גאוות השבת

 

 

1.

האמת היא שהיה לי קל יותר בפרשת נח. כתבתי כאן איך נכנסו לתיבת נח "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה" וגם "מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה". ופרשנינו מסבירים: התורה כתבה "הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה" ולא כתבה "הבהמה הטמאה", כדי לא לנקוט לשון מעליבה ובוטה. כי עדיף לטרוח ולהאריך את דברינו, רק כדי לדבר באופן יותר עדין ומכובד.

אבל השבוע, בפרשת שמיני, כשלומדים על נושא הכשרות, התורה משתמשת שוב ושוב בביטוי "טָּהֹר" מול "טָּמֵא". למה פתאום אפשר לכתוב את המילה החריפה הזו, "טמא"? למה לא לדבר בעדינות?

התשובה היא, שאם מדובר בסיפור, על החיות שעלו לתיבה בזוגות, כמו בפרשת נח, ראוי לשמור על נימוס. אבל לפעמים צריך לתת הוראות ברורות ומדויקות, מה לעשות ומה לא לעשות. כשמדובר בפסיקת הלכה, בהבהרה חד־משמעית מה כשר ומה לא כשר, מה מותר לאכול ומה אסור – צריך לדבר ברור, להשתמש במילים המפורשות: טהור וטמא. על החזיר, למשל, התורה כותבת "טָמֵא הוּא לָכֶם", חד וחלק.

לא פשוט לדעת מה לומר ומתי. מצד אחד, אסור לפגוע ולהשתמש במילים חריפות וקשות כשלא צריך. מצד שני, חשוב לזכור שאכן יש טוב ויש רע. לפעמים צריך להגדיר גבולות ברורים ובהירים מאוד. בלי להיכנע למכבסת מילים, שעלולה לטשטש לבסוף לגמרי את ההבדלים בין מותר לאסור. בפרשה שלנו כתוב במפורש: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר".

שנזכה להבדיל.

 

2.

את הטקסט הבא שלחה אליי בצאת החג רווקה לא צעירה. לדעתי הוא יכול לחזק כל אחד, בכל מצב:

"שלום סיון. היה לי חג די מבאס, אבל בשביעי של פסח נזכרתי ברעיון ששמעתי פעם:

בכל חג אנחנו מקבלים מתנה ונטענים מחדש באמונה ובקדושה.

העניין הוא שאנחנו מקבלים את המתנה הזאת גם אם לא הרגשנו כלום. עצם זה שהשתתפנו בליל הסדר, שתינו ארבע כוסות, קראנו את ההגדה ואכלנו מצה – זה דבר גדול.

מובן שאם עושים הכנות ומתחברים תוך כדי – זה עובד יותר טוב, אבל גם אם לא, גם אם היינו עצבניים ועצובים וממורמרים ומתביישים ומקנאים באחות שכבר התחתנה והיא מוקפת בילדים, וגם אם הדבר האחרון שרצינו זה עוד חג כזה – א־לוקים נתן לנו את המתנות האלה.

אכלנו מצה – בום. קיבלנו זריקה של מנת אמונה לכל השנה. זה נספג בגוף, בנשמה. זה לא תלוי בהרגשה שלנו. נרצה או לא נרצה, עכשיו אנחנו אחרים. קיבלנו כוחות מחודשים מכל המצוות האלה.

ומעכשיו כל השנה, בזמנים של התמודדות, אתגרים, פיתויים, ייאוש ועצבות – אנחנו יכולים לשאוב קצת מהכוחות האלה שקיבלנו ולהתחזק מהם.

כי כמו שא־לוקים היה עם אבותינו במצרים, הוא שומע גם את הזעקה והכאב שלנו. וגם הגאולה שלנו – בסוף תגיע".

אמן. בשורות טובות.

3.

שמעתם על דינה פהימי מנתיבות, האישה שבתמונה? אני מתביישת לומר שאני לא. עד לליל הסדר השנה.

ב־7.10 פגע טיל מעזה ישירות בבית של משפחת פהימי. דינה איבדה את בעלה רפאל הי"ד, את החתן שלה נתנאל הי"ד שהיה נשוי לבתה חן, ואת הנכד הבכור רפאל הי"ד, קצת לפני בר המצווה שלו. שלושה דורות שנרצחו באותו יום.

ועכשיו דינה, עם בתה חן שהתאלמנה והנכדים היתומים, הגיעו לחגוג את ליל הסדר בירושלים, עם עוד שלושים משפחות שכולות. זכינו להיות איתם ולראות איך אנשים גיבורים יוצאים ממצרים. אתמקד הפעם בדינה ובמה שלמדתי ממנה:

