הרבנית ימימה מזרחי
שוב הן חוזרות כמו עולות מן האוב, תמונות פליטים על יד הגבול, מביטים מתוך רכבות עמוסות, קולות תינוקות בוכים, משוועים למים ולמזון. שעות על שעות הם נסעו, ענן הפחד עליהם יומם, הבזקי אש עליהם לילה, רק רוצים להגיע הביתה, לעבור את הגבול.
ולישראלים וליהודים קשה וקל. קשה יותר מפני שזו תזכורת לימים אפלים, דז'ה וו נורא; קל יותר מפני שהם יודעים ששליחי העם הזה יעמדו שם במעבר הגבול, גם הם בקור מקפיא ובחוסר שעות שינה, אבל הם יושיטו יד לאחיהם ולאחיותיהם, יעזרו להם להגיע הביתה.
אולי רק עכשיו אפשר להבין את עצבונו של ז' באדר. היום שבו משה עומד במעבר הגבול לאחר שרץ מדבר שלם, ואינו יכול להיכנס. והוא יתחנן בעת ההיא, והוא יחלה מרוב ייחול ותפילה ("ויחל משה") והוא יסכים לשכוח את כל התורה כולה, להיות חיה, להיות לצמח, ובלבד שיגיע לארץ המובטחת (מדרש וזאת הברכה).
שם הוא יעמוד בצער נבו האינסופי, ואנחנו נבוא, והוא יראה מנגד את הארץ – ולא יבוא. אבל בדיוק שם, בגבול, הוא ישאיר את צוואתו המופלאה, את תורתו הנצחית, הגבוהה מכל תורה אחרת. "זכרו משה עבדכם, שרץ לפניכם כסוס ונפלו עצמותיו במדבר". אתם לא תיתנו עוד לאיש מאחיכם לעבור צער נורא כזה. אתם, שזוכרים מהו עצב נבו, תביאו את אחיכם מכל מקום שיהיו, אתם תהיו רופאים ללא גבולות, שגרירים ללא גבולות, שליחים ללא גבולות.
"אבל כשאני רציתי לא רצית!" נוכל לומר למי שהסתיר את פניו כשהסנה בער, "איפה הייתם עד עכשיו?" נוכל לשאול את מי שלא רצו לבוא, שלא שעו לאזהרות, למי שחשבו שאעופה ואשכונה באומן לנצח. מילה לא נאמר להם, מפני שאנחנו זוכרים את מבטו הנורא והעייף של משה בגבול, את ידו הגדולה שנופפה לנו לשלום כשעברנו הביתה, את כנפי השכינה שעטפו אותו בקצה המדבר בבדידות אינסופית.
הוא יזכיר לנו איש עברי אחר. לא אחד שמכה איש עברי אחר כי אם איש עברי שיעמוד במעברי הגבול היכן שיהיו ויפתח בעבורם את הים עד יעבור עמך, ה'.
זוכרים אותך, משה, איך היית רץ מדבר שלם. אתה תהיה לנו עיניים.
