רשות הדיבור דברים

 

 

לקום, להמשיך ללכת!

‏נ'

‏‏שׁוּב שָׂרוּעַ אַחֲרֵי מַאֲבָק,

‏הַנּוֹכֵל הִשְׁאִיר לִי רַק אָבָק.

‏מָשַׁךְ אוֹתִי בַּחוּט,

‏בְּרֶגַע שֶׁל מַצָּב נָחוּת.

‏הָיָה סִכּוּי בַּהַתְחָלָה,

‏אַךְ הַהַצָּעָה – קָשֶׁה לְסָרֵב לָהּ.

‏וּכְמוֹ נַחַל זוֹרֵם וּמִתְלַקֵּט

‏אֲנִי עוֹשֶׂה וְלֹא קוֹלֵט.

‏רַק עוֹד קְצָת,

‏מַמָּשׁ מַמָּשׁ מְעַט.

‏וְיֵשׁ שָׁם מַשֶּׁהוּ נָעִים,

‏שׁוֹאֵב אוֹתִי מִבִּפְנִים.

‏לֹא מְסֻגָּל לַעֲצֹר,

‏הֵחֵל שִׁטָּפוֹן בְּלִי מַעֲצוֹר.

‏עוֹלָה תִּקְוָה קְטַנָּה,

‏אֲבָל מַבּוּל בְּלַעָהּ.

‏נִסְחַף בְּיָּם לְלֹא צָפוֹן,

‏חֲסַר תִּקְוָה לְלֹא מַצְפּוּן.

‏נִסְחַפְתִּי,

‏הִתְרַחַקְתִּי,

‏שִׁחְרַרְתִּי.

‏לִפֵּף יָדִי, מָשַׁךְ בַּחֲבָלִים זוֹלִים,

‏אָזוּק נִזְרַק בְּטַלְטֵלוֹת גַּלִּים.

‏סְעָרָה לְלֹא סִכּוּי לְהַצָּלָה,

‏הַיָּם שָׁאַב גּוּפִי לִמְצוּלָה.

‏וְאָז אוֹתִי פָּלַט,

‏הֵקִיא בְּבַת אַחַת.

‏עַל חוֹף קֵרֵחַ,

‏גּוּפִי שִׁטֵּחַ.

‏פּוֹקֵחַ עֵינַיִם,

‏מֵנִיעַ רַגְלַים.

‏שׁוֹכֵב רַק עַל חוֹל,

‏מוּל יָם כֻּלּוֹ כָּחֹל.

‏כְּאֵב לֵב עָצוּם וְרֵיקָנוּת,

‏אֲפִיסַת כּוֹחוֹת.

‏שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא,

‏מֻטָּל עַל גַּב, מִתְרַפֵּא.

‏שׂוֹנֵא אוֹתוֹ,

‏אוֹהֵב אוֹתוֹ,

‏מְתַעֵב אוֹתוֹ.

‏יָדַיִם פְּשׁוּטוֹת,

‏בָּרוּךְ מַחֲזִיר נְשָׁמוֹת,

‏מֵשִׁיב אֲבֵדוֹת.

‏לֵב פּוֹעֵם,

‏מוֹדֶה, נוֹשֵׁם.

‏מִתְיַשֵּׁב, מִזְדַּקֵּף,

‏מִישֶׁהוּ בְּעָרְפִּי נוֹשֵׁף.

‏לוֹחֵשׁ לִי: עַכְשָׁו זְמַן נָכוֹן,

‏לָקוּם – זֶה הַנִּצָּחוֹן.

‏תּוֹסִיף לְעַצְמְךָ עֵרֶךְ,

אִם רַק תַּמְשִׁיךְ לִצְעֹד בַּדֶּרֶךְ!

 

 

עיני עיני יורדה מים

יעל לוין

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם עַל מְאֹרְעוֹת מִלְחֶמֶת חַרְבוֹת בַּרְזֶל.

שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ בְּשַׁבַּת שִׂמְחַת תּוֹרָה תשפ"ד.

עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ – עַל הַנִּרְצָחִים וְהַחֲלָלִים, הַחֲטוּפִים וְהַפְּצוּעִים, וְהַיִּשּׁוּבִים שֶׁשָּׁמְמוּ כְּהַר צִיּוֹן.

זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ שֶׁנִּמְצֵאנוּ בִּלְתִּי מוּכָנִים.

נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים – הָאוֹיֵב חָדַר לִשְׁעָתוֹ לְשִׁטְחֵנוּ, וְטָבַח בְּלֹא רַחֵם.

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב – מִבֵּין נִצּוֹלֵי הַטֶּבַח נוֹדְעוּ יְתוֹמִים מֵאָב אוֹ מֵאֵם, וְכֵן מֵאָב וּמֵאֵם יַחְדָּיו.

אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת – יֵשׁ מֵהַנָּשִׁים שֶׁהָפְכוּ אַלְמָנוֹת, וְיֵשׁ אָשֵׁר טֶרֶם יוֹדְעוֹת מָה עָלָה בְּגוֹרַל אִישֵׁיהֶן.

נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּאַכְזָרִיּוּת מְרֻבָּה, וְאַף גְּבָרִים עֻנּוּ בְּיַד צַר.

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ – עַם יִשְׂרָאֵל הִתְאַחֵד בִּן רֶגַע וְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתְךָ.

הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה וְנִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתֶךָ.

חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם וְיִשְׂרְרוּ תָּמִיד אַחְדוּת וְשָׁלוֹם בֵּין בְּנֵי עַמֶּךָ.

 

 

נחמו נחמו

ס"ג

תושייה בכפליים

נחמה בכפליים

כפליים – אני ואתה

בכל מקום אני ה' יחד איתך

 

ירדו – שכינה עמהם

במעמקי החושך, בגלות הנפש

מסעות בארץ נשייה,

עולים – שכינה עימהם

זורחת יפה ומאירה

 

כתבם על לוח ליבך

אמר אליי אבי:

גלות הנפש – פדיון הנפש

גם שם אני

בירידות – בעליות

גם שם אני

בתהפוכות הנפש – בתעצומות הנפש

גם שם אני

בעצב, ביגון, בדיכאון, באנחה

בששון, בשמחה, בפדות, בהרווחה

בגלות הנפש וגם בגאולתה

גם שם אני

גם שם תמיד אני איתך

 

 

 

ואומר אני:

בקשיים, בחושך, בצרה

לא עוזבת אותך

גם בהסתר פניך, בחושך, באפלה

לא עוזבת אותך

גם כשקשה, גם כשנופלת

לא עוזבת אותך

וימש חושך – וימש אורה

אתה האור, עיקר העיקרים

אתה מלכי בדין, אתה אבי ברחמים.

 

יורדים               עולים

עולים,               יורדים

עשרה מסעות וניסיונות רבים

אני והוא הושיעה נא

כוס ישועות אשא

ובשם השם' אקרא:

גם שם אני ואתה

 

ויקומו וילכו יחדיו…

 

ניצוצות שברי לוחות נאספים

אחרי בלותי הייתה לי תקומה

לב בשר פועם בי ורוח חדשה

שברי לוחות ראשונים עם לוחות שניים

לחבוש לב נשברים, לבשר ענווים

לקרוא לשבויים דרור

ולאסורים ללמד בינה:

דווקא ממקום שפלותם וירידתם

עתידים להיגאל

קומי בתולת ישראל

יש לך גואל!

 

נפלת לא תוסיפי קום?

נפלת – לא תוסיפי ליפול עוד

קומי בתולת ישראל!

התנערי מעפר תחיית מתים, קומי!

יש לך גואל! יש לך גאולה!

גואל, משיב נפש עייפה

כי כפליים לתושייה

כפליים לנחמה

כפליים לגאולה

נחמו נחמו עמי.

