אמת ממי שאמרה, גם אם האומר רעיל?  

הטרדות מיניות

ישנן סוגיות שעצם הדיון בהן הוא מלכודת שמוטב שלא ליפול בהן. ואלו הן בדיוק הסוגיות שפורום קפה שפירא מבקש להעלותן לדיון, מההבנה שאם מתעלמים מדרקון קטן, הוא רק גדל והופך למפלצת יורקת אש המכלה הכול. הפרשה הטרגית סביב חייו ומותו של חיים ולדר ז"ל היא דרקון שכבר אינו קטן. הגם שמדובר בטרגדיה אמיתית, במובנה  הקלאסי – סיפור נפילתו של אדם גדול – הדיון הקל ביותר בנושא הוא השאלה המוסרית. זהו מעגל שקל לסוגרו. אם ההאשמות נכונות, הוא אשם, עם כל הצער שבדבר. ואין מקום ללבטים נוספים.

אבל סוגית השיפוט המוסרי מעוגנת בהקשרים רחבים בהרבה, ובמקרה הזה היא סובבת סביב כמה מעגלים רחבים ומשמעותיים, שכל אחד מהם הוא דרקון שאין להתעלם ממנו.

נניח לצורך העניין שכל ההאשמות והחשדות שהועלו, נכונים ואמיתיים. אני נוטה לתת אמון באישור שהעניק הרב אליהו לאמיתות הדברים, אם כי בעיניי, רמת האמינות של חושפי הפרשה –  עיתון 'הארץ' – מתחרה ברמת המוסריות המינית של המו"ל שלו, שנראה בסרטון ברשתות שבו הוא מענג גבר מסטול למראה תוך כדי שיחה על ילדיו ומשפחתו. אני גם חושדת שהמוטיבציה לחטט בחייו האישיים של גבר חרדי נבעה ממניע נקמני על חשיפתו של ולדר את הקשר המטריד בין מי שחולש על מערכת המשפט שלנו לבין זה שחולש על תוכני התקשורת הישראלית.

חזקת חפות היא עיקרון הכרחי לדמוקרטיה. אחרת אפשר לבטל את בתי המשפט ולדון אנשים בכיכר העיר. אבל לצורך הדיון הזה, נניח לרגע, שכל ההאשמות נכונות ואמיתיות וכל המעשים הפסולים אכן נעשו. אפילו לפני שנסקור את המעגלים של ההקשרים החברתיים, הפוליטיים, הממלכתיים, היהודיים – שכל אלו מעורבים בקלחת האומללה הזו – נציין לפני הכול שעבור ציבור המאמינים כלל לא נחוצות ראיות לאשמתו לאחר שאשמת הניאוף נתפסה כנכונה. מפה והלאה – לציבור הדתי לא הייתה כל ברירה אלא לנדותו.

אבל האם אין כל משקל לכך, שחושפי הפרשייה הם מסוג האנשים שניאוף אינו נתפס בעיניהם כלל כחטא כלשהו, ושאין להם כל נגיעה או אמפתיה לקורבנות, הממשיים או המומצאים, של ולדר? שהרי, קוראי 'הארץ' וכותביו אינם מסוגלים להזדהות רגשית אפילו עם ילדות שנאנסו ונרצחו באכזריות חייתית רק משום שהן שייכות למגזר המתנחלים. מדוע אפוא שיטרחו להתעניין במעשיו של ולדר, שמוסכם שאם עולל אותם – הקורבנות כולם מהמגזר החרדי, העוד יותר שנוא עליהם?

"קבל האמת ממי שאמרה"

מנגד, בהחלט ניתן לטעון שאמת היא אמת, לא משנה מי השליח שהביא אותה. לפני שבוע התארחה אצלנו הסופרת והפובליציסטית אמונה אלון לשיחה מרתקת. בין היתר היא סיפרה לנו את האנקדוטה הזו: ערב אוסלו הציונות הדתית התגייסה כולה להזהיר מפני המהלך. נכתבו מאמרים רבים, אורגנו הפגנות ההמוניות ביותר בתולדות המדינה, אזהרות מפני המהלך נשמעו מעל לכל במה, וכידוע – ללא הועיל. כשהתחילו להתפוצץ אוטובוסים, כתב יואל מרקוס, עורך 'הארץ' בשעתו: "מי היה יכול להאמין שזו תהיה התוצאה?!"

