מי אמר לכם שצריך להרגיש טוב בישיבה?
הרב חגי לונדין, ראש ישיבת חולון
לפני 31 שנים, בא' באלול תשנ"ג, התייצבתי בפתחה של ישיבת מרכז הרב, תלמיד שנה א'. גדלתי במסלול ציוני-דתי קלסי של אותם זמנים: שכונת כפר גנים בפתח תקווה, סניף מלאבס, לימודים בישיבת נחלים, אבל מעולם לא למדתי סוגיה בעיון; למעשה, למעט שבו"ש בישיבת ההסדר חיספין, שאחי למד בה (מכינות היו אז רק בתחילת דרכן, ובכלל לא הכרנו את האפשרות), לא חוויתי מעולם לימוד ישיבתי.
עוד גילוי נאות: לא היה לי גם שום מושג על העולם האידאולוגי של הישיבה שאליה נרשמתי. זאת אומרת, שמעתי פה ושם פעולה בבני עקיבא, שרתי עם כולם "כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים" (אז עוד לא היה "יש לך כנפי רוח"), אבל האסוציאציה שעלתה לי בראש כששמעתי את צמד המילים 'הרב קוק' הייתה תמונה של מישהו בכובע פרווה משונה. לאחר שלושה חודשים בישיבה שמתי לב שהמבוגרים המזוקנים שסביבי לפעמים אומרים "הרב קוק", ולפעמים אומרים "הרב צבי יהודה". אז ביררתי, והתברר לי שלרב קוק קראו בעצם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והיה לו בן, שגם הוא היה רב, ולו קראו הרב צבי יהודה הכהן קוק.
הרב חגי לונדין: "הכול היה קשוח בהתחלה: לפצח סוגיות עיון בגמרא; לשבת שעות ממושכות על ספסל עץ קשה; להכיר חברים חדשים; ובעיקר מתח רוחני אינטנסיבי שלא הייתי מורגל אליו"
הכול היה קשוח בהתחלה: לפצח סוגיות עיון בגמרא; לשבת שעות ממושכות על ספסל עץ קשה; להכיר חברים חדשים; ובעיקר מתח רוחני אינטנסיבי שלא הייתי מורגל אליו. דבר אחד נתן כוח: התחושה שיש כאן עולם חדש ומופלא; עולם שמעניק משמעות שלא הרגשתי עד עכשיו; עולם ששווה בשבילו לקום בבוקר.
בשלב זה או אחר הלכנו לדבר עם אחד הר"מים שלנו, הרב אלישע וישלצקי זצ"ל, והתלוננו לפניו: "אנחנו לא מרגישים טוב בישיבה". התגובה שלו היממה אותנו: "מי אמר לכם", הוא שאל אותנו בחזרה, "שצריך להרגיש טוב בישיבה?" לאחר שראה את פנינו הנדהמות הסביר לנו את כוונתו: ברור שצריך להרגיש טוב בישיבה, אבל הדרישה לחוש כך מייד היא מופרכת. שינוי אישיותי דורש מאמץ, ומאמץ כרוך גם בחוסר נוחות מסוים לפחות בשלבים הראשונים.
כמו תמיד הרב אלישע צדק. לא זכור לי יום אחד שבו נפתחו שערי שמיים, אבל בתהליך ארוך ששילב רבנים נפלאים, חברים שמלווים אותי עד היום ובעיקר הרבה סבלנות, התחלתי להרגיש טוב. כמה עצות שסייעו לי בזמנו: (א) התעקשות על הבנת השיעור גם כשלא היה נעים לנדנד בשאלות לרב; (ב) בניית מערכת מסודרת של שיעורים וספרים, תוכנית עבודה אינדיווידואלית שנדרש זמן לגבש; (ג) מציאת זמן לאוורור בכושר גופני, משחקים עם חברים וכדומה; (ד) הרבה תפילות.
עולם הישיבות גדל והשתנה בשלושים השנים האחרונות, ורק לטובה. בישיבות ובמכינות כיום יש יותר הדרכה, המוכנות החברתית בציבור הדתי-לאומי ללימודים בישיבות או במדרשות גדולה הרבה יותר, ואפילו האוכל ותנאי הפנימייה השתפרו. דבר אחד נשאר זהה: העולם החדש והמופלא שנפתח למי שחשקה נפשו בתורה. אין דבר בחיים שמשתווה לכך, וזה שווה את כל המאמצים והקשיים; נסו ותראו.
