מאיר אטינגר, אתר הקול היהודי
מתוך פרק 12–13 של סדרת ההסכתים והמאמרים 'תיק עזה' של הקול היהודי. להאזנה לכל הסדרה חפשו ביישומוני הפודקאסט שלכם
12 שנים פחות יום אחד לפני טבח שמחת תורה נחתמה עסקת שליט. זה היה ב-6 באוקטובר 2011. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו חתמה על עסקה עם ארגון הטרור חמאס חמש שנים וארבעה חודשים לאחר חטיפת גלעד שליט. בעסקה שוחררו 1,027 מחבלים, ובהם מאות אסירי עולם, מספר חסר תקדים של מחבלים תמורת חייל יחיד. המחבלים ששוחררו היו למרכיב עיקרי בפעילות ארגון הטרור חמאס, חמאס היה למנצח, ולבסוף כבשו משוחררי עסקת שליט את צמרת ארגון הטרור.
עסקת שליט הייתה ללא ספק אחת מנקודות הציון החשובות ביותר בדרך של חמאס לקראת טבח שמחת תורה, אבל איך הגענו לכך, וכיצד ראש הממשלה נתניהו, שכתב ספר על לקחי עסקת ג'יבריל, הוביל את העסקה המסוכנת שבנתה את מפלצת הטרור חמאס?
נחזור כאן אחורה לדרך שבה נולדה עסקת הדמים וכיצד השתבש כל היגיון של קבלת ההחלטות. האמת היא שמייד לאחר חטיפת גלעד שליט, ב-25 ביוני 2006, היה ראש הממשלה אהוד אולמרט נחרץ מאוד. בתגובה על הדרישה לשחרור אלף מחבלים שהציג חמאס ב-1 ביולי 2006, הבהיר אולמרט: "אני רוצה לומר מילה לגבי שחרורו של החייל. אנחנו לא ננהל משא ומתן עם חמאס על שחרור אסירים בין במישרין ובין בעקיפין".
אבל אז יצאה ישראל למבצע גשמי קיץ בעקבות החטיפה, והוא הסתיים בהפסקת אש חד-צדדית ללא שליט. שנה לאחר החטיפה השתלט חמאס על הרצועה, ולשב"כ לא היה שום קצה חוט של מידע מודיעיני שיאפשר פעולה צבאית לשחרורו. למעשה עם ההתנתקות איבדו צה"ל והשב"כ את מקורות המידע שלהם בעזה, והמודיעין היה קלוש ביותר.
מה ששינה את הגישה של מדינת ישראל לעסקה היה קמפיין חסר תקדים ששינה ב-180 מעלות את יחסה של מדינת ישראל כלפי חמאס מארגון טרור שיש להשמידו לגוף שצריך לנהל איתו משא ומתן על עסקה. עסקה שעומדת ביחס הפוך לכל היגיון של פגיעה בחמאס או חיסולו.
בתגובה על הדרישה לשחרור אלף מחבלים שהציג חמאס ב-1 ביולי 2006, הבהיר אולמרט: "אני רוצה לומר מילה לגבי שחרורו של החייל. אנחנו לא ננהל משא ומתן עם חמאס"
כיצד נולד "הילד של כולנו"
מאז חטיפתו של שליט התמידה המשפחה בהפגנות שבועיות מול מעון ראש הממשלה, אך המפנה קרה ביולי 2008, כשחברה משפחת שליט למשרד אסטרטגיה ויח"ץ רימון-כהן-שינקמן. "עיתונות פועלת על פי תפיסות ורגשות", הסבירה תמי שינקמן בריאיון. "אחת המסקנות שהגענו אליה הייתה שרוב הציבור רוצה בשחרורו של גלעד שליט בכל מחיר. עכשיו צריך לטוות את הרגש לעניין הזה. כדי לייצר את תחושת ה'מדובר בילד של כולנו' היה צריך לטוות את העניין הרגשי האישי". משרד היח"ץ החליט לשנות אסטרטגיה.
