הנמלט

מסע טוב הוא מסע שנקודת ההתחלה שלו ברורה אך הוא גם פתוח לכל האפשרויות. ההחלטה של מערכת 'עולם קטן' לשלוח אותי לקייב נולדה לפני פחות משבוע וחצי. המטרה הייתה ביקור בזק של פחות משלושים ושש שעות כדי להביא סיפורים מהקהילות היהודיות בעיר בימים של מתיחות וחוסר ודאות. זו הייתה נקודת ההתחלה, ואף אחד מאיתנו לא דמיין התפתחות שתהפוך את השליחות למסע הרפתקאות מסוכן.
לאחר הנחיתה בקייב ושחרור הרכב המושכר שמתי פעמיי למרכז העיר כדי לפגוש את עו"ד הרב גרשון ברוליצקי, עוזרו של הרב הראשי ומנהל הפדרציה הציונית. נפגשנו בבית הכנסת הגדול של קייב, הידוע גם כבית כנסת פודול (ע"ש הרובע שבו הוא שוכן), בניין היסטורי עתיק העומד על תילו יותר ממאה שבעים שנה ונחשב עד היום לאחד מבתי הכנסת המרשימים והמפוארים באירופה.
בית הכנסת הגדול עומד במרכזו של מתחם יהודי הכולל בית מלון, שתי מסעדות כשרות, בית ספר, מאפיית מצות (הגדולה באירופה), ישיבה, מרכז קהילתי ופנימיות לבחורי הישיבה, חנות למוצרי מזון כשרים ואפילו בית קפה מאולתר קטנטן. במקום נערכות תפילות סדירות במהלך כל ימות השבוע וכמובן בשבתות וחגים.
השיחה עם הרב ברוליצקי משמשת לי סמן ראשון לכך שייתכן שהמקום שהגעתי אליו עלול להיות סוער יותר ממה שנראה לעין. הוא אומר כי כבר לפני שבוע עזבו את קייב לישראל אשתו וחמשת ילדיו ומספר על מאמצים רבים שהוא עושה עם הרשויות בישראל על מנת לפשט ולקצר תהליכי עלייה למי שמעוניין בכך מקרב יהודי הקהילה.
על שאלתי אם יש מבין אנשי הקהילה המעוניינים לעלות ארצה בעקבות המצב באוקראינה הוא עונה שרבים מעוניינים בכך אך מוותרים לנוכח ההתעקשות של משרד הפנים לדבוק בנהלים הבירוקרטיים גם בזמן החירום (בינתיים שונו חלק מההוראות ונקבעו הקלות בעקבות פרוץ המלחמה).

במהלך הסיור במתחם הרב ברוליצקי מראה לי מחסן עצום ובו שמיכות, מוצרי מזון, מכלי דלק וסולר, צעצועים, שישיות מים, פנסים, טלפונים סלולריים עם כרטיסי סים טעונים מראש ועוד, ומספר כי כל אלה אמורים לצאת כבר בימים הקרובים למתחם מחוץ לעיר הבירה שהוכשר למקום מפלט למען אנשי הקהילה במקרה שיפרצו קרבות ויגיעו גם עד קייב. האמירות הללו נראות לי באותה שעה מופרכות ותלושות מהמציאות עד כך עד שלרגע אני חושב שהאיש שמולי קצת היסטרי.
תחושותיי שאולי הרב גרשון ברוליצקי קצת מפריז מתחזקות במהלך הנסיעה לפגישתי עם הרב יוסי אסמן, מנהל בית חב"ד קייב. כשאני נוסע בשדרת המעצבים שבלב קייב, חולף על פני קניון גוליבר הענקי ורואה מולי באופק שדרת קניונים נוספת, שחלקם נחשבים לגדולים באירופה, אין שום דרך לדמיין פה מלחמה. סביבי שלטי חוצות, מסעדות מלאות, רחובות גדושים באנשים שחלקם לבושים בגדים שעלותם כמשכורת חודשית. כל מחשבה על מצב חירום נראית הזויה, שלא לומר מטורפת.
בכניסה לבית חב"ד חולף על פניי הכתב איתי אנגל מחדשות 12N , אחד הסימנים המובהקים לאזורי לחימה וקרבות. אני מחייך ביני לבין עצמי ועולה לקומה השלישית, למשרדו של הרב אסמן, ולתדהמתי הוא מזמר זמירות דומות לאלה של הרב ברוליצקי. אסמן משמש גם יו"ר איחוד הצלה במדינה ורב בתי הכלא באוקראינה, והוא מראה לי טלפון חירום שהחל לשאת עימו ביממה האחרונה.
אני שואל אותו אם הוא יודע על משהו ספציפי שבגללו הוא מוכן ל"דורון, תפילה ומלחמה", והוא מודה כי אין שום דבר ספציפי. "מצד שני", הוא אומר, "כל הצוותים הדיפלומטיים של כל המדינות ברחו מפה כבר לפני שבועיים. מה אתה מצפה מאדם נורמלי להבין?" הוא שואל. "כשאומרים לי שהכול יהיה בסדר ובמקביל לוקחים את הרגליים ובורחים, גם אני רוצה להיות מוכן לברוח".
הרב אסמן מספר לי על קהילה יהודית קטנה של כשישים משפחות כשבעים קילומטר מקייב בכפר קטן ששמו אנטבקה. שמו של הכפר הקטן ידוע בעיקר מהמחזה 'כנר על הגג' שכתב הסופר שלום עליכם, שמציב את דמותו של טוביה החולב בכפר יהודי דמיוני ששמו אנטבקה. כששלום עליכם כתב את המחזה לא היה באנטבקה ולו יהודי אחד. במין דרך מוזרה הוא ניבא את שעתיד היה לקרות כמאה שנים אחר כך, כשקנה הרב שמואל אסמן, אביו של הרב יוסי, חלקת אדמה בכפר הקטן ושכוח הא-ל כדי לבנות עליה בתים, מוסדות ותשתיות לשישים משפחות יהודיות שנעקרו מחבל קרים ודונייצק בשנת 2014 לאחר שנכבשו בידי רוסיה.
הסיפור שמאחורי אנטבקה נשמע לי מיוחד דיו שאחליט להקדיש את יום המחרת לנסיעה למקום, ומשם אסע לשדה התעופה כדי להספיק לטיסה חזור לישראל. כעת שחב"ד הפכו את אנטבקה למעוז קדמי שאליו יוכלו יהודי אוקראינה לברוח אם וכאשר תפרוץ מלחמה, ההגעה למקום נשמעת לי חובה של ממש.
