השבוע זכיתי לעמוד בתפילה עם כמאה ילדים ונערים, יתומי המלחמה האחרונה. עמדנו מול הכותל ואמרתי להם שהכותל שמולם לא ידע שהוא קדוש. הוא מעולם לא חלם להפוך למקום שדרכו עולות התפילות כולן. אף אחד לא ידע. עד שהבית שלו, של הכותל, נשבר, והוא? נשאר.
הוא נשאר לעמוד אחרי שנפלו קירות בבית. הוא נשאר לעמוד מול היכלות של טומאה ממש לידו, והוא מעולם לא חשב שלהישאר זו גבורה. הוא מעולם לא דמיין שמי שנשאר הופך בלי שיבין למישהו שדרכו עולות התפילות כולן, מכל העולם, כי הוא נשאר עומד כשהבית נשבר.
אתם אבני הכותל. עומדים אחרי שנשבר בית, ואין לי הסבר הגיוני, אבל עכשיו דרככם מתקבלות התפילות כולן! אתם עכשיו שליחי הציבור של כולנו, כי נשארתם
אתם, אמרתי ליתומים המופלאים האלה, אתם אבני הכותל. עומדים אחרי שנשבר בית, ואין לי הסבר הגיוני, אבל עכשיו דרככם מתקבלות התפילות כולן! אתם עכשיו שליחי הציבור של כולנו, כי נשארתם. זו הסיבה, המשכתי ואמרתי, שהמקום הזה, הכותל, ינחם אותנו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא נוסיף לדאבה עוד.
לידי עמד נער יפה תואר בפאות מסולסלות ואמר לי בשקט: "אני אח של מעוז פניגשטיין הי"ד, וסבא שלי אמר שלא לומר 'ולא תוסיפו לדאבה עוד', מפני שכאב הוא חלק מהחיים תמיד". כך אמר לי הרב הצעיר הזה ולימד אותי שיעור לחיים.
להישאר זה לדאוב לפעמים, זה להתגעגע, זה לצחוק ולדמוע, וגם לדאבה זה להוסיף. הרבה דיברו בשנה הקשה הזו על "אשמת הניצול", תחושת האשמה של מי שלא נהרג בקרב שנפלו בו רבים, של מי ששוחרר מהשבי וחבריו נותרו מאחור. להישאר זו גבורה.
בהפטרת שבת חזון תיאר ישעיה סוכה נטושה בתיאור שאין רלוונטי ממנו, "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם". וחז"ל ביארו שהסוכה הזו שומרת על הכרם, אבל לאחר שנבצרו פירותיה אין עוד על מה לשמור. הסוכה, כמו סוכות רבות כל כך בצפון, נשארת בנויה ונטושה.
אבל הקב"ה שומר על מי שנשאר גם כשהוא עצמו מרגיש שאין עוד על מה לשמור. "שומר ישראל, שמור שארית ישראל, האומרים שמע ישראל".
מהר"ל ביאר שכל עוד הסוכה נשארת, אפילו נפלה, "עדיין שם סוכה עליה ויכול בנקל להקימה" (נצח ישראל לה). היא נשארה, ולכן נחזור אליה ונקים אותה, ובינתיים נתפלל, כי אנחנו השארית המופלאה הזו. אנחנו אבני הכותל, תזכורת לבית כולו, שייבנה.
הרחמן הוא ייתן לנו שם ושארית. הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.