הרב עמיחי גורדין: "נער צעיר הייתי כשנכנסתי לראשונה לבית המדרש בבית וגן של הישיבה התיכונית נתיב מאיר. בית מדרש ענקי ורחב ובו שורות ארוכות של ספסלים ו-500 סטנדרים"
אלול שלי
הרב עמיחי גורדין, ישיבת הר עציון
חודש אלול תשנ"א היה החודש הראשון שלי בישיבת הר עציון. אני זוכר אותו היטב. אני זוכר את ד', החברותא שלי בעיון שהתגייס בסוף אותה שנה, ולאחרונה סיים את תפקידו כמפקד יחידת המסתערבים של איו"ש בתקופה הסוערת בתולדותיה. אני זוכר את הבחור החייכן והמתולתל שישב מצידו השני של הספסל, חיימי נבון אחד, שחצי שנה אחר כך התחלנו ללמוד יחד, ודרכינו לא נפרדו עד היום. אני זוכר את הר"ם שלי, הרב מאיר שפיגלמן, שהסברות שלו היו חדות מסכין מנתחים, ומעל לכול אני זוכר את השיעורים הכלליים של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, שהסיכומים שלהם עדיין נמצאים בקלסרים שבארון הספרים.
אבל על חודש אלול אחר רציתי לספר. על חודש אלול הראשון שלי בעולם הישיבות, אלול תשמ"ז. נער צעיר הייתי כשנכנסתי לראשונה לבית המדרש בבית וגן של הישיבה התיכונית נתיב מאיר. בית מדרש ענקי ורחב ובו שורות ארוכות של ספסלים ו-500 סטנדרים. לא כל הבחורים ישבו בבית המדרש, ולא כל מי שישבו בו גם למדו. אבל זה לא פגם באווירה של לימוד התורה. הייתה שם אווירה של 'תיירה', ואני הקטן נכנסתי פנימה.
אני זוכר את הרב אריה בינה, האיש והאגדה, יושב בקדמת בית המדרש. אני זוכר את עשרות הנערים שנשארו בכל ערב ללמוד אחרי תפילת ערבית, לא כי צריך אלא כי רוצים. אני זוכר את הוד דוד אריה החב"דניק, שהרביץ בנו תורה והסביר לנו שהעולם מתחלק לשניים, למי שיודעים שהם חב"דניקים ולמי שעדיין אינם יודעים זאת. עטרת הזקן שלו גרמה לנו לחשוב שהשביעיסט הזה הוא בעצם אחד מהצוות.
אני זוכר את החיוך הרחב של הר"ם שלי, הרב חיים צבי רוזנברג. אני זוכר את הרב אליהו גרוסברג, שאיבד ל"ע את בתו בפיגוע בקו 16, עובר לפני התיבה בסליחות הראשונות ושר בניגון ירושלמי "לשמוע אל הרינה ואל התפילה". אני זוכר אותו ממרר בבכי שבועיים אחר כך, בתפילת נעילה, כשהוא מגיע לתיבות "ותצילנו מכל גזרות אכזריות".
אני זוכר את עונגי השבת בכיתה החשוכה ואת שירי הנשמה. אני זוכר את החוג שהעביר אברך מזוקן ובו הסביר שכל יום בחודש אלול מתקן את הימים התואמים לו בחודשים האחרים, ושבעשרת ימי תשובה כל יום בשבוע מתקן את ימי השבוע ההם מכל השנה כולה. אני זוכר את ראש השנה ואת יום כיפור. אני זוכר קדושה.
ויש לי הרבה חברים שאינם זוכרים ככה את אלול. למה זכיתי אני ולמה לא זכו אחרים איני יודע, אבל אני יודע שכדי לזכות באור הזה צריך לחפש אותו. צריך להתאמץ ולרצות. האור הגנוז של התורה אינו מאיר את פניו לכל אחד. צריך לרצות ולהתפלל, ואז לפעמים נפתחת הדלת.
תיכוניסטים יקרים, אל תחכו לישיבה הגבוהה. התורה היא גם שלכם. אין סיבה שאלול שלכם לא יהיה משמעותי ומלא בתורה וקדושה. אין הדבר תלוי אלא בכם. תתאמצו. תשקיעו. תבקשו מהר"מים שלכם. תבקשו מעצמכם. אל תוותרו. אל תחכו. התורה היא גם שלכם.