הערב יורד. אותות חזקים של עייפות ניכרים בי מאחר שיצאתי באותו בוקר מהבית לשדה התעופה באחת לפנות בוקר ולא ישנתי בטיסה. אני מחליט לפנות למלון למנוחה ולשנת לילה טובה, ולהמשיך למחרת בבוקר לאנטבקה, לסגור שם את הפינה האחרונה לכתבה. אחרי מקלחת מפנקת, שתי מנות חמות לא ממש מפנקות ששלפתי מהמזוודה ועוד מנה גדושה של סקרנות אני מחליט לצאת לעוד סיבוב אחרון בקייב.
המלון שאני מתאכסן בו נמצא במרכז העיר העתיקה, לא רחוק מכיכר מיידן המרכזית. בשמונה בערב אני הולך ברחוב ליד פאבים מלאים, מסעדות גדושות וקניונים, וברקע מתנגנת מוזיקת פופ קצבית עכשווית. אני יורד למטרו, חולף על פני אומנים צעירים שמנגנים בלהט באקוסטיקה של המנהרות הארוכות ולפניהם תיבות כלי הנגינה, והעוברים והשבים משליכים לתוכן מטבעות.
מהמטרו אני עובר לתחנת האוטובוס המרכזית של קייב ולקניון הענק התת-קרקעי הצמוד אליה. אני נזכר שהבן שלי אמר לי כמה ימים לפני הנסיעה שהטלפון שלו עומד להתפגר. אני בוחן מכשיר של סמסונג שעולה בקייב מחצית ממחירו בישראל ומחליט לחזור למקום למחרת אם אחליט לקנות אותו. בחוץ הטמפרטורה יורדת מתחת לאפס, השמיים בהירים, והקור מוביל אותי בחזרה לחדר החם והנעים במלון. כך אני נרדם.

בלילה ההוא כנראה נודדת שנת המלך, אך אני דווקא ישן שנת ישרים. כשאני מתעורר ביקיצה טבעית למחרת בשבע וחצי בבוקר אני רואה שהטלפון שלי, שהיה במצב שקט, עמוס הודעות והתראות על שיחות שלא נענו. אני פורש באדישות מה לצחצח שיניים, אולם הצלצולים הבלתי פוסקים גורמים לי לענות. בצד השני אשתי שואלת אותי אם אני בסדר. "למה שלא אהיה בסדר?" אני שואל, ומהצד השני משתררת דממה. "תגיד, אתה מחובר לחדשות? אתה יודע שפרצה מלחמה?"
אני פותח דפדפן, נכנס ל-Ynet, והידיעה הראשונית שמקבלת את פניי מספרת שקייב הותקפה בלילה בידי הרוסים וכי המרחב האווירי של אוקראינה נסגר לטיסות יוצאות ונכנסות. משמע: אני תקוע באוקראינה באמצע מלחמה בלי אפשרות לעזוב.
המשמעות של המצב החדש הייתה ברורה ולא ברורה בכלל. בתוך חמש דקות הייתי במכונית ואיתי הציוד, מנסה לצאת מקייב אך לא ממש יודע לאן. הרמתי טלפון אל הרב יוסי והרב גרשון. שניהם הציעו בנדיבות שאבוא עימם לנקודות המילוט של הקהילות מחוץ לקייב. הודיתי לשניהם, אך מייד הבנתי שזה לא הפתרון ולא הכיוון. אני רוצה וצריך לחזור הביתה.
טלפון לחדר המצב של משרד החוץ חיזק את ההוראה: אין להישאר באוקראינה דקה יותר מהנחוץ. יש להתקדם למעברי הגבול היבשתיים ולצאת מהר ככל האפשר. נציגים ישראלים יחכו מעברו השני של כל מעבר גבול. באותו רגע זה נשמע די פשוט ואפילו מחמם את הלב. נסיעה של כמה שעות, ואולי הלילה אני כבר בפולין בדרך לטיסה הביתה. כמה נאיבי הייתי. כמה חסר ניסיון אפשר להיות מול המלחמה, או כפי שכונתה לא פעם: "ממלכת חוסר הוודאות".
אין לי מושג מדוע עשיתי זאת, אולם חמש דקות לפני שעזבתי את הבית בדרכי לטיסה לאוקראינה הדפסתי באקראי את מפת אוקראינה על דף, עניין מיותר בעידן גוגל-מאפס ווייז. אלא שבאותו רגע של בהלה ומנוסה הדף הזה מיקד אותי בכיוון הנכון: פולין. בין אוקראינה לפולין יש כמה מעברי גבול שחלקם מתפקדים תמיד וחלקם סוג של בלתי רשמיים. משרד החוץ הכווין בהודעתו הראשונה את כל הישראלים למעבר גבול מסוים סמוך לעיר לבוב, מדיקה שמו, ולשם שמתי גם אני פעמיי.
בשלב זה, תוך כדי נסיעה, החלו טלפונים, הודעות והצעות בעזרה וסיוע. מעבר לאשתי, שהייתה החמ"ליסטית הראשית וזו שבסופו של דבר מסרה לי את החתיכה החסרה בפאזל שאפשר את חילוצי מאוקראינה, צריך להזכיר שלושה אנשים שלמעשה ליוו אותי כל הזמן כמעט ברמה הפיזית הודות לאפשרות לשתף מיקום בזמן אמת דרך הטלפון. הראשון הוא מאיר שוורץ, איש 'עולם קטן' ומדריך טיולים בכיר, מומחה באזור מזרח אירופה. ביום חול ובשבת עקב מאיר אחרי התקדמותי, ותוך כדי תנועה תרם לי רקע היסטורי ויהודי על המקומות שחלפתי בהם.
משום מקום הופיעה מלאכית נוספת, עינת הלוי-לוין, לשעבר עובדת משרד החוץ, שמתמצאת מאוד בסיוע לישראלים במצבי חירום בחו"ל. מהרגע הראשון היא הודיעה לי כי הטלפון שלה זמין בעבורי יום ולילה וכי היא לא עוזבת אותי עד לרגע שאשוב לישראל. במקביל היא ביקשה ממני לתעד את עצמי ברשתות החברתיות כל העת גם כדי ליצור לחץ על משרד החוץ וגם כדי להשאיר אחרי שביל של 'פירורי לחם' שבאמצעותו יהיה אפשר לעקוב אחריי אם חס ושלום יקרה משהו.