מי? כל אלו שהתריעו, אך קולם לא נספר, משום שבעיני הפנאטים בשמאל, ימנים דתיים לא נתפסים כבני אדם תבוניים ואין להאזין לדעותיהם. לא מדובר בחוסר הסכמה אלא בחירשות ועיוורון מוחלטים. מרקוס לא שיקר, הוא באמת לא קלט מילה אחת מכל דברי ההזהרה. הוא חווה אותן כאילו לא הושמעו כלל, כמו אותה חיה, טיפשה יותר מבת יענה, שכשאויב שלה טומן ראשו בחול היא חושבת שהיא לא רואה אותו… זה מה שקורה לאלו  שהרגילו את מוחם לסווג את ערך האמת לא על פי הקשר למציאות אלא על פי השבט שמשמיע אותה. זה כמובן אווילי ברמות מסוכנות. כי, כאמור, אמת היא אמת ללא קשר למי שאומרה, ועל כך לא יכול להיות ספק.

פרי העץ המורעל

ועם זאת, האם לעולם אין להתחשב – בשיפוט הסופי – בגורמים נוספים הקשורים לאותה אמת ולמי שדיווח עליה? ברוב הדמוקרטיות המערביות (למרבה הצער, לא בישראל) קיים חוק 'פרי העץ המורעל'. על פיו בית המשפט רשאי, אפילו מחויב, לשחרר לחופשי נאשם גם אם ברור ללא כל ספק שהוא אכן אשם – אם הראיות לכך נאספו בניגוד לחוקים ולכללים, זאת מתוך הבנה שקיים  משהו מעבר להבאת פושע לדין. משום ששום דבר שקשור לחברה האנושית אינו סגור הרמטית. החיים אינם משחק בודד בתורת המשחקים. כל 'משחק' מחובר ל'משחקים' אחרים במעגלים אחרים של הקיום. כשם שהפושע האחד פוגע לא רק בקורבנו – הקלקול שקלקל משפיע באדוות הולכות ומתפשטות על פני החברה כולה. כך גם פעולות שיטור, שכל  אחת מהן קשורה להתנהלות הכללית של מנגנוני האכיפה.

פשע שאינו בא על עונשו מזמן את הפשע הבא. פעילות עבריינית מצד האמונים על החוק מזמנת את המשך ההתדרדרות – כל הדרך להפיכת המשטרה למיליציה הפועלת מטעם עצמה, מכל המניעים האנושיים הרגילים – כולל נקמנות וסתם רוע רגיל בתכלית. וכשזה קורה במנגנונים שהם מונופול על האלימות עם כוח בלתי מוגבל – זה מסוכן בהרבה מכל יוזמה חופשית של פושע בודד. סכנה, כפי שכבר נרמזנו עליה כשהאמונים על שמירת הביטחון התנקשו בחייו של הנער אהוביה סנדק ז"ל וכל המערכת התגייסה לחפות על הפשע ולטייח אותו.

חוק פרי העץ המורעל הוא הקביעה, שעדיף להניח לפושע אחד ליהנות מחירות שאינו ראוי לה, מאשר להניח למנגנון משטרתי להסתאב ולהפוך לכוח אלים באופן בלתי מוגבל. מטרתו היא לרסן את המוטיבציה להביא למעצר ולהרשעה בכל מחיר, על ידי ביטול ההישג שהושג בדרכים נפסדות. זהו נוהל פרקטי שניתן לראות בו גם ערך מוסרי: מערכת אכיפה שעוברת על החוק, מאבדת את זכותה המוסרית לאכוף אותו על אחרים.

ניתן להשליך את הכלל הזה ולשאול: האם מניע זדוני מצד 'הארץ' אינו בבחינת 'פרי עץ מורעל'? מה גם שברור, שמרגע שהגורם 'המשטר' באנלוגיה הזו – עיתון 'הארץ' – גילה שמשתלם לחטט בחייהם הפרטיים של אישים נבחרים בקהילה שהוא עוין, מבלי לשלם מחיר על המניע הלא־ישר, והצליח לחולל מהומה שלמה. הגורמים הללו זיהו פתח, חולשה שלעולם החרדי אין כל דרך להתמודד מולה: רגש הבושה שקיים בחברות דתיות, שעיתונאי 'הארץ' איבדו מזמן, שמציב אותם על מסלול התאבדות מהרגע שפוגעים בשמם. הפרצה הזו מקנה לשונאי היהדות כוח בלתי מוגבל. מהרגע שזיהו את הנאמנות הבלתי מתפשרת של הדתיים לערכים, היא תנוצל באופן ציני, כי זה מה שהשמאל עושה: הוא מנצל את הסגולות הנעלות של היריב – כנגדו. ומאחר שזכו להצלחה, מבחינתם התיאבון רק יגבר. להבא – המתקפות יימשכו ללא הפרעה בהפרחת שמועות לא מבוססות, שיטלטלו שוב ושוב את החברה הדתית עד לפירוקה הסופי. זו הרי מטרתם.