הרב יהושע שפירא: "ההתחלה לא הייתה קלה. בשיעורים התקשיתי להתרכז. לימים נודע לי שיש לי בעיית קשב וריכוז, אבל באותם ימים עוד לא הייתה מודעות לכך"
זוכר את תחושת הרוממות
הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן
באמצע השביעית הרגשתי שאני חייב להתקדם ועברתי לישיבה הגבוהה בקדומים, ובשיעור ג', כשחבריי התחילו שיעור א', עברתי למרכז הרב, ולכן לא ממש חוויתי שיעור א'. בישיבת קדומים למדו חבר'ה שהכרתי עוד מהישיבה לצעירים. זו הייתה ישיבה קטנה, משפחתית ודי חברתית, ואף שהייתי קצת ביישן השתלבתי בקלות.
אני זוכר את תחושת הרוממות שהייתה לי מכך שהשקענו את החיים יום ולילה רק בלימוד תורה. למדנו בצילו של הרב יצחק בן שחר, שדמה עליי למלאך ה', ואלו היו שעות מיוחדות במינן. באתי מבית חסידי, והיה לי עולם משלי, אבל נתנו לו מקום ומרחב וכיבדו אותו. אבי היה חבר ילדות של הרב עדין שטיינזלץ, והם עשו יחד את מהפכת החסידות, כל אחד בגוון שלו, ונשארו חברים טובים.
ההתחלה לא הייתה קלה. בשיעורים התקשיתי להתרכז. לימים נודע לי שיש לי בעיית קשב וריכוז, אבל באותם ימים עוד לא הייתה מודעות לכך. רק כשהייתי בן 22, באמצע שיעור של הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל, פתאום משהו נפתח ויכולתי להקשיב לשיעור ולהיות נוכח בו במלאות. אבל היה לי קישור נפשי עמוק מאוד לישיבה. השותפות בחבורה שרוצה לשקוע בתורה בעמקות ובדבקות א-לוהית בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה הייתה לי כמו אוויר לנשימה.
בישיבת קדומים היו בין ארבעים לחמישים תלמידים. היה לי קשר עמוק מאוד עם הרב נחום רכל, וזכיתי ללמוד איתו בחברותא. עד היום אנחנו בקשר מיוחד מאוד. בשיעורים של הרב רכל הרגשתי שהנשמה שלי פורחת. היה בהם שגב עילאי. הייתי יושב בשיעורים שלו וחש שאני מאבד קצת את הוודאות בעולם הזה מרוב מתיקות של רוממות קודש. אלו היו ימי אלול, והשיעור עסק ב'אורות התשובה'.
האלול של ראש הישיבה הרב יצחק היה שונה מאוד. לרב יצחק הייתה תביעה להתמסרות עמוקה, מוחלטת, וההתמסרות הזאת לא אפשרה לי להיות כמוהו, לגדול בדרך שלו, אף שהתפעלתי מאוד מדמותו. ואילו הרב רכל, כל התשוקה שלי הייתה רק להיות טיפה כמוהו.
אני זוכר שיעור של הרב יצחק בן שחר בתשעת הימים על האגדתא של בר קמצא ורבי זכריה בן אבקולס. הוא קרא את הגמרא בדרכו המעמיקה והמסורה, ובפתח דבריו אמר: שמיים נמוכים. הוא התכוון לתאר במילים האלו את הירידה מהרוממות של הדבקות הא-לוהית לחשבונאות ללא מוצא. הוא התנדנד, וביד שלו עשה תנועות עדינות של העמקת הדעת המיוחדת שלו, וחזר ואמר: שמיים נמוכים.
כשהיה הרב יצחק מגיע בראש השנה לפסוק "שמע ישראל" בברכת מלכויות, הוא היה מנגן מנגינה בלי מילים, בדבקות מתונה של בעלי המוסר הגדולים של פעם, ובעדינות אצילית, מוסרית. ואחרי שהיה מנגן היה אומר את המילים בלי שום מנגינה, אפילו בלי המנגינה של נעימת התפילה של ימים הנוראים. הוא פשוט אמר את המילים באמירה הפשוטה ביותר: שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד. הוא אמר את זה כמו ילד, או בעל תשובה זך, שבפעם הראשונה מקבל עליו עול מלכות שמיים, והמעמד המופלא הזה מלווה אותי עד היום.