הדמות השלישית היא חברי אסף פרי, מחנך, יזם, מקים מכינת אדרת ומי שעמד בראשה, שפיקד על הסיוע הנפשי, על מילה טובה, על שיר שלפעמים די בו לגרש את כל החושך.
ההחלטה הראשונה שמאיר ואני מחליטים היא לנטוש את התוכנית להגיע למדיקה ולכוון את המילוט למעבר גבול אחר לפולין, צפוני יותר, ששמו מיידן, מאחר שהוא קרוב יותר בקו אווירי לבירה ורשה. מבחינה כרונולוגית אנו נמצאים ביום חמישי בבוקר, ובשלב זה אני עדיין חולם להגיע ארצה לשבת. מאיר, הריאלי והצנוע יותר, מכוון למצב שאגיע לשבת בוורשה בקהילה היהודית. כך או אחרת הכיוון כעת ברור וידוע.
הוראה נוספת שמגיעה מכל הכיוונים היא להתכונן גם לבלתי ידוע. חוסר הוודאות כה רב שאי אפשר לשער מה יקרה וכמה זמן זה ייקח. מה שברור הוא שהרכב חייב להיות מלא בדלק, ואני חייב מזומנים ואוכל ושתייה למקרה שאיאלץ להפוך את המכונית לביתי בימים הקרובים. המחשבה על אפשרות שכזו נשמעת לי מופרכת והזויה כל כך שאני מחליט לדלג עליה, לפחות בשלב זה.
היציאה מקייב נמשכת בימים כתיקונם לא יותר משעה גם אם יש פקקים. אני נכנס לרכב בשעה שמונה בבוקר, ובשעה אחת וחצי, חמש וחצי שעות אחר כך, אני עדיין בתחום העיר. בפתחי תחנות הדלק תורי ענק של מכוניות שגורמים לפקקי ענק. ברחובות תורים של מאות מטרים לכספומטים ולבתי מרקחת.
אם לא די באלה, כוחות הצבא חוסמים חלק מהדרכים כדי לאפשר מעבר למשאיות ולכלים כבדים. שש שעות תמימות עוברות עליי באוטו עד שאני מוצא את עצמי על הכביש הראשי לעבר מערב המדינה. כעבור חמש שעות נהיגה נוספות אני מגיע לתחילת תור אינסופי של רכבים בדרכם למעבר הגבול מיידניי לפולין.
הלילה כבר ירד מזמן, והקור גדול. אני מתחיל להבין שהחלום להגיע לשבת הביתה מתרחק ממני מדקה לדקה. התור שלפניי אינסופי. חישוב מהיר של הנתונים לפי וייז מגלה כי חמישה עשר קילומטר של מכוניות מפרידים ביני לבין מעבר הגבול. בווטסאפ יש שאלה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב מצד כל מי שכותב או מתקשר: "מה הצפי?" אחרי הגיהינום שעברתי ביציאה מקייב אני מתחיל להשלים עם מציאות שבה השאלה על 'צפי' היא הכי לא רלוונטית בעולם.

פני שבת נקבלה
ארבע פעמים ניסיתי לחצות את הגבול מאוקראינה החוצה. שלוש הפעמים הראשונות נכשלו. רק בפעם הרביעית עברתי, וזה לא היה בזכות המתנה מורטת עצבים כמו בפעמים הקודמות אלא הודות להכנה מדוקדקת של אנשים טובים פרטיים שהחליטו להפוך את חילוץ הישראלים והיהודים מאוקראינה למטרה אישית.
ההמתנה במעבר הגבול היא חוויה מתסכלת מאחר שהיא מכנסת בתוכה רגעים איומים של חוסר ודאות, מצוקה, ייאוש וחוסר מעש. ואולם ההמתנה מביאה גם לא מעט רגעים אנושיים של חמלה, גילוי הבנה לאחר והכרה פנימית. אם צריך לתת כותרת למסע המשוגע והכפוי שנקלעתי אליו, הייתי בוחר בכותרת 'מסע בממלכת חוסר הוודאות'.
פוטין הוא איש של חוסר ודאות. אוקראינה היא מדינת עולם שלישי שבה אי אפשר באמת לתכנן משהו. מלחמה היא חוסר ודאות. אי אפשר לתכנן כמה זמן תימשך הנסיעה, באילו כבישים להשתמש. הזמן הוא זמן אחר, והמציאות כל הזמן מוכתבת מבחוץ.
ההמתנה במעבר הגבול מיידן מתחילה בשעה שמונה וחצי בלילה שבין חמישי לשישי. שלוש עשרה שעות וחצי חלפו מאז התחלתי בהימלטות שלי מקייב. הלילה יורד, ומסביבי אני מתחיל לראות יותר ויותר אנשים הולכים ברגל, מתקדמים רגלית אל מעבר הגבול. האפשרות העומדת בפניי היא לנטוש את המכונית וללכת לפולין בלי לדעת אם ממתין לי מישהו או משהו בצד השני.
עם הלילה באות תחושות של ייאוש ועייפות. האם עד הבוקר אחצה את הגבול? האם יאפשרו לי לעבור ברכב אף על פי שהוא שכור? ומה אני עושה בלי אוכל ושתייה? כשהלילה מסתיים והבוקר עולה, ואני נמצא פחות או יותר באותו מקום, מתקדם בקצב של חמישים מטר לשעה פחות או יותר, מתגנבת ועולה בי המחשבה שאולי זה לא יקרה. אני מכלה את זמני בתקוות שווא. שמועות עוברות על שבעקבות חובת הגיוס הצבא אינו מאפשר לאיש לעבור.
אני ער כבר עשרים ושמונה שעות. אינני יכול להירדם בצד הכביש משום שכל ויתור על מקום בתור פירושו להידחק אחורה להתחלה. זהו ג'ונגל שבו כולם רוצים לשרוד, ובנסיבות הללו אדם לאדם זאב. חוץ מזה אני כבר כל כך הרבה זמן פה, אז עכשיו לנטוש? מצד שני היום הולך ומתקדם, אני לא ממש, והשבת מתקרבת. מה אני עושה?
