הרב אלישע וישליצקי זצ"ל היה ללא ספק אחת מדמויות הפלא של הדור. אדם מסור בכל כוחו למען עם ישראל, ובמיוחד לעם ישראל שבשדות, בעיירות הפיתוח ובגרעינים הדתיים, שאליהם היה נוסע בשעות לא שעות בסמל המסחרי שלו, המונית הבלתי נלאית של הרב אלישע. הוא היה בטל ומבוטל לכלל ישראל, לא החשיב את צרכיו האישיים וסלד – שלא לומר נגעל עד עמקי נשמתו – מכל גינוני כבוד.
הרב אלישע היה מלא וגדוש בתורה הגואלת של הרב קוק זצ"ל ומכוחה פעל, אבל כל קשר בינו ובין 'המגזר' היה מקרי בהחלט. הוא היה איש של עם ישראל במלוא מובן המילה, ולא הכיר בחלוקה ובשייכות המגזרית. מגזר, נהג לומר, זה מלשון לגזור. כשהרב אלישע נסע לדימונה, לאופקים או לקריית שמונה הוא לא היה נציג הציונות הדתית שבא מבחוץ ללמד את בני העיירות את התורה הגואלת, בעיקר כי הרגיש בכל ישותו אחד מהם ולא הכיר בשום מחיצות מגזריות שמוצבות מאליהן כאשר אדם מגיע מעמדת המחנך מבחוץ.
הרבנים הראשיים אינם מנהלי פרויקט לענייני דת או הנהלה דתית שכל תפקידה למצוא פתרונות הלכתיים לבעיות המציאות, אלא הנהגה רוחנית של העם כולו, שאמורה להיות צעד אחד לפני העם ומטרתה לרומם את העם כולו
את הרבנות הראשית הקים הרב קוק באדר תרפ"א למרות התנגדות עזה מימין ומשמאל, מקרב חלקים בציונות החילונית ומקרב החרדים הקיצוניים. הרב קוק הבין שבלי תחיית הקודש אין עתיד מזהיר ונצחי לתחיית החול, ולכן דחף בכל כוחו להקמת רבנות שתקבל לידיה כמה שיותר סמכויות ציבוריות בענייני תורה והלכה. הרב ראה ברבנות שתיל קטן שממנו תצמח הסנהדרין, מקום שישמש מנהיגות תורנית ציבורית בעלת כוח והשפעה לרומם אחריה את העם כולו.
הרב עצמו שימש רב בקהילות ברוסיה, באנגלייה, ביפו ובמושבות. הוא הצליח ליצור קשר ואחדות אמיתית בפועל, לא במילים בעלמא, עם כל שדרות הציבור שבהנהגתו. בשל כך מינויו לרבה של ירושלים ולרב הראשי לישראל היה מינוי טבעי, מתוך הבנה שהוא האיש שמצד אחד מחובר בכל נימי נפשו באמת ובתמים לכל ישראל, ומצד אחר לעולם לא יכרע ולא ישתחווה, לא יחניף לאיש, לא לשר, לא לראש עירייה ולא לעדה או למגזר, רק התורה וההלכה לנגד עיניו.
עם ייסוד הרבנות התעקש הראי"ה זצ"ל על עצמאותה המוחלטת בענייני הלכה והנהגה, והתעקשות זו עלתה לו בדמים מרובים ובהרעבה כלכלית של הרבנות בשנותיה הראשונות. בכל זאת ולמרות הכול לא ויתר: הרבנות אינה מונהגת אלא מנהיגה. הרבנים הראשיים אינם מנהלי פרויקט לענייני דת או הנהלה דתית שכל תפקידה למצוא פתרונות הלכתיים לבעיות המציאות, אלא הנהגה רוחנית של העם כולו, שאמורה להיות צעד אחד לפני העם ומטרתה לרומם את העם כולו. לדידו של הרב זצ"ל, זהות הרב הנבחר חשובה כמובן, אך לא היא הנושא העיקרי, כי אם הרבנות בישראל, שליחותה ומעמדה הציבורי.
חבר כנסת שמתכחש לציבור בוחריו ומתעלם לחלוטין מהאינטרס של המגזר ששלח אותו מועל בתפקידו. ברבנות בכלל וברבנות הראשית בפרט זה בדיוק הפוך: האישיות הנבחרת אמורה להיות האיש הרצוי על עם ישראל כולו
לפיכך ההתעסקות הבלתי פוסקת בתואר החדש שנוצר במערכת הבחירות הנוכחית לרבנות הראשית לעם ישראל, 'מועמד הציונות הדתית', או גרוע יותר, 'נציג הציונות הדתית לרבנות הראשית', היא סוג של אוקסימורון. השאיפה למנות רב ציוני בעל השקפות לאומיות ומבט מעמיק וחיובי על מדינת ישראל חיובית ואף יותר ממתבקשת, אבל המרוץ לקידום 'נציג המגזר' קצת שיבש וערבב עיקר וטפל, ונוצרה כאן אווירה שאפשר לחוש בידיים כאילו חזות הכול היא שהמגזר הדתי-לאומי צריך לקדם רב 'משלו', כלומר לא רב ראשי לכל ישראל בעל השקפה ציונית, אלא יותר רב מטעם הציונות הדתית, וההבדל הקטן עושה את הכול.
