בסתיו של שנת 117 לספירה, חודשים אחדים בלבד אחרי מינויו לקיסר, ביקר אדריאנוס בארץ ישראל. האימפריה הייתה מותשת אז לאחר מלחמה קשה שניהל הקיסר הקודם, טראיאנוס, נגד האימפריה הַפַּרְתִּית, ובמיוחד אחרי מרד המכונה "מרד התפוצות".
החוקר ד"ר יהושע פלג שופך אור על המרד המעורפל הזה, שהקיף כמיליון בני אדם ברחבי האימפריה הרומית והביא לידי מותם של חצי מיליון איש מקרב מחולליו ושל מספר קרוב לזה בצד של הרומאים. מרד התפוצות גרם עם דיכויו כעבור שנתיים לחורבן הקהילות היהודיות המבוססות מאוד במצרים, בלוב ובקפריסין, כנראה למאות שנים. פלג טוען שהעובדה שהמרד הקיף רק את קהילות התפוצות ולא את יהודי הארץ מעידה שמחולליו כבר לא היו ממש יהודים אלא נוצרים, ומביא לכך ראיות.
הנצרות ההולכת ומתפשטת במהירות הייתה לאיום חריף לא רק על שלום היהדות המסורתית אלא גם על שרידות שלטון הקיסרות הרומי. הקיסר טראיאנוס מת בקיץ 117, כנראה בשל תשישות מהקרבות הקשים שניהל, ובנו המאומץ אדריאנוס ירש את הקיסרות. הרושם בארמון הקיסר ברומא היה אז שאין אפשרות להכחיד את הנצרות באמצעות מלחמה כוללת נגדה, וגם החלת משטר אימים נגד נאמניה לא תועיל. אדריאנוס היה אז בן 41, בעל השכלה רחבה, וחיפש פתרון אחר. ביקורו בארץ ישראל גרם לו לבוא לכלל למסקנה שיש להכות בנצרות מתחת לחגורה ובאופן מתוחכם, ולא במלחמה גלויה.
ההלם בחברה היהודית בעקבות שינוי הכיוון הבוטה הזה של הקיסר גרם שבתוך שנתיים פרץ במלוא עוזו מרד בר כוכבא בהנהגת האדם שלפי הצעת פלג שימש עד אז 12 שנים נשיא יהודה בחסות הרומאים
עקילס מגויס
בלי שמץ של סימפתיה ליהדות – אויבת ותיקה של הרומאים זה שנים רבות – החליט אז הקיסר לשתף עימה פעולה נגד האויבת המרה יותר, הנצרות. מאחר שהיה אדם רחב אופקים, הוא ודאי הכיר את נבואת ישו על חורבן המקדש וירושלים, ודווקא בגללה החליט לשקם את שני אלו: להכיר בירושלים בירת ישראל ולקומם את המקדש מהריסותיו.
ביקורו של אדריאנוס בארץ הקודש כלל בין השאר מפגשים עם אחד ממנהיגי הדור היהודים, התנא רבי יהושע בן חנניה, והשיחות שניהלו השניים מצוטטות בשפע במקורות חז"ל. אחת מני רבות מופיעה במדרש תנחומא: "אדריאנוס אמר לרבי יהושע: גדולה הכִּבשה (עם ישראל, א"ס) העומדת בין שבעים זאבים (שבעים אומות העולם). אמר ליה: גדול הוא הרועה (בורא עולם) שמצילה ושומרה ושוברן לפניה".
סיפור ידוע הרבה פחות הוא שבשנת 118 לספירה הורה אדריאנוס על שיקום המקדש וירושלים. איגרת שהניח אחריו נוצרי מודאג מאותם ימים של ראשית שלטון אדריאנוס, 'איגרת בר נבא', מספרת בתדהמה על התמורה הזו ביחס הקיסרות ליהודים. כך קונן הכותב: "וגם אספר לכם על ההיכל המדאיג, איך שהמסכנים המוטעים (היהודים) שֹמים את תקוותם בבניין ולא בא-ל אשר עשה אותם. הנה אלה שהרסו את ההיכל (הרומאים) – הם יבנו אותו. וכך מתרחש עכשיו! שהרי עקב השתתפותם (של היהודים) בלחימה נהרס (ההיכל) בידי האויבים, ועכשיו גם הם (האויבים, הרומאים), והמשרתים של האויבים (הכוונה ליהודים), יִבְנוּ אותו שוב".
האיגרת מתייחסת כנראה גם להכרזה קיסרית רשמית שיצאה באותה עת על בניינם המחודש של המקדש ועיר הקודש: "ושוב נעשתה ההצהרה שהעיר, ההיכל ועם ישראל צריכים להיגאל", העיד בר נבא.
