למה הם מפחדים מניצחון? (תבוסה תבוסה תרדוף – חלק ב)

נעמן לבבי וטל קופל, פורום כיוון

בחלקו הראשון של המאמר, בשבוע שעבר, תיארנו היפוך ערכים שמתחולל והגיע עד כדי הפיכת המציאות לדמיון והדמיון למציאות. הסברנו כי מערכת המשפט מחזיקה תפיסות ערכיות. תוצאות השתלטותה על המדינה, מה שנקרא משפטיזציה, גורמות לאכיפת ערכים, ובלשונו של אהרן ברק: "מלוא כל הארץ משפט" ו"אין פעולות (מעשים או מחדלים) שהמשפט אינו חל עליהם. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט". זוהי תפיסת העולם היחידה המודדת כל שיטה אחרת ומפרקת אותה, וזהו אימפריאליזם מוסרי.

צה"ל עבר את התהליך הנ"ל, והערכים שמייצג המשפט, "ערכי הדמוקרטיה", נאכפו עליו במידה הולכת ומתגברת: אינדיווידואליזם-אגואיזם, חומרנות, תפיסת שוויון דמוקרטית מופרזת ופולחן זכויות אדם. הראינו כי הרוח שהניעה את צה"ל כמוסד, רוח צה"ל, הושפעה כולה מהערכים הללו ובנויה עליהם. המוסד הצבאי כולו שובש להבין את פעולתו כאילו הייתה חטא, כאילו אויבו הוא פנימי וכאילו ניצחון הוא שמירה על מוסריות החיילים ולא על חייהם או על מדינת ישראל. המאמר הסתיים במשפט "מעתה אמרו כי מטרת הצבא היא מניעת השחתתו הנפשית-מוסרית של החייל, המלחמה היא על צבא הומני, ניצחון בקרב הוא שמירה על צלם אדם, והסכנה היא ההשחתה הפנימית". עתה נמשיך בניתוח ונחתור לפתרון.

פליליזציה של המלחמה

• הדין הבין-לאומי כצו מוסרי עליון

חדירת עולם הערכים הדמוקרטי ועיצוב הצבא לפיו משפיעים בראש ובראשונה על תפיסת הצבא את מצב המלחמה. המלחמה הופכת לאירוע משפטי-פלילי, והשפה שבה היא מתנהלת הופכת לשפה משפטית: נזק אגבי, לב"ח (לוחם בלתי חוקי), דין בין-לאומי ועוד. הכתב יואב זיתון תיאר בידיעות אחרונות חיסול צלף של חמאס: "המעקב העלה כי המחבל המבוקש ישן בדרך כלל לצד ילדיו הקטנים. הוחלט לחכות לחלון הזדמנויות באור יום". הצבא בחר שלא לחסל צלף שקוצר חיילים כי "לא-מעורבים" ייפגעו, ולכן הפעולה פלילית.

לאחר שאותר הצלף כמעט נדחתה הפעולה כי התגלו "בלתי מעורבים", ולכן "אל"ם רעות רטיג-וייס, שישבה בחמ"ל התקיפה, נדרשה להחליט בתוך 30 שניות אם להטיל פצצות קטנות על המטרה או לחזל"ש את האינדיקציה… נציגי הפרקליטות הצבאית… סייעו למפקדים לבצע את הפעולה בדיוק שיעניק גיבוי משפטי". ההחלטה נתונה בידי קצינה שכל תפקידה פיקוח משפטי, שהוא כאמור פיקוח ערכי. המפקדים נרגעים: התקיפה לא השחיתה את נפשם ולא תגרום להם להפר את הדין הבין-לאומי.

מפקד מדרגת תא"ל ומעלה נזקק להשכלה משפטית מעבר לזו הצבאית. מלווה אותו פמליה משפטית שאוכפת עליו דין שכולו ערכים. זיתון מתאר קצין ערכים שנמצא לצד כל מפקד בכיר ומאשר פעולות. על כל פעולה יש מפקח ערכי שמוודא שהפעולה עומדת בכללי הדין הבין-לאומי. האוטונומיה של המפקד נשברה. יש כאן אנלוגיה לקומיסר הפוליטי של ברית המועצות: קצין בדרגה הכפוף ישירות למפלגה יכול לסתור הוראות של קצין שטח. יועצת משפטית יכולה שלא לאשר את הפעולה. אף שהדין הבין-לאומי אינו מייצג את אזרחי ישראל ומעולם לא הסכמנו לו, הוא מחייב את ילדינו להסתכן בשדה הקרב.