נושא השבת קיבל דגש בשיחות שקיימתי באותן שעות עם אנשים מהארץ. רבים שאלו רב בנוגע אליי ולמצבי אף שלא ביקשתי זאת, אולם התשובה שהתקבלה מכולם הייתה אחת: מדובר בפיקוח נפש, ולכן אין הגבלות ואיסורים. מותר לעשות כל מה שצריך כדי לשמור על ריכוז וערנות ולצאת מן המדינה בהקדם ובבטחה. מאחר שאני מעלה כל העת דיווחים על מצבי לרשתות החברתיות, מתחילים להגיע אליי לא מעט טלפונים ממערכות תקשורת בארץ, והן מבקשות לראיין אותי ולהתעדכן במצבי. מאחר שממילא אין לי משהו טוב יותר לעשות תוך כדי זחילה איטית ברכב נעול אני משתף פעולה.
לקראת השעה שתים עשרה בצהרי יום שישי אני רואה שלט כחול גדול במרחק של כחצי קילומטר ממני. השלט הגדול פרוס מעל כל נתיבי הכביש, ונראה שמעבר הגבול קרוב אליי יותר מאי-פעם. אלא שככל שהתור מתקדם מתחוור לי שמדובר בשלט בלבד ולא בטרמינל עצמו. מעבר לשלט מתחיל התור האמיתי והמבולגן מאוד למעבר הגבול. משמע, אם אני רוצה באמת לעבור את הגבול, עליי למצוא בתוכי כעת סבלנות לעשרים וארבע שעות נוספות.
תחושה של מחנק וייאוש עולה בי. משתלטת עליי מחשבה שכנראה לעולם לא אצליח לצאת מן המקום הזה. השבת עוד מעט נכנסת. הדלק הולך ואוזל מההמתנה הממושכת, וכדי לחסוך בו אני מכבה את המנוע אחרי כל התקדמות של כמה מטרים. הילדים ונחמה מתקשרים מהארץ לאחל שבת שלום. אני מכבה את המיקרופון של הטלפון לכמה שניות כדי שלא ישמעו שאני בוכה.
ברקע שיחות ממתינות אחת על גבי חברתה. אני לא יכול לענות לכולם. האמת היא שאני לא רוצה לענות לאף אחד. לכולם כוונות טובות, אבל אני מרגיש קורבן של הנסיבות וכלי משחק בידיהם של כוחות גדולים ממני.
רגע לפני שהשבת נכנסת מתקשר ח"כ בצלאל סמוטריץ'. אין לו מידע חדש או משהו שיכול לשנות את המצב. פשוט אכפת לו. הוא שואל על שבת, על אם וכמה אוכל יש לי ומפציר בי לשקול אפשרות לנטוש את הרכב ולנסות להתקדם ברגל כדי לעבור את הגבול רגלית, אם יהיה בכך שיפור של מצבי בתור. אני לא מתלהב מהמחשבה לוותר על המכונית, בעיקר כיוון שאינני יודע איך אסתדר בצד השני של הגבול, שכן לא ברור אם באמת יש שם נציג רשמי של משרד החוץ. בצלאל מנתק ומתקשר שוב לשמוע מה החלטתי. הוא מאחל לי שבת שלום ושואל אם הוא יכול לעזור בעוד משהו.
דימי אפרצ'יב, ראש המועצה המקומית קצרין, מתקשר גם הוא. אני אומנם מתגורר בחיספין, אבל הגולן קטן, ויש תחושה של ערבות הדדית. דימי דובר רוסית ומציע את עצמו לתרגם ולתווך ביני ובין החיילים במעבר הגבול. אני מבטיח להיעזר בו ולהתקשר כשיגיע הרגע. השבת נכנסת, והחושך שוב יורד. שלושים שעות במעבר הגבול, ולא רואים את הסוף.
אחרי שעתיים נוספות אני מחליט לקבל את הצעתו של בצלאל סמוטריץ, מחנה את הרכב בתחנת דלק ומתחיל לצעוד לעבר הגבול. כעבור קילומטר וחצי אני מוצא את עצמי סוף סוף עומד בפני השערים שמעבר להם משתרעת פולין. מסביבי ייהום הסער. בלגן והמון אדם מכל מין וצבא ולאום. החיילים האוקראינים משאירים את השערים נעולים. מדי פעם הם פותחים ומאפשרים לאוטובוס או שניים לעבור אם יש בהם רק נשים וילדים.
הוראת החירום לגיוס כל הגברים באוקראינה מבני 18 ועד 60 מביאות את החיילים לבדוק באופן מדוקדק ששום גבר לא עובר את הגבול. אני מנסה לגשת לאחד החיילים ולנסות להסביר שאני אזרח ישראלי. החייל מרים את נשקו ומכוון עליי, ובצעקות מורה לי לחזור לשולי הדרך. "אינגליש", אני צועק לו. "אינגליש נייט", הוא אומר לי בצעקה שיש בה מן הבוז. לו רק הייתי ילד. לו רק הייתי אישה.

איפוריה מוקדמת מדי
שעתיים מחוץ למכונית בקור של אפס מעלות בחושך מבהירות לי מעל לכל ספק שאת הגבול אני לא אחצה היום. לא במכונית וגם לא ברגל. עינת מתקשרת ומציעה לחזור למכונית כדי שלא אקפא מקור, ובדרך לנסות ולהצטייד באוכל. די במחשבה על חימום ועל אפשרות להכניס משהו לפה לגרום לי לוותר על ההתעקשות לעבור את הגבול.
שלושים וארבע שעות של המתנה מורטת עצבים בשביל כלום. אני מתחיל להיסחב בחזרה עם המזוודה לעבר הרכב. בדרך אני נכנס לסופרמרקט קטן. תורי ענק של אנשים שמנסים להצטייד. אני חושב לעצמי שעכשיו אנשים יושבים סביב שולחנות עמוסי כל טוב ושרים 'שלום עליכם', ואני עושה קניות בסופרמרקט במדינה מוכת מלחמה, מנסה לנחש מה אפשר לאכול מבחינת כשרות מכל הפיגולים המוצגים לראווה בחנות. מה לי ולכל זה?
התורים מבריחים אותי מהסופרמרקט. אני ממשיך לצעוד, ובהמשך נכנס לחנות נוחות בתחנת דלק. אני מסתפק בקולה ובשני מכלים של פרינגלס בטעם טבעי. אני עט כמוצא שלל רב על שתי שקיות אגוזים עם הסימון הבינלאומי של אוכל טבעוני.