"אנחנו ראינו את המטרה שלנו במיקוד המאבק בפרצוף של ראש הממשלה. חוץ מזה השארנו את זה בתודעה הציבורית כל הזמן, ועובדה שהנושא לא ירד מסדר היום הלאומי. הייתה עבודה מאוד מסיבית עם התקשורת על זה", הודתה שינקמן. "זה לא היה דבר ברור מאליו שמעלים את הנושא הזה והתקשורת פשוט תבוא. הייתה עבודה אינטנסיבית מול ראשי המערכות ועם המערכות ולמעשה שיתוף פעולה איתן. זאת הייתה עבודת שכתוב מסיבית והטמעה של מה חשוב כערכים ומסרים, ואיזה אחריות צריכה להיות לכל מסר שיוצא מטעם התקשורת בנושא". שינקמן גם הסבירה בהרצאה שנתנה כי מטרה מרכזית בקמפיין הייתה להציב את המחיר שדרש חמאס כחלופה היחידה להחזרת גלעד שליט. "ניתן ואפשר להתמודד עם המחיר", היה מסר מרכזי שהוביל משרד היח"ץ.
הקמפיין, שהיה בתחילה שקט וממלכתי, השתנה לקראת סוף כהונת אולמרט ולאחר מבצע עופרת יצוקה, שהסתיים גם הוא ללא שחרורו של גלעד שליט. יו"ר המטה החדש היה שמשון ליבמן, שכן של משפחת שליט ממצפה הילה, והוא הוביל את הקבוצה החדשה 'צבא החברים של גלעד'. בריאיון לרביב דרוקר סיפר ליבמן כי אמר לנועם שליט שעליו להתמקד רק בשיקולים הפרטיים: "אתה אבא ולא הלאום, אתה אבא ולא המדינה".
בריאיון לרביב דרוקר סיפר אולמרט כי ראש השב"כ יובל דיסקין אמר אז כי הביקור של ברק במאהל המחאה גרם להעלאת הרף של חמאס, והוא החל להתעקש על הבכירים שברבי המרצחים
"להקהות את שאלת המחיר"
לקראת תום כהונת ממשלת אולמרט, ב-2009, הקימו בני המשפחה מאהל מחאה בירושלים בדרישה להחזיר את גלעד עוד לפני הקמת הממשלה החדשה. בחמאס הגיבו על מאהל המחאה: "אם הישות הציונית לא תשלם את מלוא המחיר שדורשת ההתנגדות הפלשתינית, ייאלצו הוריו של שליט לקבע היטב את מוטות האוהל". לאוהל המחאה הגיעו גם בכירים, ובראשם שר הביטחון אהוד ברק. זה היה ממש בזמן שהתנהלו מגעים מתקדמים במצרים בניסיון להביא לעסקה בימים האחרונים של ממשלת אולמרט.
בריאיון לרביב דרוקר סיפר אולמרט כי ראש השב"כ יובל דיסקין אמר אז כי הביקור של ברק במאהל המחאה גרם להעלאת הרף של חמאס, והוא החל להתעקש על הבכירים שברבי המרצחים. גם עמוס ידלין, שהיה אז ראש אמ"ן, אמר באותו ריאיון שהביקור של אהוד ברק נתן לחמאס תקווה כי יוכל לקבל מחיר גבוה יותר וגרם לבסוף לדחיית העסקה.
בה בעת הובילו משרדי הפרסום קמפיין חדש, שבו נדגמו האותיות המרכיבות את המילה "הצילו" ממכתב שהעביר חמאס להודעות ומיילים שנשלחו 'בשמו' של גלעד, והורכב סרטון דומה מקטעי הבהרות של שליט. המטרה הייתה לפנות אל הרגש ולשכנע את הציבור הישראלי להיענות לדרישות של חמאס, להפוך אותו לסמל, ליצור הזדהות מרבית כדי להקהות את שאלת המחיר.