• הוראות הפתיחה באש: מאבו ג'יהאד לאלאור אזריה

בשנת 1988 חוסל בתוניס אחד מראשי אש"ף, ח'ליל אל-וזיר, הידוע בכינוי אבו ג'יהאד. מפקד הפעולה היה משה (בוגי) יעלון. אחד מבני הבית העיד שבכיר ישראלי וידא הריגה באבו ג'יהאד. כאשר שאל אסף ליברמן את בוגי יעלון: "אתה האיש?" חייך יעלון ואמר: "הוא מת".

בשנת 2016 דקרו שני מחבלים לוחם בחברון. מחבל אחד נורה ונהרג, והשני נפצע קשה. כעבור דקות מספר ירה סמל אלאור אזריה בראש המחבל והרגו. יעלון כינה את אזריה "חייל שסרח". המאבק סביב אלאור אזריה היה מאבק בין שתי מערכות משמעת: המבצעית-משמעתית והמשפטית-פלילית. להגנתו הביא אלאור אזריה אלופים ידועי שם כמו עוזי דיין ודן ביטון. נגדו עמד בוגי יעלון, דובר צה"ל דאז וככל הנראה גם הרמטכ"ל דאז איזנקוט.

המעבר מהציר המשמעתי לציר המשפטי-פלילי משמעותו מעבר מביקורת על הפרת פקודה או פגיעה במשימה לביקורת על פשע ועוול מוסרי. התבטאויותיו של יעלון בתקופה ההיא ולאחריה מעידות על התרחשות התהליך גם בתוכו. בהרצאה למכינה קדם-צבאית אמר יעלון: "צה"ל הוא צבא שאם יאבד את הערכים הבסיסיים והתוקף המוסרי שלו, הוא עלול להיראות כמו דאעש". בנאומו בכנסת אמר: "מה אתם רוצים, צבא מתבהם שאיבד חוט שדרה מוסרי?" וכאשר הגן על נאומו המביש, הנחות והמרושע של יאיר גולן אמר יעלון: "תפקידו של כל מפקד בצה"ל… מחייב אותו להתוות להם דרך וערכים בעזרת מצפן ומצפון". יעלון מגלם את תהליך ההשחתה הערכי שהמשפטיזציה עושה: מלוחם עז רוח לקומיסר מוסרי, מצבא יוזם ותוקפני לצבא שאיננו מסוגל לחשוב מחוץ להגנה העצמית ולהיותו תגובתי.

הוראות הפתיחה באש הפכו לשרשרת סבוכה של מבחני מידתיות וסבירות. מפקדים וקצינים בדרגות בכירות למדי נדרשים לאשר פתיחה באש של חייל בשטח. במקום רב"ט אסטרטגי קיבלנו רב"ט שאינו יכול לפתוח באש בלא לבחון מבחנים משפטיים פליליים. אזריה היה סנונית מבשרת לסירוס. התופעה חוזרת על עצמה שוב ושוב. גם כעת, במקרה שבו הואשם סער אופיר ב"רצח", וחיילי כוח 100 הואשמו ב"התעללות" או ב"שימוש בכוח". סיטואציות שדורשות תחקיר ודין משמעתי עוברות לערכאות פליליות. הסיבה אחת: החריגה הערכית נתפסת כאויב האמיתי, והפעלת הכוח או חיסול המחבל מאיימים על נפש החייל ועל דמות הצבא.

המשפטיזציה ורוח צה"ל הביאו לידי שיתוק פסיכולוגי של מפקדים בשטח. כל חיסול של מחבל הופך לרולטה פלילית שבה החייל אינו יכול לדעת אם במקרה ייחקר על "רצח" נוח'בות. מימינו בצלם, משמאלו מחסום ווטש, מלפניו האגודה לזכויות האזרח, מאחוריו שוברים שתיקה, ועל ראשו מערכת המשפט הצבאית והפצ"רית, הלהוטה להוכיח שצה"ל נלחם באויב הפנימי ומציל כל חייל וחייל מהנאצי הקטן שמסתתר בתוכו.

כשאין אויב אין מודיעין

חורבן המודיעין קורה כשאין אויב. המשפטיזציה ממלאת את המפה באויבים מדומיינים. הרמטכ"ל עסק בשאלות של מדיניות על מספר הפועלים היוצאים לעבוד בישראל ולא בשאלות ביטחוניות כגון אם הפועלים הם סוכני מודיעין של חמאס. לכן עסק אגף מודיעין באיום האקלים, באיום האי-שוויון ובקידום אפליה מתקנת ללהט"ב. בו בזמן הוא פספס את המנהרות, את אמצעי הלחימה החדשים ואת הררי האמל"ח ביו"ש, בעזה ובלבנון. אין הסבר אחר לכך שהפצ"רית מנחה הנחיות משפטיות לכאורה אך ערכיות למעשה, דמוקרטיות והומניסטיות, שלא לחסל שוטרי חמאס מכיוון שאינם חלק מהזרוע הצבאית, או לחלופין מפרידה בין חמאס ובין אזרחים אשר "רק" השתתפו בטבח המזעזע בעוטף עזה. הדבר אגב נכון כפליים לפיקוד המרכז ולשב"כ, שתוקפים שוב ושוב את נוער הגבעות, שבלשונו של רונן בר, ראש השב"כ הכושל, "מסכן את קיום המדינה".

