בשבועות האחרונים דיווחנו כאן מדי שבוע על אימת הטרור בדרכים ובכבישים, שממנו סובלים תושבי יהודה ושומרון כבר שנים ארוכות. טרור זה הלך והתגבר משמעותית בשנה האחרונה לאחר אירועי 'שומר החומות', וביחס ישיר למדיניות ההכלה של צה"ל, המשטרה ומערכת המשפט כלפי זורקי אבנים ובקבוקי תבערה. גם השבוע המשיכה 'השגרה', או כפי שמכנים אותה בשטח, 'השגרע': אבנים, בקבוקי תבערה, שוד רכב, פחיות צבע ועוד. מאחורי המספרים יש גם שמות. שמות של משפחות שנסעו לשבת והגיעו ליעדן עטופי רסיסי זכוכיות; ילדים שמגיעים הביתה מבית הספר רועדים לאחר שערבים ניפצו את שמשות האוטובוס תוך כדי נסיעה; ונשים שנמשכו ונזרקו מרכבן שנשדד באלימות באמצע הדרך, סוחבות על גבן טראומה וחשש לנסוע לבד. כל שמשה שבורה היא היגררות למשטרה להגשת תלונה והתעסקות מול מס רכוש כדי לתקן את הנזק ולחזור לשגרה. אבל יותר מכול צריך לזכור שאבן ובקבוק תבערה הם כלי נשק לכל דבר, שעלולים להרוג או לפצוע באופן קשה. זהו כלי נשק ביד אויב שרוצה לגרש אותנו מארצנו ולהטיל אימה בדרכים, בשעה שהוא יודע כי כאשר הוא אוחז בנשק הזה – הוא חסין, מרבית הסיכויים שאיש לא יפתח עליו באש, ושאם ייעצר ישוחרר במהרה. אשר פלמר ובנו התינוק יונתן ז"ל, אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל מירושלים, איילה שפירא מאל־מתן והפעוטה אדל ביטון ז"ל, אלו רק רשימה חלקית של דמויות שמשפחותיהן איבדו את יקיריהן, או ששינו את מהלך חייהן בשל אובדן חיים או פציעה קשה מאבן או בקבוק תבערה שהשליכו לעברן מחבלים ערבים רוצחים ושפלים.
מיכל צברי, 36, אם ל־6 ילדים ותושבת עלי, עשתה את דרכה מאריאל ביום שישי האחרון, בדרכה לביתה ביישוב. ברכב ישבה עימה בתה הבכורה בת ה־12. יחדיו נסעו לבילוי וקניות משותפים לקראת בת המצווה של הבת. סלע שהשליכו נערים ערבים קרוב לעלי ניפץ את השמשה, ובנס פספס את ראשה של מיכל ונחת על ברכיה. היא נפצעה קלות בפניה מרסיסי זכוכית.
"לפנינו היה יום מיוחד. בתי הייתה שמחה מאוד והייתה אווירה מעולה", היא משחזרת. "אני כבר מתורגלת לצערי. לאחר האירוסין שלנו קיבלנו אבן באזור נווה־צוף. לפני שלוש שנים, בדרך לברית של אח שלי חטפנו אבן גדולה כמעט באותה נקודה בה חטפתי השבוע, ואז ברוך ה' זה נגמר במכת פח ברכב".
צברי מתארת את שאירע: "הנערים באזור לובאן כביכול רוצים לחצות את הכביש, וכמובן הרבה פעמים זה אכן כך. כשאני רואה אותם ליד הכביש, יש לי כבר נורה אדומה ותמיד צצה השאלה האם האבן בדרך. ראיתי אותם והשתדלתי להיות אופטימית. האצתי במהירות אבל התכוננתי נפשית שיכול לקרות משהו. איך שאנחנו מתקרבים – אני רואה את אחד מהם מרים את היד. אני מייד מסיטה את הראש ואז שומעת 'בום', השמשה התנפצה ממש מעליי ונפצעתי קצת באזור הסנטר. האבן נחתה לי על הברכיים".
"היינו מלאות זכוכיות, והרגליים שלי רעדו", היא ממשיכה בתיאור. "הבת שלי אמרה לי אחר כך שהיא ממש רעדה. היא שאלה אותי אם אני בסדר, וניסיתי לתת לה תחושה שאני שם ואני שולטת במצב. בדרך כלל הייתי נוסעת רגיל – אבל בתקופה האחרונה אני כותבת 'מוקד בנימין' בהיכון בטלפון. האבן הייתה עלולה לפגוע לי ישירות בראש, אבל גם ככה זה מכאיב נפשית. הילדים חווים את החוויה הזו, והקושי הוא בעיקר מכיוון שאני יודעת שזה הולך לקרות עוד וזה מתסכל, חוסר האונים הזה".
