יום בהיר אחד הרגשתי שהשמיים נפלו עליי בבת אחת. עמדתי בחדר, בוהה ביני לבין עצמי, וההכרה החלה לטפטף לי לתוך התודעה, שמיאנה להאמין: זהו. הפעם זה סופי. חיי הנישואין שלי הסתיימו. נחרב הבית. ובעוד אני מתבוסס בחוסר האונים שאוחז בגרוני וממאן לעזוב, התעופפו לנגדי ופרחו להן באוויר האותיות שיצרו את המשפט: "דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות".
ומה עם הילדים? מה הם אשמים? ואיפה האחריות שלי? הסתכלתי במראה וראיתי כישלון. גם כן מחנך. בוא תתחיל לחנך את עצמך ולשמור על הבית שלך שלא ייחרב. " בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱ-לֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ". בימים הבאים הרגשתי שאני נכנס למלחמת הישרדות. תתפלאו, אבל ידעתם שיש דברים שגורמים לטילים של נסראללה ושל ח'אמנאי להראות כמו הקוקיות של מיכל הקטנה?
"בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר". אין יום ואין לילה. ופתאום דברים פשוטים, טריוויאליים, נראים מאתגרים כל כך, כי למי בכלל יש כוח וחשק, ובשביל מה, א-לוהים, בשביל מה?
הסתכלתי במראה וראיתי כישלון. גם כן מחנך. בוא תתחיל לחנך את עצמך ולשמור על הבית שלך שלא ייחרב
יום אחד החלטתי לעבוד על האמונה במשפט "החושך הגדול ביותר הוא זה שלפני עלות השחר". למה? כי זה הנשק היחיד שהיה לי באותם רגעים. המשפט הזה היה החבל שלי, המצופים, בול העץ שנאחזתי בו כדי שלא לטבוע. יום ועוד יום עד שהחלטתי שהפצעים התאחו (ברור שלא כולם, ברור שלחלקם ייקח עוד המון להחלים, אם בכלל), ונכנסתי שוב לעולם הדייטים.
הכרתי את אשתי. הקמנו בית חדש, וברוך ה' נולד לנו ילד משותף (שזה נס בפני עצמו, לכל הרווקות שחוששות להתחתן מאוחר ולא בטוחות אם יוכלו ללדת, ולכל הרווקים שחוששים להתחתן איתן). החושך הפך לאור, הייאוש לתקווה, הדמעות לדשן שמרווה את הקרקע, שמצמיחה את כוח החיים החזק מהכול.
תלמידים יקרים, ביום ראשון בעזרת ה' תיפתח שנת הלימודים, ויכול להיות שגם אתם מרגישים כעת כמו שאני הרגשתי כשהייתי בחושך הגדול שהגיע לפני עלות השחר. מדינת ישראל מעת הקמתה לא הייתה מעולם בצומת אסטרטגי כמו שאנחנו חווים כבר 11 חודשים. מאות חיילים נפלו. אלפי אזרחים נרצחו. 109 חטופים נותרו בשבי. בכל רגע נתון יכולה להישמע כאן אזעקה מכל גזרה שהיא: איראן, חיזבאללה, החות'ים. גזרת יש"ע דליקה כמו חבית חומר נפץ.
נוסף על כל זה יש לכם, תלמידים יקרים, התמודדויות אישיות, לימודיות וחברתיות שרק אתם מכירים, שנראות לפעמים למבוגרים לא-חשובות: מי ישב לידכם ביום הראשון של שנת הלימודים? האם תצליחו השנה לנפץ את תקרת הזכוכית של הציון במתמטיקה? האם תסתכלו במראה ותהיו שלמים עם מה שאתם רואים? האם תרגישו שהמחנכים שלכם רואים אתכם כפי שאתם?
בשנה הזו זכינו להתוודע לעוצמות המטורפות והבלתי נתפסות של העם שלנו. תמיד שמעתם שהעם שלנו מיוחד ומופלא ועתיק ושורד? נראה לי שבעקבות השנה האחרונה קיבלתם הזדמנות אמיתית לא רק להבין את הסיבה למיוחדות הנפלאה שלו אלא גם להרגיש ולחוות אותה בכל הגוף שלכם. סיפור מופת רודף סיפור מופת, גלים של השראה התנפצו בכל שאגה גדולה על סלעי הזמן: ענבל ליברמן. צוות אלחנן. רחל אדרי והעוגיות ועוד. אנשים יחידים, כמוכם, שאמרו שאם לא עכשיו, אימתי.
תלמידים יקרים ואהובים, המציאות המורכבת הנקראת מדינת ישראל, שנולדתם וגדלתם לתוכה, אינה משאירה לכם הרבה ברירות. בניגוד לילדים ובני נוער בגילכם החיים במדינות השפע בעולם, ועולם הדימויים שלהם מורכב מהמבורגר ומטיילור סוויפט, אתם יוצאים מהמג'ימיקס הציוני שבנינו כאן בוגרים, חזקים ובעלי ערכים ואידיאלים הרבה יותר מהם.
מה לא נאמר עליכם? דור המסכים, מפונקים, מרוכזים בעצמם. איפה כל זה ואיפה סיפורי הגבורה הבלתי נגמרים של דור האריות שאתם משתייכים אליו? תזכרו שלא לשמור דברים בבטן ושגם מה שכרגע נראה לכם סוף העולם, ייראה בעוד כמה שנים לא יותר מבדיחה חולפת.
שתהיה לכם שנת לימודים שבה כל אתגר ואתגר שתצלחו יעזור לכם לגלות את הכוחות הטמונים בכם, ושתלווה אתכם כל השנה סייעתא דשמיא שתרגישו בזכותה שאיש לא יוכל לעשות כאן במקומכם את השליחות המיוחדת שלכם בעולם.