האויב הוא מנהרה, האויב הוא משגר, האויב הוא פגיעה בתנאי החיים, האקלים, אי-שוויון, השחתת הטייס או הלוחם, המתנחל (הארכיטיפ לאויב פנימי לאומני וגזען). האויב הוא הכול, רק לא לבנוני, איראני, עזתי, ערבי או ממשי. זו דרך לשמר פרדיגמה של אויב פנימי, ולמעשה זו הפנמה של עולם ערכים מסוים דרך מערכת המשפט הצבאית. במצב זה אי אפשר לנטר בצורה מספקת את כוונות חמאס ודאעש, חיזבאללה או משמרות המהפכה, פת"ח או מדינת מצרים. המודיעין אוסף הררי מידע איסוף מופתי ומנתח אותו כמו פונדמנטליסט הנאבק על שימור תפיסת העולם שלפיה כדור הארץ שטוח.

סיכום ופתרון

הצבא מאבד את תוקפו העיקרי, לנצח את האויב ולהשיג את יעדי המדיניות, וממיר אותו בתהליך פסיכולוגי-מוסרי, הימנעות מהשחתת הנפש והתפרצות הנאצי שבכל אחד. הפיקוד מסורס, וכל חייל הופך לחשוד בפשע מלחמה. פרופסור יגיל לוי דיבר על שתי קבוצות: מקריבי הגוף ומקריבי הממון. מקריבי הגוף הם מי שמסתכנים בגופם בצבא, הפריפריה החברתית-כלכלית, ומקריבי הממון הם מי שנושאים בעיקר נטל המס המממן את הפעילות הצבאית, המעמד הבורגני-חילוני העליון.

האליטה הישראלית הפרוגרסיבית מכוונת את בניה לפי סלידה מאלימות וחיבה להצלחה החומרית. לכן הכבוד בציבור הזה מופנה לחיל האוויר וליחידות הטכנולוגיות, ואילו התפקידים ה'ירוקים' נותרים לישראל השנייה, דתיים-לאומיים ומסורתיים.

בל נטעה. האליטה משמרת מנגנון פיקוח ערכי באמצעות אכיפה משפטית המסרסת למעשה את הצבא הירוק. המשפטיזציה של צה"ל היא ניסיון נואש של מקריבי הממון לכפות על הצבא את עולם הערכים שלהם ולפקח על מקריבי הגוף. המשמעות היא שחיילים בעלי עולם ערכים יהודי נאלצים להסתכן בשם ערכים פרוגרסיביים. האם אנו מוכנים לראות את ערינו נכתשות ואת בנינו מוקרבים על מזבח ערכים נוכריים? האם נסכים לראות את בנותינו מבוזות, כפי שראינו בבארי, בכפר עזה ובנובה, כאילו חזרנו לימי ניצחון מוחמד בח'יבר על היהודים?

הפתרון הוא שינוי הרכבו של הפיקוד העליון באמצעות גיוונו בעוד ועוד דמויות השייכות למקריבי הגוף. צריך לשבור את הקשר הגורדי בין האליטה הפרוגרסיבית בישראל ובין הפיקוד הבכיר ומערכת המשפט הצבאית. מזווית המחוקק נדרשת חקיקה בכנסת המגינה על החיילים ומחריגה את הצבא לפעולות מלחמה באמצעות חוק המגן על חיילי צה"ל מדין פלילי בעת פעילות מבצעית, להוציא מקרים קיצוניים וברורים.

הפתרון האחרון הוא פתרון חינוכי. רק באמצעות החזרת מערכת החינוך הממלכתית למרחבי המולדת, לזהות היהודית והציונית, יהיה אפשר לעצב סולם חדש של יוקרה בציבור בישראל ולגוון את שורות היחידות הלוחמות, וכן את היחידות הטכנולוגיות. רק באמצעות שינוי זהותם הערכית של האנשים המחזיקים בעמדות ההשפעה יהיה אפשר לשנות את הערכים שלאורם הצבא פועל.