צעקות לה' ולאדל
כמעט תשע שנים חלפו מאז איבדה אדווה ביטון את בתה אדל כתוצאה מפיגוע אבנים לא הרחק מביתה שבשומרון. גם היא, בדמיון מצמרר לסיפורה של מיכל, יצאה מאריאל לכיוון ביתה. גם היא נזכרת ביום מיוחד, נסיעה משמחת שנהפכה באבן אחת למספד ואובדן. "נסענו לבקר את הוריי באריאל, נסיעה משפחתית כיפית ביום אביבי לפני חג הפסח. זה היה מאוד משמח ומלהיב, היו ממתקים וארטיקים, ואדל ממש לא רצתה ללכת הביתה", היא נזכרת. "חגרנו, והילדים ישבו והקשיבו למוזיקה. היה יום נעים והכול היה מושלם. הסתובבתי בכיכר של אריאל, זה היה בערך בשש בערב. ראיתי את השקיעה ואת כלי הרכב שהיו לפניי, והילדים התחילו לנמנם. פתאום שמעתי פיצוצים, כמו יריות, וזהו. חושך עלטה, צעקות ושקט, זה מה שאני זוכרת".
אדווה מתקשה לספר וממשיכה: "כשהתעוררתי וחזרתי לראות, שמעתי את הבנות מאחור צועקות ואת אדל לצידי, מראה שמלווה אותי כל חיי, מחרחרת. היא הייתה לפני איבוד הכרה, עם המון דם בתוך הפה. צעקתי לה – אימא פה! אני מנסה לגייס את כל הכוחות שלי כדי לסייע לה. בשלב מסוים היא התחילה לשמוט את הראש, והתחלתי להרגיש שהיא לא איתי". קולה של אדווה נשבר. "אני מוצאת את עצמי צועקת וצורחת, אומרת שמע ישראל. התפללתי, צעקתי לה' ולאדל שתישאר איתי כאן, ותוך כדי אני מנסה להרגיע את הבנות מאחור".
אדל שרדה את האירוע, וחייהם של בני הזוג ביטון הוקדשו לשיקומה. לאחר תהליך ממושך בבית החולים שניידר הצליחו ההורים להחזירה לביתם להמשך שיקום. כעבור זמן לקתה בדלקת ריאות, וגופה המוחלש מהטיפולים הקשים לא עמד במחלה, ולבסוף היא נפטרה. למעשה, היא נרצחה.
"התגייסנו אני ובעלי לרפואתה של אדל. מצאתי את עצמי כסוג של דוברת, וזה עשה לי קצת טוב מבחינה רפואית. ראיתי לנכון להעלות על סדר היום מה זו אבן ולמה היא גורמת. לצערי כמובן זה מסתיים כטרגדיה. כיום אנחנו עושים הרבה חסד לזכרה, ומנסים לפעול בכל מה שקשור ליידוי אבנים, להעלות את זה ברמה הציבורית". ביטון מזדעקת: "היו כאן איילת שקד, בנט, יולי אדלשטיין ומי לא. כולם הבטיחו לפעול ולשנות את ההתייחסות לידויי אבנים, שזה בדיוק כמו ירי. וכלום לא נעשה. מקילים ראש בידויי אבנים. יש כאן המון מקרים, ובחסדי ה' אין נפגעים ואז אין סיקור, עד שקורה מקרה כמו שלנו שמגיע לכותרות".
קולה של אדווה נשבר והיא מזילה דמעות: "זה כלי פרימיטיבי לכאורה – ולנו הוא הרס חיים. אתה חי את האובדן 24/7, אתה חי את זה כל הזמן, גם אחרי תשע שנים". לדבריה, "באיזשהו מקום כבר התייאשתי, קשה לי להגיד את זה. אני לא מאמינה לשום שר או ח"כ. היו ימים שהייתי מגיעה ושופכת את ליבי, הייתי מדברת וצועקת. היום אני אומרת ממקום אמוני – עשיתי את שלי. כנראה רק אם אחד מחברי הכנסת או השרים היה מרגיש את זה חלילה על בשרו – היה חווה את מה שאני חוויתי, נמצא במציאות של תופת וחוסר אונים, מרגיש את חוסר השליטה, אולי הדברים היו נראים אחרת. אולי טבע האדם צריך לחוות כדי להרגיש".