ואם כך – האם אין כל ברירה אלא ליפול למלכודת הזאת, שנרקחה על ידי אויביה המרים של הדת?

מנגד, ניתן לטעון שלתחקירני 'הארץ' מגיעה תודה על הטרחה להוציא את האמת לאור, שמאפשרת לחברה שאינה שלהם לתקן את עצמה. אז גם הטרחה נעשתה שלא לשמה. וזה ראוי במיוחד כשקיימים קורבנות שמגיע להם שייעשה צדק.

אך האם באמת הבאת חוטא אחד לדין מצדיקה הענקת כוח בלתי מוגבל לאויבה המר של אותה חברה? האם כל חטא חייב לבוא על עונשו בלי להתחשב במחיר? או שישנם מקרים שבהם מופעל כוח לא ראוי ומוטב אפילו להניח לחוטא לחמוק מעונש כדי להרחיק ולרסן את המוטיבציה ולהעניש את התוקפנות של 'הארץ' בתגובה אדישה לגילוייו כדי להדוף את המשך הרדיפות? ומנגד – האם הכשרת שקר אחד, עוול אחד, אינה מסלול להתדרדרות במדרון חלקלק?

אם לא, משמעות הדבר היא שאנחנו מאפשרים לאנטישמיות למשטר את המוסר היהודי. האם לשונאי היהדות יש בכלל זכות מוסרית לבקר את החברה היהודית על פי ערכיה שלה, כשהם עצמם אינם רואים את עצמם מחויבים להם?

ביקורת נועדה לתקן את החברה שהמבקר רוצה, בתום ליבו, בתיקונה. ביקורת שמגיעה מאויב החברה, אפילו כשהיא מוצדקת – אינה נעשית בתום לב, והיא (גם) פעולת איבה. וככזאת, אולי מוטב שלא לתגמל אותה כדי שלא להאכיל את הדרקון ולהעצים את כוחו?

נכון לעכשיו, הדרקון ניצח ניצחון גורף: טקטית, הנקמה האישית באה אל סיפוקה יותר משקיוו, כשהביאה את ולדר ליטול את חייו בידיו ( וכך להוסיף על חטאו). המבוכה והבלבול שזרעה הפרשה בכל החברה הדתית העניקו ניצחון אסטרטגי. והניצחון המוחץ מכולם הוא הניצחון במאבק סכום אפס שמתחולל על צביונה של המדינה: ישראליות חסרת הזהות – מול היהדות. הציונות כולה ספגה תבוסה קשה.

רגש הנחיתות של השמאל

קשה אולי להאמין, אבל זו האמת. השמאל בכללותו סבל במשך עשרות שנים מרגש נחיתות מוסרי. כמי שהייתה שם, אני יודעת זאת ממקור ראשון. אבל לא קשה להוכיח זאת. די בכך שניזכר שעד לא מזמן משפטים רבים היו שגורים על פי כול, כולל חילוניים: "לפחות תוריד את הכיפה" נאמר למי שנחשד בחוסר יושר, לאמור – כיפה היא אות ליושרה שאינו ראוי לה. פושעים היו מתייצבים בכיפה לפני שופט כדי לשוות לעצמם מראית עין של יושרה והגינות (היום הם מסירים אותה מאותה סיבה). בכל דיון רלוונטי לנושא הועלה מס השפתיים: "עם כל הכבוד לדת, ויש לי כבוד…" ששולם תמיד לפני ביקורת. בדיוק מאותו מקום של בורות אווילית, שעל פיה סברנו שדתיים אינם בני אדם, האמנו באותה מידה שהם אינם עומדים בפני פיתויים אנושיים. אמונה אלון סיפרה על עמיתתה השמאלנית שקראה את ספרה, שעורר בה ריגוש ופליאה. היא לא ידעה, עד שקראה, שגם דתיים מסוגלים להתאהב. זה הלך רוח אמיתי ורווח. אבל לפחות האמנו בעליונותם המוסרית של דתיים.

עד ש – – – בשנת 1998 יצא ספרו האנטישמי של עיתונאי הארץ ספי רכלבסקי, 'חמורו של משיח', שטענתו העיקרית היא שדתיים רואים בחילוניים עבדים שיש לנצל עד שתוקם מדינת הלכה. באותה תקופה – אולי כסוג של יחסי ציבור לספר או מפאת ההסתה הארסית שבו – התקשורת יצאה בקמפיין כנגד החברה החרדית. מדי יום 'נתגלו' מקרים קשים של  גילוי עריות, פדופיליה וניצול מיני שנשמרו במחשכים בלי להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. שזו, אגב, הייתה מאז ומתמיד האסטרטגיה בקיבוצים. ייתכן אפילו שחלק מאותם סיפורים היו נכונים, אבל הם יצרו  לחברה החרדית בכללותה תדמית של חברה מנוונת ושפלה.

