הגמרא במסכת יומא אומרת שכשנכנסו גויים להיכל בזמן חורבן הבית, ראו שהכרובים מעורים זה בזה. וזו לשון הגמרא (יומא נד ע"ב): "אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה". מדברי הגמרא הללו עולה שבזמן החורבן לא זו בלבד שהיו פני הכרובים איש אל אחיו, אלא היו ממש דבוקים וחבוקים זה בזה. לכאורה יש לשאול, שהרי המעמד של "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות כה, כ) הוא דווקא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, אך בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, הכרובים הופכים פניהם זה מזה (בבא בתרא צט ע"א). אם כן, כיצד דווקא בזמן הזה 'כרובים מעורים זה בזה' בחיבור עמוק כל כך?
דבר זה טומן בחובו עניין עמוק מאוד שמופיע דווקא ברגעי החורבן, והוא העומק הפנימי שנמצא גם ביום תשעה באב. נבארו בקצרה: למעשה כל נפילה של האדם בחטא מעידה שכבר קודם לכן היה משהו מקולקל בכוחות נפשו של האדם. החטא בפועל הוא חשיפת קלקול שנמצא בכוח קודם לכן. כדוגמת מי שכבר במשך זמן הוא רדום בעבודת ה', אינו מרגיש קשר לתורה, יראת ה' ואהבת ה' מדולדלות בלבבו, ועבודת ה' כמצוות אנשים מלומדה. יובש פנימי זה גורם לכוחות החיים שלו לזלוג חוצה. כך הרצונות שלו ולבבו כבר נמצאים במקום אחר. מציאות זו היא שורש החטא בפועל. כי כשהלב כבר מחפש חיות במקומות אחרים מחוץ לקודש, אז כלי המעשה, איברי האדם, אינם אלא גמר מלאכת הריחוק.
אומנם במצב של יובש פנימי, כשהלב נדם והנפש מבקשת עניינים פסולים, פעמים רבות הדבר אינו מעורר זעזוע בנפש האדם לתקן את מצבו. נפש האדם איננה נזעקת בגלוי כשהתרדמה מתרחשת רק בפנימיות. אך כשבאה נפילה בפועל, ברובד הגלוי, במעשים כעורים, אזי כאב החטא צורב בבשר החי, קורע את הנפש במכאובים, וממילא מתעורר זיק הקודש הפנימי, ונוצר זעזוע קשה מאוד על החטא ועל הריחוק מה'. החטא בפועל מוציא החוצה את המוגלה שכבר קיימת בפנים.
כך היה גם במישור הכללי, אצל עם ישראל כולו, בחורבן הבית. למרות כל מוסר הנביאים וכל התוכחות העזות שהוכיחו את ישראל על השחיתות המוסרית והרוחנית שאחזה בעם, העם לא קיבל את התוכחות, והמשיך לצערנו בסורו. "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִי" (ישעיה כט, יג). כל עוד היה בית המקדש קיים, לא היו העם מרגישים שיש בעיה בקשר שלהם לה'. בני אדם היו עוברים חלילה עבירה, מקריבים קורבנות, והכול היה 'חוזר לשגרה'. ועל כך זועק הנביא בהפטרתנו: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'… כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" (ישעיה א, יא–יב).
ואולם לאחר כל זאת נחרב הבית, מאורע נורא ואיום שהעם לא האמין שהוא בכלל יכול לקרות. אז בבת אחת בא זעזוע נורא, טלטלה עמוקה מאוד שיצרה שיברון לב בעם, ועימם צפה התשובה ממעמקים, חרטה, בכייה ורצון לתקן מעומקא דליבא. הזעזוע היה עמוק כל כך, שהתשובה לה' הייתה בבחינת תשובה פתאומית. התשובה הפתאומית באה מתוך טלטלה. דווקא משום שהגיע למקום רחוק כל כך, האישיות הפנימית שלו מזדעקת בבת אחת, שאין הוא שייך לשפלות מתועבת זו. כמו תשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא, שהנשמה שלו זינקה בבת אחת באש קודש עד נקודת השיא של מסירות נפש (עבודה זרה יז ע"א).
כשנחרב הבית טולטלה כל האומה הישראלית בזעזוע גדול. זה היה זעזוע שאי אפשר לתארו. ממילא דווקא אז, למרות השבר הנורא, בפנימיות נפשם התחוללה תנועה עצומה של תשובה, שהתבטאה בחרטה וכאב נורא. מבעד להריסות האדירות, מתוך עומק של כיסויים ותרדמה של שנים רבות, החלה הנשמה לבקוע, לקרוע את בית האסורים שהוכנסה בו, עד שהבליחה אל תוך הנפשות והלבבות ועוררה אותם לבקש שוב את ה' יתברך.
במובן זה החורבן הוא גם תחילת התיקון. עם כל הנוראות שבשבר ובחורבן וכל היגון העמוק שבהרס האדיר שבו, מכל מקום הזעזוע הנורא הזה טלטל את נפש האומה והציף את כל הרהורי התשובה שהיו רדומים עד אז. כל מי שיתבונן היטב במגילת איכה יראה את גודל האהבה, התשובה והתשוקה לה' המתעוררות מתוך השבר הגדול, כדוגמת "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" ועוד.
הכרובים שהיו מעורים זה בזה שיקפו את המצב בפנימיות, לא בחיצוניות. לעיתים החיצוניות נראית הרוסה לגמרי, והריחוק גדול, אך דווקא אז בוקעת התשובה בפנימיות, ולמעשה מצידה האדם קרוב מאוד לה', מלא שיברון לב, מלא ענווה ובקשת סליחה. הרגשות אלו, הרגשות של קרבת א-לוהים הם, לא של ריחוק. הריחוק האמיתי הוא שרירות הלב שהייתה קודם לכן, אטימות הנפש והנהייה אחר תאוות ושחיתויות מוסריות.
נמצא שמעמד הכרובים מבטא את העומק הנעלם שהתרחש בחורבן. אף שבחיצוניות הכול שבור, טלטלה עזה מאין כמותה, הסתר פנים איום ונורא, באמת כל זה הוא בחינת התחלת התיקון, ובפנימיות הלב, בסתר המדרגה, החלו ניצני התיקון לעשות את פעולתם. סוד פנימי זה הראו הכרובים בהיותם מעורים זה בזה, להורות על התיקון הנעלם בעומק השבר הגלוי.
זהו עומק הלב ועוצם האהבה הגנוזים בתוך היום הכואב ביותר בשנה, יום תשעה באב. זהו יום של תשובה מאהבה לה' ותחינה מעומק עמקי הלב שישיב ה' אותנו אליו ויחדש ימינו ומקדשנו כקדם. שנזכה לשוב לה' בכל ליבנו ונזכה לגאולה שלמה במהרה, בהשמדת כל מבקשי רעתנו ובבניין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה, אמן ואמן!