בארנק יש לי כמאתיים גריבנה (המטבע האוקראיני), ששווים כשמונה עשר שקלים. אני מתפלל שכרטיסי אשראי עדיין מתפקידים פה. תפילותיי נענות בקופה, והיא מאשרת את הוויזה שלי. כשאני מגיע לרכב ומגלה שהוא עדיין עומד במקומו ולא נגנב אני מתמלא תחושת חג. אני מניע, מפעיל את החימום, לוגם מהקולה וטועם מהצ'יפס ומאחל לעצמי שבת שלום. תוך כדי אכילה אני קולט שאני ער כמעט ארבעים שעות. אני מופתע מעצמי שאינני מתמוטט. השאלה השבה ועולה בראשי, בעיקר ממקום של סקרנות, היא איך זה ייגמר.
עינת שוב מתקשרת ומספרת כי קיבלה דיווח ממשרד החוץ על מקום כינוס של ישראלים בלבוב, במקום שנקרא מלון קאופמן, ובמקום יש גם נציגות קונסולרית שתסייע ביציאה מהמדינה. המילים 'ישראלים', 'נציגות' ו'יציאה' מתנגנות בלב כמו שיר חג. שופעות עליי כמו מים קרים על נפש עייפה. מה צריך אדם בחייו חוץ מקולה ופרינגלס וידיעה שהכול יהיה בסדר.
מאיר מתקשר ומבקש ממני להפעיל שיתוף מיקום בזמן אמת. השעה עשר בלילה. ליל שבת, ערבות אוקראינה, ובאוטו מתנגן השיר י-ה אכסוף. ואני כוסף לשבת, לחופש, להבנה, להצלה. לדעת ש"היה הווה שמור שומרי ומצפים שבת קודשך". כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי עורגת לסוף הטוב. לסיום המסע. ואני בוכה ושמח ועייף ומלא אנרגיות. שבת כזאת לא הייתה לי.

קללת מלון קאופמן
ופתאום פקק. לא משהו שאני לא מכיר מארבעים ושמונה השעות האחרונות, אבל בכל זאת קצת מוזר. אנחנו די מעט מכוניות, וכולן הורדו לשוליים. מורים לנו לכבות את המנועים של הרכבים ולהמתין. שוטר ניגש אליי ומבקש משהו, וכרגיל אין לי מושג מה הוא אומר. אני מנסה באנגלית, והוא נראה נבוך.
אני מנסה לפתוח את התיק כדי להוציא דרכון, והוא מכוון אליי נשק, כביכול עמדתי להוציא משם משהו שיאיים עליו. אני ממהר להרחיק את הידיים מהתיק. הוא מצביע על הנשק שלו בתנועה שואלת. אני מבין את השאלה ומסמן בראש שאין לי נשק. השוטר דופק על תא המטען, אני פותח, והוא הופך את הגלגל החלופי. מחפש את מה שהוא לא ימצא. לבסוף קובע: "פספורט".
אני מגיש את הדרכון ומתפלל שאקבל אותו בחזרה. השוטר מדפדף קצרות. מאיר על פניי בפנס ומשווה לתמונה שבדרכון. בסוף הוא מתרצה. "יזראלי", הוא קובע. אני מהנהן. השוטר מצביע על הכביש בתנועה שואלת. "לבוב", אני אומר. "לבוב", מהנהן השוטר ומפיו קולח מטר של מילים רוסיות שאינני מבין.
בסוף הוא מושיט את ידו ללוח המחוונים, מכבה את האורות ומדליק איתות חירום. "לבוב דה". במילים אחרות, אח שלי, סע ללבוב אבל אל תדליק אורות, ותשאיר איתות חירום כל הדרך. איך בדיוק נוסעים ככה בלילה עוד מאתיים קילומטר? שאלה טובה, אבל את התשובות גם הפעם אצטרך למצוא לבד.
הנסיעה בחושך מאומצת. אני מתחיל להרגיש תשישות גדולה מאוד. לרגעים אני הוזה, רואה סביבי בכביש דברים שלא קיימים. אני נוסע על כביש רגיל אך מרגיש בתוך מנהרה. יש רגעים שאני נוסע בתוך יער עבות (אף שלצידי הכביש שדות). אני מבין שעברתי מזמן את סף העייפות.
פעמיים נוספות עוצרים אותי כוחות הביטחון האוקראינים. שוב הדרכון נלקח לבדיקה. שוב התפעלות מרובה מהיותי ישראלי. השוטר האחרון שואל אותי במין חוסר אמון: "רוסקי?" "יזראלי", אני עונה, והוא יוצא לעוד סבב חיפוש מאכזב אחר נשק במכוניתי.
בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר בלילה שבין שישי לשבת אני מגיע למלון קאופמן בלבוב. בדרך אני עובר ברחובותיה החשוכים של אחת הערים העתיקות והיפות באירופה. אני חושב על ר' נחמן, שהגיע לפה בשנה האחרונה לחייו, בעת שהעיר הזו עוד כונתה למברג, בחיפוש אחר מרפא למחלת השחפת שסבל ממנה, ולבסוף קבע שרפואות אין שם אבל כפירה יש די והותר. בכל סיטואציה אחרת הייתי נהנה מנהיגה בעיר העתיקה של לבוב על כבישיה המרוצפים, הצריחים הגבוהים העתיקים וקווי החשמליות העוברים בה שתי וערב, אולם אני ממהר למלון קאופמן כמו טובע המחפש אוויר.
להפתעתי ולאכזבתי הרבה אני מגלה בניין חשוך ונטוש, ללא כל סימן חיים. אני יוצא מהרכב ולוחץ שוב ושוב בפעמון הדלת. יש מעליה עינית של מצלמה, אולם אי אפשר לקבוע אם היא מחוברת למשהו או לא. ואז מופיעים כמו משום מקום ארבעה חמושים בעלי ריח ברור של אלכוהול ומקיפים אותי. "רוסקי", מודיע אחד מהם, ואני חושב שאין לי עוד כוח לעבור את זה פעם נוספת.
שוב דרכון נלקח לבדיקה. שוב התייעצות בנוגע לגורלי בין אנשים שאינני מבין את שפתם. עינת מתקשרת ואומרת לי שהיא בטוחה שמדובר באנשי אבטחה של השגרירות, ששייכים למעגל השני. אני חושב בין לבין עצמי למה אנשי אבטחה מסתובבים בלילה אוחזים נשק ביד אחד ובקבוק וודקה ביד אחרת. כשאני מראה להם בנייד את הכתובת של מלון קאופמן הם מתרצים. כביכול זאת הוכחה שאכן איני מרגל. הדרכון חוזר אליי. אני חוזר למכונית, מכבה את האורות ברכב ומחוצה לו, נועל את הדלתות ומחליט ללכת לישון אחרי כמעט שמונים שעות ללא שינה.
