בחיים, כשמדובר בדברים גשמיים, אתה תשמע קול פנימי שמדבר אליך בלשון 'אני': 'אני רעב', 'אני עייף', 'אני צמא'. לעומת זאת, בדברים רוחניים, תשמע קול שפונה אליך מבחוץ ואומר 'אתה': 'אתה צריך לקום לתפילה', 'אתה צריך לעזור במטבח', 'אתה יודע שאתה צריך לעשות מה שאימא ביקשה'.
"כלומר, כשמדובר בצורך גופני יש מנוע פנימי שדוחף אותך להשיג אותו, וכשמדובר במצווה, בחסד, בעשייה שאינה מיועדת לצרכים שלך – המנוע חיצוני יותר.
"אחת המטרות שלנו בחיים היא לנסות להפוך את המשוואה הזו. להצליח לחיות חיים שבהם אתה מתלהב ושומע קול פנימי שאומר: 'אני רוצה ללמוד!', 'אני רוצה לעזור!', 'אני רוצה לקום מהמיטה!'. אני מאחל לך שתנסה לשים את הדברים האלה במרכז החיים שלך. שזה יהיה הרצון האמיתי והפנימי שנובע מתוכך. בהצלחה".
מזל טוב, איתמר. נדמה לי שיש כאן איחול לכולנו.
2.
מה תעשו מייד אחרי שתסיימו לקרוא את הקטע הזה, בהנחה שבכלל תקראו אותו עד הסוף? האם תחשבו עליו רגע, או תעברו מייד להודעה הבאה שקיבלתם?
בשבת שעברה התחלנו לקרוא את ספר ויקרא. רש"י מספר שבין דיבור לדיבור, בין הוראה להוראה שמשה קיבל מאלוקים, היו שתיקות והפסקות. מדוע? כדי לתת למשה "רווח להתבונן" בין הנושאים השונים. איזה ביטוי יפה, רווח להתבונן. פסק זמן כדי להפנים ולחשוב.
הנה מה שכתבו על כך השבוע, בדף של תנועת 'מהפכת הקשב': "דמיינו אדם לוחץ על כפתור וממתין למעלית שתגיע, או מכין לעצמו כוס קפה וממתין למים שירתחו, או יושב במסעדה וממתין לחבר שמאחר בכמה דקות. בעבר הלא־רחוק היה היום שלנו מלא ברגעים כאלה. רגעים שבהם היינו רק עם המחשבות והרגשות שלנו. 'הרגעים שבין הרגעים'.
"היום, בואו נודה, הרגעים שבין לבין מתמלאים אוטומטית בפתיחת הנייד וגלילה חסרת תכלית. גם אם שנייה לפני כן בדקנו התראות, פתאום עולה שוב הצורך הזה. העיקר לא להרגיש חסר מעש, משועמם, לא פרודוקטיבי, בודד…
"ההצעה שלנו היא כזו: חפשו את אותם רגעים ותנו לעצמכם לחוות אותם במלואם. בהמתנה למעלית, למיקרו, לרכבת וכדומה – גם אם זה מביך לרגע, ואפילו אם קיבלתם התראה בנייד – פשוט תהיו נוכחים".
רווח להתבונן. בהצלחה.
3.
"שלום סיון. לפני כמה חודשים כתבנו לך על דודה שלנו, חיינקה גלעד מקיבוץ דפנה, ביום ההולדת ה־110 שלה. סיפרנו על הסגולה שלה, שעליה סיפרה לנו ביום הולדתה ה־108, כששאלנו איך האריכה ככה ימים: היא אוהבת את החיים, אוהבת אנשים ורואה הכול בעין טובה. מי שהכיר אותה יודע כמה שזה היה נכון. היא מעולם לא רבה עם איש, תמיד הסתכלה על העולם בעיניים של ילדה סקרנית שמתפעלת מכל דבר.
"אתמול הובאה הילדה הנצחית בת ה־110 למנוחות, ועבורנו, לרגע קטן אחד, העולם הפך קצת פחות שמח.
"בהספד בהלוויה אמרתי שדודה חיינקה הייתה בשבילי שלוש מילים: 'בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב'. החיים שלה לא היו תותים. היא עלתה לארץ כחלוצה מאירופה, יישבה את אדמת ארץ ישראל, גידלה משפחה ודאגה תמיד להיות נחוצה – בעבודתה עם ילדי הקיבוץ, כמבשלת במטבח בקיבוץ וגם במפעל הנעליים. רק בגיל 97 פרשה חיינקה לפנסיה! היא ידעה עוני, רעב, מלחמות וצער אבל לרגע לא הפכה למרירה. סימן ההיכר שלה, ה'מיתוג' שלה בשפת ימינו, היה תמיד האופטימיות.
"בעידן האינסטנט והטיקטוק, השפע והבזבוז, הדכדוך והציניות – ידענו תמיד שיש לנו דודה בת 110 בקיבוץ בצפון, שמזכירה לנו את הברכה שיש בכל דבר, ואת הטוב שיש בנו.
"הקיבוצניקית המבוגרת בישראל עברה אל העולם הבא בחודש אדר, חודש השמחה. אומרים ש'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד'. מתברר שלהיות שמח זו לא רק מצווה, זה אפילו משתלם".
4.
"שלום סיון. אנחנו חלק מהמשלחת של ההסתדרות הציונית העולמית. חשוב לנו שתדעו מה קורה כרגע במולדובה, בגבול עם אוקראינה.
"כשעברנו את הגבול מרומניה לפה, להקים את המחנה, השומרים בבקרת הגבולות לא האמינו: 'עוד ישראלים? למה אתם מגיעים לפה, באתם לטייל? יש מלחמה'. הם לא הבינו שזו בדיוק הסיבה שהגענו לפה – כי יש מלחמה!
"יש פה מאות מיטות, מזרנים, המון מזון ובעיקר המון רצון לקלוט את מי שמצליח לצאת. עברה עלינו 'שבת זכור' שלא נשכח: בלילה עשינו סעודת שבת מרגשת, ובארבע לפנות בוקר הודיעו לנו שארבעים פליטים יהודים, בהם חמישה נכים, מגיעים מחרקוב לגבול וצריכים עזרה בחציית הגבול. ארזנו אוכל ומים ויצאנו אליהם. תפילת שחרית חפוזה, קידוש, ארוחת שבת – וחוצים את הגבול.
"פגשנו באוטובוס אנשים על סף עילפון בגלל תלאות המלחמה והדרך. המעבר הוא רגלי בלבד, והיינו חייבים להוריד אותם באלונקה או בכיסא גלגלים, אחד־אחד. 24 שעות הם היו כך בדרכים, מחרקוב המופגזת.
"מעבר לגבול חיכו להם אנשי 'הצלה' הישראלים. הפקדנו אותם בידיהם וחצינו שוב את הגבול האוקראיני, אל הקשיש הבא. השלמנו את המשימה, והשבת חזרה לחיינו. זמירות השבת שחזרנו לשיר היו רלוונטיות במיוחד:
"פרוק ית ענך מפום ארייוותא – הושע את צאנך מפי האריות
ואפיק ית ענך מגו גלותא – והוצא את עמך מתוך הגלות…
רועי אביקסיס ואריאל צסנר
האוהל של המערך לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית,
מולדובה".
