הרב פרופ' נחום רקובר
בשבת פרשת שופטים וביום השנה להסתלקותו של הראי"ה ראוי שניתן דעתנו לטעום משהו בדבר מקומו של המשפט במשנתו.
את מרכזיותו של המשפט בחיינו ואת ייחודו הדגיש הרב זצ"ל ברבים מכתביו. לדעתו המשפט הוא הנותן לתורה את החותם המיוחד, שהיא תורת חיים, היינו שהתורה אינה רק חוכמה נאצלת אלא מתייחסת אל החיים המעשיים ומאירה את נתיבות החיים. מי שדן דין אמת לאמיתו "מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית", משום שיסודה של תורה ותכליתה להראות את קיומה של התורה בפועל, בחיים המעשיים החברתיים.
ובמקום שצורכי החברה מחייבים לתקן תקנות, מוסמכים לכך חכמי התורה: "בתור תקנות יש חופש לחדש ולתקן מה שמוצאים בתי הדין בהסכמת הרבים לתיקון העולם ובכוונה לשם שמים. הרבה תקנות גדולות תקנו חכמי דור ודור… בחיינו הלאומיים החדשים בארץ ישראל יהיה לנו בוודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות, שכל זמן שתהיינה מוסכמות מרוב חכמי ישראל המומחים לרבים ומקובלים אחר כך על הקהל, תהיינה להן כח של דין תורה".
את מרכזיותו של המשפט בחיינו ואת ייחודו הדגיש הרב זצ"ל ברבים מכתביו. לדעתו המשפט הוא הנותן לתורה את החותם המיוחד, שהיא תורת חיים
ומהו ייחודו של המשפט העברי, להבדיל משיטות משפט אחרות, עתיקות גם חדשות? ייחודו הוא בהכרה שמטרת המשפט אינה להסדיר את מערכת היחסים בין בני אדם בלבד אלא בהסדרה צודקת של יחסים אלו, הבנויה על יסוד מוסרי ומתחשבת בהיות האדם ייצור א-לוהי בעל נפש ונשמה, אדם שנברא בצלם א-לוהים.
החובה להידבק במידותיו של הבורא מטילה על האדם בעשיית משפט את החובה לצרף את מידת הרחמים למידת הדין, כמו הבורא, שראה כי לא יוכל העולם להתקיים על מידת הדין בלבד ושיתף למידת הדין את מידת הרחמים.
בריאת האדם בצלם א-לוהים מחייבת את בני האדם ליחס ראוי בין אדם לחברו, יחס של אחווה, יחס של אהבה, וראוי לו לאדם לנהוג עם חברו בדרך שהוא רוצה שחברו ינהג עימו. יחס ראוי זה בא לידי ביטוי לא רק בהרבה ממצוות התורה שבכתב, אלא גם בהדרכה הכללית לאדם "ועשית הישר והטוב". לפי זה, כל אימת שאין תשובה בהוראות הקבועות בחוק, יש לנהוג בדרך ההולמת הנחיה זו.
על אחד ממאפייניו של המשפט העברי, והוא חשיבות שילובה של מידת הרחמים במשפט, מלמד אותנו מרן הראי"ה זצ"ל באיגרתו אל הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ). שילוב זה בא לידי ביטוי בכל תחומי המשפט, בדיני ממונות ובדיני נפשות, והוא חיוני לא רק בפעולה חקיקתית, בהתקנת תקנות המשנות את החוק, אלא גם בפעולה שיפוטית, בחיובו של השופט להתחשב במידה רבה בנסיבות המקרה המסוים שהוא דן בו.
דבריו של הרב קוק באו בתשובה על שאלתו של אז"ר כיצד תיתכן בדיני הוצאה לפועל התחשבות בנסיבות המיוחדות של מצבו הכלכלי של הנתבע, כמו שעולה מדברי התלמוד, בעוד התורה מצווה את הדיין "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, א), שמשמעותו היא שאין להתחשב בנסיבות אלו. וכך השיב הרב: "אנו מוצאים הרבה עניינים במשפט שבאו מצד הרחמים, שזהו הכלל הגדול של 'ועשית הישר והטוב'… בזמן שרואים חכמים בתור מחוקקים לקבוע חוק, שמצד המשקל של מדת הרחמים הוא ראוי להיקבע בצורה משפטית, יש כח בידם לעשות כן".
אומנם יש סייג חשוב לשיתוף מידת הרחמים, והוא המינון הנכון: "שבוַדאי צריכים [המחוקקים] תמיד לשקול את מדת הרחמים הזאת, שתהיה בצורה שלא תקלקל את מדת הדין. וגם השופטים יש להם אחיזה במדה זו [מידת הרחמים] באופן יותר מצומצם, שהוא מוסד על יסוד החובה הכללית של עשיית 'לפנים משורת הדין'".
ואשר לסדר גביית חוב, שעליה שאל אז"ר את הרב, הוא מראה שמידת הרחמים המלווה את מידת הדין באה לידי ביטוי כבר במקרא, "שהרי יסוד הכתוב של 'בחוץ תעמוד', שמזה למדנו שלא יכנס [הנושה] לביתו [של החייב] ליטול משכונו, ודאי צד גדול של מדת הרחמים יש בו… שהמתקנים תקנות ודאי חובתם היא להעמיד יסוד הצדק ממוזג עם מדת הרחמים, כמו שהתורה עצמה מזגה אותה במשפטיה".
הרב קוק ביקש אפוא להוכיח שחכמי ישראל, הן כמתקני התקנות, כ'מחוקקים', הן כשופטים, מודרכים ליישם את ערכי התורה בתקנותיהם ובשיפוטם יישום שייתן ביטוי מעשי למידת הרחמים, אבל סייג יש לכך, והוא שהדבר ייעשה במידתיות, היינו במינון הנכון, כדי שמידת הדין לא תתקלקל בזה.
הגיעה העת שנשכיל לעצב את משפטנו ברוח חזונו של הרב זצ"ל, ויהיה הדבר לתפארת מדינתנו היהודית.