חלק מרכזי בקמפיין היה להפוך את החזרת החייל החטוף לערך מוסרי שעולה על פני כל שיקול אחר ובלעדיו אין קיום ערכי למדינה. לא לחינם כמה מפעילות ארגון ארבע אימהות, שהובילו לבריחה מלבנון, היו ממובילות הקמפיין למען שליט. כשנשאלה שינקמן לימים אם לנוכח המחיר היא מתחרטת, היא השיבה בשלילה: "הערך המאוד חזק של להציל חיים זה הערך הכי חשוב שיש לנו כחברה הישראלית". וכך ההשלכות על פיקוח נפש בעתיד נדחקו מפני הקמפיין הרגשי בדיוק כמו בהתנתקות ובנסיגה מלבנון.
רונן צור: "בשורה התחתונה, קמפיין חד, ממוקד ואלגנטי – ששייך כולו לתקשורת – הביא לחילוצו של החייל… כולם יחד פשטו מדי שחר על משרדיהם של מקבלי ההחלטות, עד שאלה הרימו ידיים ונכנעו"
"פרטנו על רגשות הציבור, חנקנו טענות נגד"
התקשורת כולה התגייסה, משתיקה כל קול אחר ואת סימני השאלה. כדי לתאר את עוצמתו של הקמפיין צריך פשוט לצטט את מה שאמרו עליו אנשי התקשורת: "קמפיין תקשורתי מדויק וחד, עם אנשי מקצוע שליוו אותו בכל צעד, גרם לכך שהלחץ הציבורי על נתניהו להביא לשחרורו של שליט רק הלך וגבר. לא היה מדובר ביוזמה ספונטנית מרגשת, אלא במסרים ומהלכים שכוונו על ידי יועצים אסטרטגיים שסייעו למשפחת שליט והכשירו את העסקה בלבבות", כתב על הקמפיין הפרשן אבי יששכרוף.
"פרטנו על רגשות הציבור, הלכנו בכל הכוח עם המשפחה, וחנקנו טענות נגד. עשינו קרנבל תקשורתי חד-צדדי ורתמנו את כל כוחנו לטובת עסקת כניעה שערורייתית", כתב שנים אחר כך עיתונאי ידיעות אחרונות חנוך דאום. "התעלמנו מכך שהפסטיבל שאנחנו עושים מעלה את מחיר העסקה, ובמקום ללחוץ על הצבא למצוא את מקומו של שליט לחצנו את חברי הממשלה להיכנע. פרטנו על רגשות הציבור, הצפנו את המדיה בטיעונים קיטשיים ובמחוות פופוליסטיות שלא היה בהם גרם של פרספקטיבה, ונתנו לבטן להכריע במקום לעבוד מהראש. יש לי בעיה עם איך שאני וחברי בתקשורת נהגנו בתקופה שבה הוא היה בשבי. זו לא הייתה עיתונות. זה היה קמפיין".
כדרכו, בצורה הבוטה ביותר כתב יועץ התקשורת רונן צור: "בשורה התחתונה, קמפיין חד, ממוקד ואלגנטי – ששייך כולו לתקשורת – הביא לחילוצו של החייל… כולם יחד פשטו מדי שחר על משרדיהם של מקבלי ההחלטות, עד שאלה הרימו ידיים ונכנעו. פשוט נכנעו. אין מילה אחרת. כך יצא לדרך מבצע מתגלגל שכולנו תפקדנו בו על תקן לוחמים נועזים, תולי דגלים, נוטי אוהלים, לובשי חולצות ומחלקי מנשרים. חיילים בצה"ג (צבא החילוץ של גלעד) שעושים כל מה שנדרש כדי שברגע האמת תשתתקנה כל האמירות על מחיר השחרור, על סכנת הפיגועים, על המשפחות השכולות ועל שאר דברים שתפקידם להעכיר את האווירה".
גם עיתונאי השמאל רביב דרוקר, שטען כי התנגד לעסקה, אמר: "התקשורת פשטה רגל. היא התנהגה ברגשנות, בטירוף וללא היגיון. זו הייתה פסיכוזה. תוכנית אחת סוגרת כל יום עם שיר על גלעד, ותוכנית אחרת סופרת את הימים. תחזירו את גלעד, ולא אכפת לנו איך. לא מעניין אותנו לשמוע מה המחיר".