בביקור ההוא של אדריאנוס הטביעה הקיסרות מטבע מיוחד שבו הופיע דיוקנו לצד אישה זקופה המסמלת את ארץ יהודה ותושביה. על פי המטבע הזה, יהודה של שנת 117 איננה כפופה ומושפלת בפני הרומאים אלא להפך, בת ברית. אדריאנוס מינה למושל ירושלים את קרוב משפחתו – אולי אפילו בן אחותו של אדריאנוס – מי שמכונה במקורות היהודיים "עקילס הגר". עקילס, שלימים התגייר כאמור, תרגם את התורה ליוונית תרגום שמשקף נאמנה את דרך הלימוד בבית המדרש של רבי עקיבא, ונראה שגם נכח בבית המדרש הזה באופן פעיל. שאלותיו את גדולי הדור ההוא, רבי אליעזר ורבי יהושע, וכמוהן גם שיחותיו עם אדריאנוס, מוזכרות פעמים רבות במקורות חז"ל.
רוב החוקרים הבינו שאדריאנוס הורה שירושלים תשוקם, אולם המקדש ייוותר בחורבנו. ואולם פלג, שקרא את המקורות בשפת המקור, מסיק שאדריאנוס הורה שגם המקדש עצמו ישוקם, אם כי ללא העזָרה ההרודיאנית, שאותה הותיר בחורבנה. כך לדוגמה נוכל לקרוא אצל אפיפניוס מסלמיס, שנולד כיהודי בבית גוברין בשנת 315 אך ירד למצרים ושם הוטבל לנצרות: "בנסיעותיו הגיע הדריאנוס לפלשתינה, הנקראת גם יהודה, בשנה 47 אחר חורבן ירושלים.
"הוא הגיע לירושלים, העיר המפורסמת והנודעת אשר החריבה טיטוס בן אספסיאנוס בשנה השנייה למלכותו של האחרון. הוא מצא את כל העיר הרוסה עד היסוד ואת מקדש הא-לוהים שמם, ואז חשב הדריאנוס להקים את העיר מהריסותיה, אך ללא העזָרה. הוא קרא לעקילס, המתרגם ליוונית (של התורה), איש יווני ממחותניו, והפקיד אותו על עבודת הקמת הריסותיה של העיר".
פלג משוכנע שתיאורי המקדש של מסכת מידות, שלא-פעם מתנגשים חזיתית עם תיאורי המקדש של הורדוס המופיעים בכתבי יוסף בן מתתיהו, נכתבו לפי ממדי המקדש ששוקם בהוראת אדריאנוס בשנת 118, הקרוב יותר לזמן חתימת המשנה. בשנת 118 שרידי המקדש ההרודיאני החרב עוד היו ניכרים בשטח, כנראה אף התנשאו לגובה בלתי מבוטל, וכך התאפשר לשקמו בזמן קצר למדי.
אדריאנוס מינה אז ליהודה נציב חדש, ידוע לשמצה, ששמו קווינטוס טיניאוס רופוס. במקורות היהודיים הוא מוכר יותר בכינויו טורנוסרופוס הרשע
מקיצים מחלום
להקמת המקדש בידי אדריאנוס יש עדויות נוספות. בחפירות שנערכו בקצה רחבת הכותל המערבי בשנים האחרונות התגלתה שדרת עמודים מהתקופה הרומית, והיא מכונה כיום הקארדו המזרחי. בחפירות התברר שהרחוב שנחשף נבנה לכל המאוחר בשנת 120 לספירה, אף שעד אז היה מקובל לחשוב שאדריאנוס הורה על בניית ירושלים מחדש כעיר אלילית רק בביקורו הנוסף בה בשנת 130. פלג, אגב, אכן מסכים שבביקור השני של אדריאנוס בעיר הקודש הפך הקיסר את עורו והורה על הפיכת ירושלים הבנויה מחדש זה 12 שנה לעיר אלילית ששמה איליה קפיטולינה.
מה הרקע למהפך הזה? להבנת פלג, בשנת 130 הבין אדריאנוס ששיתוף הפעולה עם היהדות מוצה והנצרות כבר הוכתה מכה ניצחת, ולכן אין לאימפריה עוד צורך אסטרטגי במקדש היהודי. הברית עם היהודים הופרה. ההלם בחברה היהודית בעקבות שינוי הכיוון הבוטה הזה של הקיסר גרם שבתוך שנתיים פרץ במלוא עוזו מרד בר כוכבא בהנהגת האדם שלפי הצעת פלג שימש עד אז 12 שנים נשיא יהודה בחסות הרומאים: שמעון בר כוזיבא.