בבחירות לכנסת יש בהחלט עניין שיהיה ייצוג לכל אוכלוסייה או מגזר שמצליחים לקבל את אמון הבוחר, ויש אף עניין שבגבול הטעם הטוב הנציגים הנבחרים ישרתו ויקדמו את אינטרס הבוחרים שלהם. חבר כנסת שמתכחש לציבור בוחריו ומתעלם לחלוטין מהאינטרס של המגזר ששלח אותו מועל בתפקידו. ברבנות בכלל וברבנות הראשית בפרט זה בדיוק הפוך: לא לחינם הגוף הבוחר אמור בצורה כזו או אחרת לייצג את כלל ישראל על חלקיו ומגזריו, כי האישיות הנבחרת אמורה להיות האיש הרצוי על עם ישראל כולו.
החלוקה הדיכוטומית שנוצרה במערכת הבחירות הזו – בעיקר מהצד הדתי-לאומי – ומשמעה חלוקת הרבנות לשניים, לרב ציוני דתי ולרב חרדי, רב אחד לנו ורב אחד להם, היא חלוקה הרסנית ומזיקה עד מאוד. זה עלול להיות ניצחון רע ומר שכולו הפסד לכל הצדדים: הם ימנו את שלהם, אנחנו נמנה את שלנו. זה הרב שלנו, ההוא הרב שלהם, ניצחון פירוס שכולו הפסד לעם ישראל ו-180 מעלות הפוך מחזונו של הרב קוק על הרבנות הראשית. הבה נחשוב: האם זה מה שאנחנו רוצים באמת, שיהיה כאן רב ראשי שעשר שנים יתויג לעומת שאר הציבורים ובעיקר לעומת הציבור החרדי והחרדי-ספרדי, רב מטעם, 'הרב שלהם'?
אנחנו מדברים הרבה על אחדות ועל הצורך במועמד מאחד, אבל נראה שהכוונה הייתה אחדות בעיקר או רק בתוך המגזר, משום שאין ביטוי מפלג ובונה חומות יותר מ'נציג הציונות הדתית לרבנות הראשית'. זהו מיתוג לא-נכון, שלא לומר מעוות, לרבנות הראשית יציר כפיו של הראי"ה קוק זצ"ל, שברח כמו מאש בוערת בנעורת מכל סממן מתייג ולא ראה עצמו מחויב לשום מפלגה, עדה או מגזר, לשום ארגון או מוקד כוח.
מדברים לא מעט על הוועדה המדוברת, ועדה שהלכה למעשה בטלה ואינה עוד. אין טעם לנבור שוב בכל העסק הזה, שנילוש ונלעס היטב, אך ברשותכם אשאל שאלה אחת תאורטית: אילו היו הבחירות לרבנות הראשית בחירות פתוחות בקלפי להצבעת פתוחה ורחבה, ועם ישראל היה מעדיף דמות אחרת מהדמות שבחרו ארבעים רבני המגזר, מה היינו אומרים?
נדמה לי שהרעיון ברור. האינטרס המובהק של האידיאל הציוני-דתי אינו לחפש את הרב שמייצג הכי טוב את המגזר וערכיו, אלא אדרבה, דווקא את הרב המתויג הכי פחות כמגזרי, את מי שמחובר הכי הרבה גם לעם שבשדות וגם לחלקים רחבים ככל האפשר בציבור החרדי ומי שבאופן תאורטי היה עולה בקלפי אילו היו מצביע בה כל הציבור האמוני בישראל שאכפת לו מהרבנות הראשית.
***
האם את שנעשה אפשר להשיב? האם יש סיכוי שימונו רבנים שבכל זאת לא יתויגו מכאן ועד סוף כהונתם נציגי המגזר? זו שאלה טובה, וייתכן שאת שנעשה יהיה קשה להשיב. מה שבטוח הוא שכל רב שמנסה להוכיח עד כמה הוא נציג המגזר מחמיץ את הנקודה בדרך, כי זו ממש לא המטרה, התעסקות בסקרים שמוכיחים את תמיכת המגזר הם בדיוק לא הכיוון הנכון. הדרך הנכונה לרבנות הראשית סלולה בנתיבי המונית של הרב אלישע: כמה שפחות מגזריות צרה, כמה שיותר עם ישראל.