בוקר שבת, השעה שש. עינת מתקשרת לשאול אם בכל זאת אני רואה עכשיו מישהו בתוך הבניין. אני בקושי מצליח לענות לטלפון. השינה החטופה של שעתיים בישיבה ברכב מכאיבה יותר ממועילה. אני יוצא שוב. אין קול ואין עונה. במקביל אני מקבל דיווח שאוקראינה מאז תחילת המלחמה נתונה לשלטון צבאי, ויש עוצר מדי לילה מהשעה עשר ועד השעה שש בבוקר וכן חובת האפלה. מי שמפר את ההוראות הללו מותר לירות בו ללא אזהרה.
מתברר שמי ששלח אותי למלון קאופמן באמצע הלילה הפך אותי לברווז במטווח. למפרע, זו החוויה היחידה שעליה אינני מוכן לסלוח ולעולם לא אסלח עליה בכל מה שעבר עליי במסע הזה. אין לי מושג מיהו אותו גורם עלום בירושלים ששלח אותי לטיול המסוכן הזה ללבוב באמצע הלילה. דבר אחד ברור: לא היה לו המידע הרלוונטי שעל בסיסו אפשר לקבל החלטה שכזו.
באופן כללי אפשר לקבוע שלפחות בשבוע הראשון למלחמה מי שידעו היטב מה קורה באוקראינה היו מי שנלכדו בתוך המדינה, ולא הגורמים הרשמיים שניסו לפעול לפי פרוטוקולים ולכוון אותנו בידענות מעושה עטופה בהתנשאות של מי שמוצמד לו לשם תואר מפוצץ אך נטול תוכן.
חטא ההיבריס התחדד עוד יותר כשעינת התקשרה להודיע שבעצם כעת הודיעו לה ממשרד החוץ שאין אף אחד במלון קאופמן. למעשה מעולם לא היה שם אף אחד, אלא המקום נבחר לנקודת כינוס לישראלים. ואולם נקודה זו הייתה לא רלוונטית כבר כארבעים ושמונה שעות, מאז הורה שר החוץ לכל הצוותים הקונסולריים לעזוב את אוקראינה אל פולין ולנסות לסייע משם.

טרמפיסטים
שבת, תשע בבוקר. אני גמור מעייפות. לא מצליח לזכור מתי כל זה התחיל. חשבון השעות מתגבר על החלוקה לימים, משום שאין עוד שום משמעות ליום ולילה מבחינת שינה ויקיצה. אני נזכר שיום לפני כן קיבלתי באחד הוואטסאפים טלפון של אחד הקונסולים שלנו בפולין ששמו אלון שוהם. אני מחליט להרים טלפון ולנסות לשמוע בעצתו.
אלון עונה לטלפון. הוא נשמע מותש אחרי שלושה ימים שהוא עובר ברגל את מעבר הגבול מדיקה מפולין לאוקראינה כדי לשלוף אזרחים ישראלים הממתינים בתור ולסייע במקרים הומניטריים. שמעתי בימים האחרונים לא מעט סיפורים על האיש המיוחד הזה, והוא לא מאכזב ומקשיב לסיפור שלי מתחילתו ועד סופו. כשאלון מבין שיש ברשותי רכב הוא מציע לי להגיע למעבר גבול סמוך ללבוב, שונה מזה שהייתי בו ביום קודם כן.
זהו מעבר הגבול קרקוביצ'קה (השם מעיד על קרבתו לעיר קרקוב בפולין), והוא מיועד אך ורק לכלי רכב. בעצה אחת עם עינת אנחנו מחליטים לפעול כפי שהציע אלון. אני נוסע לקרוקביצ'קה ומגלה כי זמן הנסיעה קצר מאוד. חצי שעה, ומצאתי את עצמי בתור למעבר שלמרבה ההפתעה מתקדם באופן מרשים. אולי אצליח לעבור הפעם? על אף העייפות אני מחליט לדבוק במשימה, אולם אחרי שעתיים וחצי של התקדמות איטית אני מגלה כמו בפעם הקודמת שהחיילים במחסום נותנים אך ורק לנשים וילדים לעבור.
אני מנסה להתקשר לאלון. אין תשובה. אני מנסה לקבל תשובות ממשרד החוץ בירושלים אם יש נציג בצד הפולני של המחסום שיכול לעבור אליי ולעזור לי. הבחורה מעבר לקו הופכת עוד ועוד דפים, מבקשת סליחה, מעבירה אותי להמתנה, חוזרת ושוב מדפדפת, מבקשת ממני לאיית לה שוב ושוב את המילה קרקוביצ'קה. אחרי עשר דקות כאלה היא מחליטה להקריא לי ככתבה וכלשונה את ההודעה לעיתונות שמופיעה באתר משרד החוץ. "אני יודע לקרוא", אני מסביר שוב לנציגה, "התקשרתי כדי לברר מה שלא כתוב", אני מבהיר. "אין לי מושג", חותמת את השיחה הנציגה של מדינתי, מאחלת לי שבת שלום ומנתקת.
אני מרים טלפון לעינת, כולי ייאוש וכעס. היא מנסה להרגיע אותי ולהחזיר אותי לפסי חשיבה הגיוניים. מבקשת ממני שלא להתייאש ולנסות פעם נוספת, אבל רק אחרי שברור לי שיש לי כל מה שדרוש לשהות ארוכה במכונית. אני עוזב את התור וחוזר ללבוב. בדרך אני עוצר בשתי תחנות דלק כדי למלא את המכל. יש קיצוב דלק באוקראינה, וכל לקוח רשאי לתדלק עד עשרים ליטר. מי שרוצה למלא מכל ייאלץ לעמוד בתור בכמה תחנות.
אחרי התדלוק אני עוצר במרכז קניות ענקי ששמו מטרו כדי לקנות עוד אוכל. אני לא מצליח שלא לחשוב על התמונה המשונה שבה בשבת בצהריים אני עושה קניות בסופרמרקט בלבוב. אני מחליט שהפעם אני לא נשבר ומזווד את הרכב בשתי שישיות מים, כיכר לחם לבן ללא כל תוספת חוץ ממים ושמרים, תפוזים, עגבניות שרי, תה קר, קרטוני שתייה, אגוזים, פיסטוקים, בוטנים וכמובן פרינגלס.