 

החופש הגדול

יוסף סנדו

הַכֹּל אֲנִי יָכוֹל בַּחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל

לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְקוֹל

לְהַחֲלִיט שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הַכֹּל

לִבְחֹר לְהִסְתַּכֵּל אֶל הַטּוֹב שֶׁבַּמִּכְלוֹל

 

הַחֹפֶשׁ שׁוֹבֵר אֶת כָּל הַמְּחִצּוֹת

שֶׁל הָאָנֹכִיּוּת וְשֶׁל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת

וּבוֹנֶה גְּשָׁרִים יַצִּיבִים מֵעַל הַחוֹמוֹת

אֶל הַטּוֹב שֶׁבִּי,

שֶׁבְּךָ,

שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת.

 

הַחֹפֶשׁ נוֹתֵן לִי לִהְיוֹת,

בְּלִי תֵּרוּצִים אוֹ תּוֹאֲנוֹת

אֵין צֹרֶךְ לְהִצְטַדֵּק כְּדֵי לִהְיוֹת

כִּי מֻתָּר לִי, וּמִצְוָה לִהְיוֹת

פָּשׁוּט אֲנִי.

 

הַחֹפֶשׁ מְאַפְשֵׁר לךָ לָעוּף עִם רַעֲיוֹנוֹת

לִיזֹם וְלִיצֹר בְּלִי הַבְהָרוֹת,

כִּי אַתָּה אָהוּב גַּם עִם הַחֶסְרוֹנוֹת

אֵין צֹרֶךְ לְהִצְטַדֵּק כְּדֵי לִהְיוֹת

פָּשׁוּט אַתָּה.

 

וְעַכְשָׁו שֶׁהַמִּסְגֶּרֶת

לֹא כּוֹפָה וְלֹא לוֹחֶצֶת

אַפְשֵׁר לְעַצְמְךָ לִבְנוֹת

אֶת הָרָצוֹן הַכֵּן לְטוֹב.

 

חַפֵּשׂ חֹפֶשׁ

חֲשֹׂף חֹפֶשׁ

חֲשֹׁב חֹפֶשׁ

נְשֹׁם חֹפֶשׁ.

 

 

נדר

אורלי נבון

סוֹף מַסַּע נְדוּדִים

לְרַגְלֵי הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת

עֶרֶב מְהַפֵּךְ בְּהַנְהָגָה

בְּתוֹבָנָה מִתְפַּקַּחַת.

 

בְּמוֹחִי מִשְׁאָלָה

שֶׁהוֹרַדְתָּ אֵלַי חֶבֶל

וְאָנִי נִקְשַׁרְתִּי כִּכְלִי

אַתָּה בּוֹ תַּפְלִיא אֶת קְסָמֶיךָ

אֶתְחַיֵּב, אֶדֹּר נֵדֶר

שֶׁרַק אֶהְיֶה רְאוּיָה

לְהָכִיל אֶת בִּרְכוֹתֶיךָ.

 

נֵדֶר מִסְתַּיֵּג מִתַּאֲוָה

חַף מִיְהִירוּת וּמִגַּאֲוָה

נֵדֶר עוֹטֵף בְּאַהֲבָה

שֶׁיָּזִיז הָרִים

אוֹ אֶבֶן נֶגֶף קְטַנְטַנָּה

מִן הַדֶּרֶךְ.

 

 

האתרים האלה

אבי כהן

הֵם כְּמוֹ בֵּית כֶּלֶא
עוֹד לֹא מָצָאתִי תְּרוּפַת פֶּלֶא
לַבְּדִידוּת

מִי כָּמוֹנִי מַעֲדִיף
לְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי
בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת
וְלֹא בַּאֲתָרֵי הַהֶכֵּרוּיוֹת

כָּמוֹנִי גַּם הִיא
נִמְצֵאת כָּעֵת מֵאֲחוֹרֵי סוֹרֵג וּבְרִיחַ
וַאֲנִי הָאַבִּיר עַל הַסּוּס הַלָּבָן
מְנַסֶּה לְחַלֵּץ אֶת בַּת הַמֶּלֶךְ מֵהַצְּרִיחַ

הָאֲתָרִים הָאֵלֶּה
מְכַלִים אוֹתִי עַד לְהִתְמַכְּרוּת
כָּל אִיתוּת יוֹצֵר אֶצְלִי מֵחָדָשׁ
תְּחוּשָׁה שׁוֹנָה וּמְשֻׁנָּה שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת

הָאֲתָרִים הָאֵלֶּה
שׂוֹרְפִים לִי אֶת הַיּוֹם
אֲנִי פּוֹתֵחַ אִתָּם אֶת הַבֹּקֶר
וְסוֹגֵר אִתָּם אֶת הַלַּיְלָה
וְזֶה עוֹלֶה לִי בְּיֹקֶר

וְזוֹ אוֹתָהּ הַגְּבֶרֶת הַנֶּהֱדֶרֶת
בְּשִׁנּוּי אַדֶּרֶת שֶׁמַּחֲלִיפָה תְּמוּנוֹת
וּמִכָּל אֲתָר וַאֲתָר לֹא נֶעְדֶּרֶת

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
עֲשֵׂה שֶׁהַמָּסַכִּים לֹא יַבְדִּילוּ בֵּינֵינוּ
לַמְרוֹת שֶׁבֵּינֵינוּ אֵין לָדַעַת מֵאַיִן הִיא תָּבוֹא
כִּי לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

אֲנִי רוֹצֶה לְהַאֲמִין בְּכָל מְאוֹדִי שֶׁהַזִּוּוּג שֶׁלִּי יָבוֹא בְּעִתּוֹ
לַמְרוֹת שֶׁבֵּינֵינוּ אֲנִי מַרְגִּישׁ כְּאִלּוּ אֲנִי מְצַמְצֵם לְךָ אֶת הָאֶפְשָׁרוּת
כִּי אִם הִיא תִּתְגַּלֶּה אֵלַי מֵאֵיזֶה אֲתָר, בְּדִיעֲבַד מְדֻבָּר בְּטָעוּת
וְאוּלַי זֶה הַיֵּצֶר מְדַבֵּר, אוּלַי זֶה יֵצֶר הַהִתְמַכְּרוּת

אַתָּה מֵבִין? אֲנִי מְשַׁדֵּר לְךָ מֶסֶר סוֹתֵר

שֶׁסּוֹטֵר לַאֲנָשִׁים כָּמוֹנִי בַּלֶּחִי
אֲבָל מִי כָּמוֹךְ יוֹדֵעַ לְהוֹצִיא אוֹתִי מִכָּל הַבִּלְבּוּלִים
וְלֹא רַק בִּשְׁבִיל הַחֲרִיזָה, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ, אֱ-לוֹהִים!

 

 

שמירת הלשון

יעקב סימן טוב

הישמר בנגע הצרעת,

לשון הרע בחברה היא פוגעת.

עד השמיים היא מגעת,

ומכוח דיבורי התורה והתפילה היא גורעת.

יד הלשון, הרס וחורבן זורעת,

כמו שקרה לנוב עיר הכוהנים הנודעת

על ידי דואג האדומי ולשונו המרושעת,

לא נאפשר לה עוד חיים שלמים להיות גודעת.

עד מתי 'עין רואה ואוזן שומעת',

על עוד משפחה חלילה שבעיניה דומעת,

חייבים לתת על זה את הדעת.

מקנאה ומשנאה היא מונעת,

אהבה, שלום ואחדות היא מונעת.

לא מרוע לב, רק כי הנפש לא מודעת,

כי בספרי שמירת הלשון ידה אינה נוגעת.

 

 

זועק מן הלב

דב רכט

נותרתי בדד בתוך חלום פרוע

אי-שם מניף דגל קרוע

לוחש בקול, זועק מן הלב

עוטף בנייר פיסות של כאב

 

מנסה בסולם לעלות

קצה נשימה לכלות

בדרך אין-סוף

את השברים לאסוף

 

את ההר לכבוש

בריצה של מטורף

להרים את הראש

להעלות קצת הרף

 

שומע הד עלום שם

כתינוק בן יומו

מלאך קודש לו רושם

יקבע את קיומו

 

מציאות של תקווה, אור גנוז

קרבו אליי בעוז ובבטחה

שי צנוע בידי אומן ארוז

מזכרת נצח של הבטחה

 

הסכת רקיע תכול עיניים

חבקני נא במלוא האון

שמחה ועצב שלובי ידיים

יביטו אל על בהדר ובגאון.