וזה היה הרגע שבו השמאל החילוני השתחרר מכובד המשא של רגש הנחיתות המוסרית, אומנם לא בשל התעלותו בסולם המוסרי, אבל לפחות על ידי יצירת תדמית נחותה ליריב שהוא תפס עד כה כנעלה עליו.

עד היום הציבור החרדי והדתי משלם מחיר חברתי על ההכפשה וההסתה הזאת. אבל זה לא היה הנזק היחיד: סר חינה של היהדות עצמה. ולמרות התבוסה של היהדות, הישראליות לא ניצחה; ליתר דיוק: ניצחונה היה לתבוסתה. מאוחר מדי התברר שהיהדות – שנדמה היה שאינה אלא עמוד שתקוע באמצע הסלון היפה והמודרני, שריד ישן ומיותר – התגלתה כעמוד תומך רק לאחר שנוסר ברמונט הכללי. כשאיבדנו את הכבוד לחרדים, איבדנו את הכבוד ליהדות עצמה, שהייתה הדבר שהחזיק אותנו יחד. עתה הכול מתפרק לגורמים. גם לחילונים שמאלנים.

וזה מה שעומד עתה על הפרק, בפרשה האומללה של ולדר.

מתבקשת אפוא שאלה שקטונתי מלתת לה מענה: האם אין לחברה הדתית כל ברירה אלא להניח לאנטישמים להפוך להיות שוטרי המוסר שלה, שאליו הם עצמם אינם מחויבים, או שעליה לפתח מנגנוני הגנה ראויים ומוסריים לכורח האומלל להגן על הכבשים השחורות שאינן ראויות להגנה, רק כדי שלא לשתף פעולה עם הזאב הרע שמסכן את כל העדר או אפילו את המשכיותה של היהדות?

לידים:

קוראי 'הארץ' וכותביו אינם מסוגלים להזדהות רגשית אפילו עם ילדות שנאנסו ונרצחו באכזריות חייתית רק משום שהן שייכות למגזר המתנחלים. מדוע אפוא שיטרחו להתעניין במעשיו של ולדר, שמוסכם שאם עולל אותם – הקורבנות כולם מהמגזר החרדי, העוד יותר שנוא עליהם?

החיים אינם משחק בודד בתורת המשחקים. כל 'משחק' מחובר ל'משחקים' אחרים במעגלים אחרים של הקיום. כשם שהפושע האחד פוגע לא רק בקורבנו – הקלקול שקלקל משפיע באדוות הולכות ומתפשטות על פני החברה כולה

חוק פרי העץ המורעל הוא הקביעה, שעדיף להניח לפושע אחד ליהנות מחירות שאינו ראוי לה, מאשר להניח למנגנון משטרתי להסתאב ולהפוך לכוח אלים באופן בלתי מוגבל. מטרתו היא לרסן את המוטיבציה להביא למעצר ולהרשעה בכל מחיר, על ידי ביטול ההישג שהושג בדרכים נפסדות. זהו נוהל פרקטי שניתן לראות בו גם ערך מוסרי

משמעות הדבר היא שאנחנו מאפשרים לאנטישמיות למשטר את המוסר היהודי. האם לשונאי היהדות יש בכלל זכות מוסרית לבקר את החברה היהודית על פי ערכיה שלה, כשהם עצמם אינם רואים את עצמם מחויבים להם?

וזה היה הרגע שבו השמאל החילוני השתחרר מכובד המשא של רגש הנחיתות המוסרית, אומנם לא בשל התעלותו בסולם המוסרי, אבל לפחות על ידי יצירת תדמית נחותה ליריב שהוא תפס עד כה כנעלה עליו.

עד היום הציבור החרדי והדתי משלם מחיר חברתי על ההכפשה וההסתה הזאת. אבל זה לא היה הנזק היחיד: סר חינה של היהדות עצמה. ולמרות התבוסה של היהדות, הישראליות לא ניצחה; ליתר דיוק: ניצחונה היה לתבוסתה. מאוחר מדי התברר שהיהדות – שנדמה היה שאינה אלא עמוד שתקוע באמצע הסלון היפה והמודרני, שריד ישן ומיותר – התגלתה כעמוד תומך רק לאחר שנוסר ברמונט הכללי. כשאיבדנו את הכבוד לחרדים, איבדנו את הכבוד ליהדות עצמה, שהייתה הדבר שהחזיק אותנו יחד. עתה הכול מתפרק לגורמים. גם לחילונים שמאלנים