אני מסובב את ההגה וחוזר שוב למעבר הגבול. הפעם הפקק ארוך. מבט חטוף בווייז מגלה שיש עוד שלושים קילומטר של פקק ביני לבין הגבול. "איתמר, אתה לא נשבר", אני משנן לעצמי מנטרה בראש. תוך כדי ההמתנה בחורה צעירה דופקת על החלון של הרכב. אני פותח, ובהרגל קבוע אומר לה "אונלי אינגליש". היא מחייכת בחזרה ואומרת לי "אינגליש יס".
קוראים לה מריה, והיא נמלטה במונית מקייב עם שני הבנים הקטנים שלה דייוויד ופיטר ועם אביה המבוגר ומנסה להגיע לבעלה, שנמצא מהעבר השני של הגבול. המונית הורידה אותם בתחילת הפקק ונסעה. היא רוצה לדעת אם תוכל להכניס את ילדיה ואביה אליי לאוטו כדי שלא יצעדו שלושים קילומטר ברגל בקור, והיא מוכנה לשלם לי כל סכום שאדרוש. מאיר ואנשים נוספים הזהירו אותי מראש מסיטואציות שכאלה שעלולות להתברר כעקיצה שמנצלת לב יהודי ורחמן, אולם מראה הילדים הקטנים והסבא הזקן גדול עליי. אני פותח את תא המטען, ומריה מכניסה את המזוודות שלקחו איתם כשנמלטו. היא, הילדים והסבא נכנסים לאוטו.
עכשיו יש לי חברים להמתנה שגם יודעים רוסית. יש לי גם ילדים ואישה ברכב שיכולים להעניק לי קדימות במעבר, אבל כבר אין לי שקט ופרטיות כמו קודם. הרעש ששני הקטנים עושים באוטו מוציא אותי מדעתי. הפקק לא מתקדם. הסבא מוציא משהו לאכול, והמחשבה שאולי מדובר בפיגול כזה או אחר מסחררת אותי, ואני מרגיש שאני עומד להקיא. מאחור שני הקטנים משחקים בחלונות החשמליים של הרכב וצועקים ברוסית. העולם מסתחרר מולי.
בנתיב השמאלי נוסעות כל הזמן שיירות של דיפלומטים ואנשים בעלי יכולת להשיג ליווי משטרתי שיעביר אותם את הגבול. עם כל דקה שחולפת אני מבין שאני בתחתית שרשרת המזון ביכולת להימלט מהמדינה הזו. אני לא מכיר אף אחד, לא יודע את השפה, וגם אם יש אנשים בארץ שיודעים מה מצבי, הם עדיין לא מצליחים לעזור או לקדם אותי בשום דרך. אני מנסה לחשב את השעות: כמה זמן אני כבר ער? איזה יום היום? מה קורה פה בעצם? האם יש סיכוי? ואז הכול נהיה שחור.
אני מאבד את ההכרה לכמה שניות. אף אחד לא מרגיש, כי הפקק לא ממש מתקדם והרכב כבוי. אני מרים טלפון לאנשים מהארץ שליוו אותי, למאיר שוורץ ולעינת לוין, ואומר להם שאני לא מסוגל יותר, אני חייב לנוח כי אני מתמוטט פיזית ונפשית. השעה קרובה לצאת השבת. אני מתנצל לפני המשפחה האוקראינית שברכב, והם מחליטים לרדת ולהמשיך לצעוד ברגל בקור עד לגבול.
אני מסובב את הרכב שוב לעבר לבוב. בתוכי מתגבשת החלטה לוותר. אין לי כוח. עשיתי את שלי, ועכשיו תורו של מישהו אחר להושיע. אני חייב לנוח ולישון. מאיר שולח לי טלפון של הרב מנדי גוטליב, שליח חב"ד בלבוב. אני מתקשר ומספר לו את הסיפור ומבקש הכוונה היכן אוכל להניח ראש ללילה, אפילו לכמה שעות.
להפתעתי הרב מנדי מעביר לי את הטלפון של אדם ששמו איגור שאחראי למקום בעיקר שנקרא 'חסד'. למיטב ידיעתי אין בלבוב קהילה יהודית, אז באיזה חסד מדובר? אני מרים טלפון לאיגור, והוא שולח לי כתובת ואומר לי להגיע למרכז ששמו חסד אריה.
בינתיים אזעקות מתחילות להישמע ברחובות. שוב אני מוצא עצמי נוסע ברחובות הרובע העתיק של העיר. שוב אין לי פנאי לשים לב לכל היופי של העיר. הכתובת מובילה לבניין אפור שלו ארבע קומות שנראה כמו סוג של מתנ"ס או מרכז קהילתי. על הכתלים כרזות בעברית, ספרי קודש מוצבים בארונות, אך משהו עדיין מאוד משונה ומוזר. חסד אריה, מתברר, הוא מרכז קהילתי יהודי, אולם היהודים המאוגדים בו לא מוכרים בהכרח ככאלה על פי ההלכה. זה לא משנה את העובדה שהם רואים בעצמם יהודים וגם סביבתם רואה בהם יהודים, ואוקראינה כידוע היא מדינה שבה אתה לא בוחר לעצמך מרצון זהות של יהודי. אם כן, אותם יהודים שאולי ביום רגיל הייתה לי דעה מוצקה עליהם, הצילו את חיי כפשוטו.
בחוץ אזעקות, החלופה היחידה היא להיזרק ללילה נוסף במכונית, ואני מוצא את עצמי מתקבל בחיוך חם ללא שאלות או בקשת תמורה. אינה, אחראית 'חסד', מכבדת אותי בחיוך חם, בכוס תה, בצלחת מרק, במזרן, בשק שינה ובסטודיו ריק למחול שבו אפשר להיטרק וללכת לישון. בתוך שתי שניות אני שוקע בשינה טובה ועמוקה.
כשהתעוררתי בשבע וחצי למחרת, בבוקר יום ראשון, הרגשתי אדם חדש. הנה אני בפעם הראשונה זה שלושה ימים עושה מעשים שכל כך התגעגעתי אליהם: מצחצח שיניים, מניח תפילין, רואה אדם מחייך אליי שלא דרך מסך. אינני מבין גדול בעיניי גיור, אולם ברור לי לחלוטין שהמשבר הנוכחי של יהודי אוקראינה הוא סמן ברור שנושא הגיור והדיון בשאלת מיהו יהודי גדולים מסך הסימנים וסעיפי ההלכה בשולחן ערוך הנוגעים למכניקה הטכנית של גיורים.