יוליאנוס הכופר, שמונה לקיסר האימפריה הרומית בסוף שנת 361 והוא עצמו ניסה לשקם את המקדש, אכן טען כדבר פשוט ששלושה בתי מקדש יהודיים חרבו במהלך ההיסטוריה: "נביאי היהודים – מה יגידו על מקדשם, שנחרב שלוש פעמים ואפילו עתה לא נבנה מחדש?" התמרמר יוליאנוס. עדות לבניין הבית השלישי בתקופת אדריאנוס מצויה גם בכתבי יוחנן כריסוסטומוס.
ואולם מעבר לכל המקורות הנוצריים מקור יהודי מפורש מתייחס להוראת אדריאנוס על הקמת הבית השלישי. במדרש נאמר כך בדיוק: "בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש". ההמשך מתורגם כאן מהארמית שבמקור: "הלכו הכותים ואמרו לקיסר: אם ייבנו העיר וההיכל על ידי היהודים, הם ימרדו ולא ישלמו מס גולגולת, מס על הארץ ומיסים נוספים. ענה הקיסר לכותים: אבל כבר גזרתי. אמרו לו: שלח ליהודים ואמור להם שישנו את המקום או יוסיפו עליו חמש אמות או יגרעו ממנו חמש אמות, וראה שהיהודים יחזרו בהם (מהסכמתם לבניין ההיכל, א"ס)".
לדעת פלג הכוונה כאן היא לנוצרים שראו בבניין הבית מחדש סטירת לחי לאמונתם, ולכן הפצירו בקיסר לסגת מהסכמתו לבניין. אדריאנוס, שגם כך לא יכול להתיר לעצמו לעורר ציפיות משיחיות עזות מדי בקרב היהודים בשל סכנה מוחשית למרידה, נעתר להצעה והורה על שינוי כלשהו במידות המקדש, מקדם שכלל כנראה צמצום של ממדיו. לדעת פלג, זו אכן הסיבה שהמקדש שבמסכת מידות מצומצם בהיקפו מזה המתואר בכתבי יוספוס פלביוס.
היהודים, שדבר הקמת הבית השלישי הספיק לעורר בקרבם פרץ עז של התעוררות לאומית, חשבו עקב הנסיגה הזו למרוד ברומאים כבר אז, בשנת 118, ועל פי המשך המדרש התכנסו בהמוניהם בבקעת בית רימון. דווקא רבי יהושע, שבא במגע ישיר עם אדריאנוס ועם עקילס, הוא שהתבקש לדבר לפני ההמונים בכינוס ההוא ולשכך את חמת הזעם הציבורית עקב צמצום היקף הגאולה.
המדרש ממשיך לספר (כאן בתרגום): "היו קהילות מקובצות בבקעת בית רימון, כיוון שבאו הַכְּתַבִים (הצו הקיסרי המגביל את ממדי המקדש, א"ס), החלו בוכים. ביקשו למרוד במלכות. אמרו: ייכנס אדם חכם וישדל את הציבור (שלא למרוד). אמרו: ייכנס רבי יהושע בן חנניה, שהוא חכם ומלומד בתורה. נכנס ודרש: אריה טרף טֶרֶף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל שבא ומוציא אותה, אני נותן לו שכרו. בא אותו קורא מצרי שמקורו ארוך ונתן מקורו והוציא אותה. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו: לך ואמור שנכנסת לפיו של אריה בשלום ויצאת בשלום. כך, דַיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום".
פלג טוען שהתיאור הזה מתאים מאוד לנמשל, שלפיו על האימפריה הרומית איימה הנצרות, שרצתה להכחיד את סדרי העולם הפגאני ולרשת את מקומה. במשל אפשר לראות את שיתוף הפעולה בין הקורא המצרי לאריה, כלומר בין היהדות לקיסרות הרומית, שבה האריה ניצל מחנק הודות לקורא המצרי, אך זה איננו מקבל את שכרו ורק ניצל מלועו של האריה. זה הנמשל: שיתוף הפעולה בין היהודים לאימפריה הרומית בבניין ירושלים וההיכל. מטרת אדריאנוס הייתה לבנות היכל צנוע ועזרה קטנה ולא להרשות לבנות מחדש את ההיכל ההרודיאני, על כל הפאר וההדר שהיה בו, ובטח לא לאפשר קוממיות לאומיות יהודית בארץ.
המדרש מסתיים בלי לספר אם קיבלו היהודים את הצעתו של רבי יהושע, על פי פירושו של פלג. פלג משוכנע שהמקדש נבנה אז בשלישית, ושב-11 שנים של תור זהב יהודי חודשו ימינו כקדם בהובלת עקילס ובר כוכבא. רק בשנת 130 נסוגו בהם הרומאים מהסיכומים.