הרב רא"ם הכהן: "מהרב ליכטנשטיין למדתי מהי התמדה. הייתה לו התמדה שאין כדמותה, ברוחב ידיעה ובניתוח של כל חלקי התורה"
בכל שנה מתרגש מחדש באלול
הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל ורב היישוב
למדתי בהר עציון, ואחר כך הייתי ר"ם באור עציון. אני חושב שר"ם או ראש ישיבה שאינו מרגיש באלול שהוא תלמיד בשיעור א', צריך להתפטר. אני מרגיש בשיעור א'. אני איני בורח מאחריותי, אבל צריך לדעת שישיבה היא אין-סוף, וממילא המרחק של ראש הישיבה הגאון ביותר עלי אדמות ובין האין-סוף והמרחק שבין בחור בשיעור א' לאין-סוף הוא מרחק זהה. אין שום הבדל בין X ל-Y ביחס לאין-סוף. כשבתחילת השנה רשמו בישיבה את שמות התלמידים על פתק, וליד כל שם את השיעור של התלמיד, שאלו אותי התלמידים הנחמדים: הרב, באיזה שיעור אתה? עניתי להם: תכתבו שיעור א'. ובאמת, בכל שנה באלול אני מתרגש מחדש, כי אלול הוא זמן שקודם לבריאת העולם, לפני בריאת עולם חדש.
באלול של שיעור א' עוד לא הייתי בישיבה. בזמנו מסלול ההסדר היה שונה: התגייסנו אחרי הבגרויות, ואחרי חצי שנה חזרנו לישיבה. ההרגשה שלי הייתה שאני עומד להיכנס לאוקיינוס של אין-סוף. בשיעור א' היינו חמישים תלמידים, אבל אני הצטרפתי ללימוד עם הבוגרים. מו"ר הרב ליכטנשטיין שלח לקרוא לי ואמר לי להצטרף לשיעור שלו, ובו היו בערך שלושים תלמידים.
אני יודע שהגישה היום היא להדגיש שקשה, ולגיטימי לומר שקשה בהתחלה, אבל לי היה באמת מצוין. אני אומר לתלמידים שיש שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא לשים את הרגל במים הקרירים ולרדת לאט-לאט, ואפשרות שנייה היא לקפוץ ראש ולהיוולד מחדש. ואני חושב שצריך לקפוץ ראש.
מה שהעסיק אותי בישיבה היה ללמוד את כל התורה כולה, כולל כל התחומים. מי שיש לו רק גמרא, גם גמרא אין לו. חשוב להתעסק ביראת ה' ובעולם הפנימי. אם אין יראה, אין חוכמה. זה התבטא בשיעורים מסוימים באמונה, ובעיקר ביני לבין עצמי בלימודים פנימיים יותר, כגון הרב קוק, הרמח"ל וחסידות.
מהרב ליכטנשטיין למדתי מהי התמדה. הייתה לו התמדה שאין כדמותה, ברוחב ידיעה ובניתוח של כל חלקי התורה. הוא סימל אדם שכל התורה עמדה לנגד עיניו, כל ששת חלקי הש"ס, בניתוח עמוק מאוד מהדף הראשון של הגמרא עד הדף האחרון. ראשי הישיבות בארץ היו רגילים ללמוד בעיון עשרה דפים ראשונים, וכשעלה הרב ליכטנשטיין לארץ זו הייתה בשורה גדולה מאוד בעולם הלמדני. הוא הקים עולה של תורה בארץ והיה בעל יכולת ניתוח ומעוף. הוא בא כרב חובל גדול.
העולם עבר בין אלול של תנועת המוסר, שאמרו שכשמברכים את חודש אלול הדגים שבים כבר רועדים, ובין העולם שיש בו ניגון אחר, ובו אלול הוא רעווא דרעווין, רצון הרצונות של השנה. ישיבת הר עציון הייתה בין העולמות.
הסליחות בישיבה היו אירוע מאוד מאוד מרגש. הרב עמיטל זצ"ל היה בעל תפילה עמוק מאוד. כשהיה מתפלל את הסליחות הראשונות הרגשנו את באוויר את הימים הנוראים. התפילה והניגון שלו היו ברמה אחרת. בשיחות שלו לפני התקיעות הוא היה מתעלה על כנפי ההיסטוריה של נבואות אחרית הימים של "ביום ההוא ייתקע בשופר גדול".
