"זה לא פייר! רק התחיל החופש הגדול, הקיץ בחוץ חוגג, ופתאום בום! נוחתים עלינו שלושת השבועות עם כל דיני האבלות שלהם. אוף! לא היה אפשר לעשות את זה בחשוון? מבאס להפסיד כל כך הרבה ימים מהחופש".
התסכול מובן לגמרי, ולמרות הכול טוב שזה עכשיו. דווקא עכשיו. למה? לא נעים לומר את זה, אבל אם תשעה באב היה יוצא בתקופת הלימודים, ילדים רבים יותר היו שמחים שיש חופש מבית הספר ממזילים דמעה על שאין לנו בית מקדש.
טוב שזה עכשיו, כי דווקא השנה אנחנו מבינים טוב מאי-פעם את המשמעות של "נפרצו החומות". לא של ירושלים לפני אלפיים שנה אלא של עוטף עזה היום. השנה יש לנו לצערנו מושג איך זה נראה כשנחשול גועש של אויבים צמאי דם שועט לתוך בתינו וטובח באכזריות גברים, נשים וטף.
אסור לנו לשכוח שהעולם שלנו מוצף גם בהרבה עצב וכאב. יש בו כוסות שבורות וגם לבבות שבורים. יש בו בדידות ותאונות, מחלות ואסונות, ויותר מדי אנשים שהכרית שלהם נספגת בכל לילה מדמעות
טוב שזה דווקא עכשיו בימים הכיפיים של החופש, כי זה הרי בדיוק מה שאנו עושים בכל חתונה. מצד אחד שמחים בחופה עד לב השמיים. מצד שני לא מסיימים אותה בלי הפינה העצובה שבה החתן שובר כוס ומזכיר לכל מי ששכח: כן, יש כאן זוג מאוהב שמתחיל לפסוע יחד בדרך חדשה ומבטיחה, אבל אסור לנו לשכוח שהעולם שלנו מוצף גם בהרבה עצב וכאב. יש בו כוסות שבורות וגם לבבות שבורים. יש בו בדידות ותאונות, מחלות ואסונות, ויותר מדי אנשים שהכרית שלהם נספגת בכל לילה מדמעות כשהם מנסים לאסוף את רסיסי יומם השבור.
אז כן, גם אנחנו בחופש לא יכולים לחגוג ולהשתולל בלי חשבון. אנחנו חייבים לזכור שיש יותר מדי אנשים שהיו רוצים להרגיש כמונו אבל פשוט לא מסוגלים.
טוב ששלושת השבועות יוצאים דווקא בחופש כי חשוב לעשות זום-אאוט. להרחיב את הפוקוס ולזכור שגם כשאני עסוק בבילויים הפרטיים שלי, אני חלק מפאזל גדול ומפואר ששמו עם ישראל. עם שהייתה לו היסטוריה מדממת וצפוי לו עתיד מזהיר, אבל אין אפשרות להגיע אל השני בלי לזכור את הראשון.
טוב שימי בין המצרים נופלים בחופש שלנו, כי נרצה או לא, החופש הזה שונה. יש מלחמה בעזה ובצפון, יש חיילים שנפצעים ויש חטופים שנאנקים במעמקי האדמה, יש עשרות אלפי מפונים מבתיהם ויש ילדים שבחופש הזה איבדו את אבא שלהם או אח שלהם ונשים שנותרו אלמנות. לכן גם אנחנו יכולים להנמיך קצת את הווליום של החופש לכמה ימים ולנסות להרגיש משהו מהצער הענק שלהם.
לא אמרנו לוותר על הכול, כי החיים חייבים להימשך, וזה חלק מהניצחון שלנו על האויב, שרוצה להשבית אותנו. אבל כן, קצת לעצור, לזכור ולהתאבל יחד, ומשם להמשיך את החופש ממקום גבוה יותר.