הגיע הזמן לשחרר
באופן פרדוקסלי השהות ב'חסד' גורמת לי לרצות לעבור להתמודדות שונה בתכלית. במקום לרדוף אחרי החופש לתת לו להגיע אליי. במקום להילחם על הזכות לעבור את הגבול, לחכות שהתותחים יפסיקו לרעום, ואז לחזור הביתה כמו בן אדם נורמלי בטיסה ישירה.
אינה אף מציעה בנדיבותה שאישאר כל כמה שאחפוץ. אני מסיים להתפלל, מרים טלפון לאשתי ומודיע חגיגית שאני נשאר בלבוב כמה שיידרש ממני. מצידי שפוטין יכבוש את כל אוקראינה. בסוף הוא לא מעוניין בי. נחמה אשתי, שבמקביל אליי עברה את הימים הללו בקושי רב, מקשיבה ואומרת: "אין לי שום בעיה שתפסיק להיות גיבור בניסיונות שלך לצאת לבד מהמדינה. אבל אתה לא מפסיק לרגע לעשות כל מאמץ שזה יקרה כשאתה עם עוד אנשים".
דקה לאחר מכן היא שולחת לי מספר טלפון של מישהו ששמו גיא עמר, שכביכול מוציא מדי יום אנשים מלבוב באוטובוסים. אני מסתכל על המספר בחצי הומור חצי בוז ומחליט שאין לי מה להפסיד. וכך אחרי כל המומחים, כל היועצים וכל בעלי התארים החשובים מתחיל החלק האחרון והמרתק ביותר במסע השיבה שלי הביתה. החלק שמתאר איך קבוצה של כמה צעירים ללא כל תפקיד רשמי, סבסוד או משאבים החליטה להירתם ולתת יד לאנשים שנתקעו באוקראינה. אנשים שלא הצליחו לקבל מענה מהנציגים הרשמיים של מדינת ישראל.

הכולל בית מלון, שתי מסעדות כשרות, בית ספר, מאפיית מצות (הגדולה באירופה), ישיבה, מרכז קהילתי ופנימיות לבחורי הישיבה, חנות למוצרי מזון כשרים ואפילו בית קפה מאולתר קטנטן
אני נכנס לרכב בשעה שמונה בבוקר, ובשעה אחת וחצי, חמש וחצי שעות אחר כך, אני עדיין בתחום העיר. בפתחי תחנות הדלק תורי ענק של מכוניות שגורמים לפקקי ענק. ברחובות תורים של מאות מטרים לכספומטים ולבתי מרקחת
פוטין הוא איש של חוסר ודאות. אוקראינה היא מדינת עולם שלישי שבה אי אפשר באמת לתכנן משהו. מלחמה היא חוסר ודאות. אי אפשר לתכנן כמה זמן תימשך הנסיעה, באילו כבישים להשתמש. הזמן הוא זמן אחר, והמציאות כל הזמן מוכתבת מבחוץ
כשהלילה מסתיים והבוקר עולה, ואני נמצא פחות או יותר באותו מקום, מתקדם בקצב של חמישים מטר לשעה פחות או יותר, מתגנבת ועולה בי המחשבה שאולי זה לא יקרה. אני מכלה את זמני בתקוות שווא. שמועות עוברות על שבעקבות חובת הגיוס הצבא אינו מאפשר לאיש לעבור. אני ער כבר עשרים ושמונה שעות
הדלק הולך ואוזל מההמתנה הממושכת, וכדי לחסוך בו אני מכבה את המנוע אחרי כל התקדמות של כמה מטרים. הילדים ונחמה מתקשרים מהארץ לאחל שבת שלום. אני מכבה את המיקרופון של הטלפון לכמה שניות כדי שלא ישמעו שאני בוכה
החייל מרים את נשקו ומכוון עליי, ובצעקות מורה לי לחזור לשולי הדרך. "אינגליש", אני צועק לו. "אינגליש נייט", הוא אומר לי בצעקה שיש בה מן הבוז. לו רק הייתי ילד. לו רק הייתי אישה
כשאני מגיע לרכב ומגלה שהוא עדיין עומד במקומו ולא נגנב אני מתמלא תחושת חג. אני מניע, מפעיל את החימום, לוגם מהקולה וטועם מהצ'יפס ומאחל לעצמי שבת שלום. תוך כדי אכילה אני קולט שאני ער כמעט ארבעים שעות
"לבוב דה". במילים אחרות, אח שלי, סע ללבוב אבל אל תדליק אורות, ותשאיר איתות חירום כל הדרך. איך בדיוק נוסעים ככה בלילה עוד מאתיים קילומטר? שאלה טובה, אבל את התשובות גם הפעם אצטרך למצוא לבד. הנסיעה בחושך מאומצת
יש מעל הדלת עינית של מצלמה, אולם אי אפשר לקבוע אם היא מחוברת למשהו או לא. ואז מופיעים כמו משום מקום ארבעה חמושים בעלי ריח ברור של אלכוהול ומקיפים אותי
מתברר שמי ששלח אותי למלון קאופמן באמצע הלילה הפך אותי לברווז במטווח. למפרע, זו החוויה היחידה שעליה אינני מוכן לסלוח ולעולם לא אסלח עליה בכל מה שעבר עליי במסע הזה. אין לי מושג מיהו אותו גורם עלום בירושלים ששלח אותי לטיול המסוכן הזה ללבוב באמצע הלילה
הבחורה מעבר לקו הופכת עוד ועוד דפים, מבקשת סליחה, מעבירה אותי להמתנה, חוזרת ושוב מדפדפת, מבקשת ממני לאיית לה שוב ושוב את המילה קרקוביצ'קה. אחרי עשר דקות כאלה היא מחליטה להקריא לי ככתבה וכלשונה את ההודעה לעיתונות שמופיעה באתר משרד החוץ. "אני יודע לקרוא", אני מסביר שוב לנציגה, "התקשרתי כדי לברר מה שלא כתוב", אני מבהיר. "אין לי מושג", חותמת את השיחה הנציגה של מדינתי, מאחלת לי שבת שלום ומנתקת