"קמפיין חסר תקדים, שנושא המחיר נתפס כמו בעיה קטנה שישראל צריכה לפתור. רק בודדים שאלו את עצמם איך מדינת ישראל צריכה לעשות זאת, מהם הפרטים", אמר על חלקה של התקשורת עיתונאי 'המקור' ישראל רוזנר. "לא נתנו דין וחשבון לעצמנו, זה בא ממקום מאוד אמוציונלי", הודתה שדרנית הרדיו יעל דן, שהובילה באותה תקופה החלטה של פתיחת כל שידור בשיר שנכתב על גלעד שליט. כשנשאלה אם הם לא חשבו שהקמפיין מעלה את המחיר, השיבה: "אנחנו חושבים על זה ומנהלים דיון, אבל נקודת המוצא הייתה 'חייבים לעשות משהו'".
בכתבה שפורסמה בגלובס לאחר ההחלטה על העסקה נשאלו אנשי תקשורת על יחסה של התקשורת לעסקה. איילה חסון אמרה: "האופן שבו העסקה הוצגה לציבור בתקשורת לפני ישיבת הממשלה הביאו לכך שהשרים כבר לא יכלו לומר לא לעסקה".
מכאן הקמפיין הלך והתגבר, מ'יום בלבן', שבו התחייבו מאות אלפים ללבוש לבן להזדהות עם שליט, ועד לצעדה של משפחת שליט ממצפה הילה לבית ראש הממשלה ביוני 2010, שהכתה גלים. בשנה האחרונה לפני עסקת הדמים תפס המאבק לשחרור גלעד שליט נפח ממשי מהשיח הציבורי בשלל פעילויות שיזם המטה, החל מ'חמש דקות עצירה לתמיכה בשחרור שליט', עבור בחסימת משאיות שיועדו להעברת כסף, ציוד ודלק לרצועת עזה, וכלה בהתפרצות של אחיו של גלעד שליט לטקס המשואות, בעוד בני משפחת שליט כבלו את עצמם לגדר בית ראש הממשלה. באולפני הרצליה הוקם צינוק מדומה, ואליו נכנסו ידוענים וסיפרו על התחושה, ולסיום קראו בני המשפחה לציבור לערוך מפקד עם להצלת גלעד ולהצביע בעד עסקה עם חמאס לשחרור בנם באמצעות שליחת הודעות טקסט.
המגעים שהתפוצצו הגדירו את מסגרת העסקה
המחיר ששילמה מדינת ישראל על שחרורו של גלעד שליט היה חסר תקדים: 1,027 מחבלים, ובהם רבי מרצחים. אבל איך הגענו למתווה העסקה ההזוי הזה? למעשה הדרישה של חמאס על שחרור אלף מחבלים הייתה עקבית מאז החטיפה. את ההחלטה על מסגרת העסקה קיבלה כבר ממשלת אולמרט, ובמשא ומתן שנערך לאחר עופרת יצוקה הסכימה ישראל לשחרר אלף מחבלים בשני סבבים: 450 מהם בהסכמה של חמאס וישראל, ועוד 550 מרשימה שתרכיב ישראל ויהיו ברובם אסירים 'קלים'.
כדי להתמודד עם הקמפיין התקשורתי שהוביל משרד היח"ץ, שהאשים את אולמרט בהפקרת שליט, צירפה הממשלה רשימה של אותם רבי מרצחים שסירבה לשחרר (השמות שהופיעו לא שוחררו בעסקה), אך למרות זאת תקפה משפחת שליט את אולמרט: "אנו דורשים ממך באופן שאינו משתמע לשני פנים ולמרות המחיר: החזר את גלעד".
אבל גם רשימת המחבלים שעליהם ישראל התעקשה לא שיקפה את הסכנה האמיתית. לדוגמה, יחיא סינוואר היה אז מנהיג חמאס בכלא, אבל מבחינת השב"כ הוא לא הופיע ברשימה השחורה כלל. היה ברור שהוא יהיה במשוחררים, מכיוון שאחיו, מוחמד סינוואר, היה בחוטפים.
המשך בשבוע הבא