1. איך ייתכן שכל מי שאני שואלת, לא שמע על הסיפור של משפחת פהימי? הסיפורים האלה מזעזעים כל כך, אבל חשובים כל כך. זו תזכורת: אסור לטשטש ולשכוח מיהו האויב שלנו, ומה הוא רוצה לעשות לכל אחד מאיתנו בכל יום ויום, לא רק ב־7.10.
2. צריך לדעת ולזכור זאת לא רק בגלל הרוע, אלא בגלל הטוב: את מרים פרץ ואיריס חיים כולם מכירים. דינה פהימי עשויה מהחומרים האלה. מתוך הכאב והשבר – אופטימיות ואמונה. כמה גיבורים כאלה עלו לשמיים בלי שהכרנו, וכמה גיבורים כאלה חיים בקרבנו וחשוב להכיר.
3. לקראת צאת החג ערכנו סבב. שאלתי כל משפחה מה המסר שלה. כשהגיע התור של דינה, היא אמרה שאין לה מה להוסיף על המילים של ההגדה של פסח שאמרנו בלילה. המילים האלה אומרות הכול. באמת מדהים איך אצל אנשים שחיים לעומק – העבר מתחבר להווה ולעתיד: המרור וגם המצה, "בְּדָמַיִךְ חֲיִי", "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ", "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ" וגם – "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה", בגאולה השלמה. אמן.

תודה למנדי קניג ולכל אנשי ארגון 'מנוחה וישועה' על שבת וחג מרוממים. תודה למפיק מעוז עבדי. תודה לקובי לופוליאנסקי ולמלון 'ירמיהו 33' של ארגון יד שרה. תודה למשפחת פהימי ולעוד שלושים משפחות של גבורה על הזכות להכיר ואפילו לשמוח ביחד בחג.

בשורות טובות.

 

4.

"שלום סיון, חג הפסח הסתיים, חג החירות, וחשוב לנו שידעו בישראל על סיפור שקשור בחירות שלנו ובעמידה על ערכים ועצמאות רוחנית:

ובכן, המשלחות של רשת אמי"ת מודיעין ושל ישיבת בני עקיבא 'לפיד' במודיעין הגיעו ביום שישי לשלב מתקדם בתחרות העולמית ברובוטיקה ביוסטון, ארצות הברית. השלב המכריע נקבע לשבת.

וכך הודענו להם בשידור חי: אנחנו שמחים להגיע עד לשלב הזה, אבל פורשים מהתחרות בגאווה, כי אנחנו שומרים שבת וזה ערך יהודי עליון עבורנו.

אתם מוזמנים ללמוד עוד על יום השבת בדוכן שלנו, השארנו שם חומרי הסברה על היום הקדוש. שבת שלום לכולם. אנחנו מקדישים זאת למען אחינו החטופים ולהצלחת עם ישראל.

אנחנו משתדלים להגיע הכי רחוק שאפשר, אבל בלי לוותר על היהדות שלנו".

 

5.

יום השואה תשפ"ה. הנה אחד מסיפורי השואה המכוננים בעיניי:

 

הרב אליעזר סילבר, ממנהיגי יהדות ארצות הברית, היה נשיא 'ועד ההצלה' שפעל בשואה וגם אחריה, למען הניצולים. זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה הוא הגיע לאחד ממחנות העקורים. הוא ארגן תפילה והזמין את אחד הניצולים להצטרף.

האיש סירב בתוקף, וגם הסביר מדוע: "במחנה היה איש דתי שאיכשהו הצליח להבריח לתוך המחנה סידור תפילה ונתן גם לאחרים להתפלל. בהתחלה הערצתי אותו על אומץ הלב ועל האכפתיות לכולם, אבל למחרת קלטתי את התמונה המלאה: הוא 'השאיל' את הסידור לאנשים תמורת מזון. הוא פשוט ניצל את חולשתם. יהודים רעבים נתנו לו את פיסת הלחם האחרונה שלהם עבור שימוש של כמה דקות בסידור. אם כך מתנהגים יהודים, אני לא מתכוון לפתוח שוב לעולם את הסידור!"

הרב סילבר הקשיב, חשב לרגע, ואז ענה לו ברוך: "יהודי יקר, אני מבין לליבך. קשה לשפוט אדם במצב כזה, ובאמת לא ראוי לעשות שימוש כזה בסידור. אבל יש לי רק שאלה אחת: מדוע אתה בוחר לראות רק את האיש שהשתמש בסידור שלו כדי לקחת לחם מפיהם של יהודים רעבים? מדוע אתה לא מביט ביהודים הרבים שהיו מוכנים לתת פיסת לחם אחרונה רק כדי להתפלל בסידור? והאם לא ראוי שאנחנו נמשיך לעשות את מה שהם מסרו עליו את הנפש?"

שמעתי את הסיפור הישן הזה לראשונה אחרי שמחת תורה תשפ"ד, וכנראה לא במקרה. אנחנו בוחרים על מה להסתכל. אנחנו בוחרים איך לנהוג. אנחנו בוחרים איך לפרש את האירועים.

אפשר להתמקד רק במחדל. לדבר רק על הטעויות, על הטבח, על מה שעוד ייחקר, על כל מה שהיה מקולקל ומאכזב בשמחת תורה. אין לזלזל בכל זה, חלילה. אבל אפשר גם להתבונן בכל מה שנחשף מאז – בהתעוררות, בהתקרבות לזהות שלנו, בגדלות הרוח, בבחירה בחיים, בתקומה, בערבות ההדדית, באמונה, בעוצמה, בכל היופי והטוב שגם הם הולכים ומתגלים.

בשורות טובות.