אדריאנוס מינה אז ליהודה נציב חדש, ידוע לשמצה, ששמו קווינטוס טיניאוס רופוס. במקורות היהודיים הוא מוכר יותר בכינויו טורנוסרופוס הרשע, שעל פי הגמרא "חרב את ההיכל", או על פי גרסה של כתב יד מסוים "שרף את האולם וחרש את העיר וזרעה". החלומות היהודיים הגדולים הושמו לאל. התקוות שעורר אדריאנוס בקרב העם היושב בציון התחלפו בתסכול ובזעם נורא. מרד פרץ, חורבן נוסף התרחש, שוד ושבר בכל הארץ. הבית השלישי חרב.
בתשעה באב של שנת 132 נחרשה ירושלים. אדריאנוס ונציבו טיניאוס רופוס בחרו בתאריך הטעון הזה בכוונה תחילה. חרישת העיר הייתה צעד בלתי הפיך בשפת הימים ההם
העיר נחרשת
לעומת המרד הגדול, מרד החורבן, שהחוקרים יודעים עליו הרבה מאוד בעיקר הודות ליוסף בן מתתיהו, על בר כוכבא לא היה ידוע כמעט דבר עד מציאת איגרות בר כוכבא בשנות החמישים והשישים. גם אחרי גילוין הידע עדיין מועט וחלקי ביותר.
לד"ר יצחק אשל (78) ממיתר הצעה שונה מעט משל פלג, אם כי היא אינה שונה בתכלית. "בין עלייתו של אדריאנוס לשלטון בשנת 117 ובין שנת 130 הוא היה טוב ליהודים, מעין כורש רומאי. הוא הורה לשקם את ירושלים היהודית ולבנות מחדש את המקדש. אלו היו שנות הדבש. היה אז שיתוף פעולה הדוק בין הרומאים ובין היהודים, וכולם היו שמחים בו. הרומאים הפיקו במהלך השנים ההן לפחות שבע סדרות של מטבעות שלום של הקיסר. אלו מטבעות שנטבעו ברומא ובהן מופיעה יהודה בדמות אישה המוצגת כמעט כבת ברית.
"הכול השתנה עם הכרזתה של איליה קפיטולינה בידי אדריאנוס בסוף שנת 130, תחליף לירושלים היהודית. בבת אחת השתנה היחס מקצה לקצה. אדריאנוס הכריז אז שהוא בונה בירושלים מקדש ליופיטר הקפיטוליני ולא את המקדש היהודי, שכבר החל להיבנות בשנים שקדמו לכך. הוא גם הודיע על שינוי שם הפרובינציה מיהודה ל'פרימה פלשתינה'".
ההצעה של אשל היא שמשבר אישי של הקיסר גרם לו לחשוב מחדש על יחסו ליהודים. הוא משער שאדריאנוס פירש אסון פרטי כמסר מאלוהיו שבמתן הלגיטימציה לדת היהודית לשוב לירושלים ולכונן את מקדשה מחדש, הוא עשה מעשה שלא ייעשה.
השנתיים שבאו אחרי ההכרזה של אדריאנוס, כך מבין אשל, היו מעין תקופת המתנה. יהודי הארץ חיכו לראות אם חזרתו של הקיסר בו משיקום ירושלים והמקדש הפיכה, ולא מיהרו למרוד. אבל אדריאנוס לא חזר בו. להבנת אשל, בתשעה באב של שנת 132 נחרשה ירושלים. אדריאנוס ונציבו טיניאוס רופוס בחרו בתאריך הטעון הזה בכוונה תחילה. חרישת העיר הייתה צעד בלתי הפיך בשפת הימים ההם, ומשמעותה היא שמעתה אפשר להתחיל ולבנות את העיר החדשה על חורבות הקודמת. "לפי התקנות הרומיות, ברגע שהעיר נחרשת וגבולותיה מסומנים, מותר להתחיל לבנות בה. הגיוני מאוד שכצעד ראשון היו מפנים משם את כל חורבות המקדש היהודי", מנמק אשל.
על פי אשל, המלחמה פרצה בי"ז באלול בשנת 132 לספירה. "למעשה הדברים כתובים במפורש במקורות הגלויים לעינינו כבר שנים רבות, אלא שעד עתה איש לא ידע לפרשם. במגילת תענית, אולי המקור החז"לי הקדום ביותר המצוי בידינו, נמנית שרשרת של תאריכים ראויים לציון. בי"ז באלול, כך נכתב במגילה ההיא בארמית, יצאו הרומאים מירושלים. איש לא ידע עד עתה להסביר מתי קרה כדבר הזה. החוקרים והפרשנים הציעו כל מיני דרכים לפתור את התעלומה, למשל לגרוס שלא מדובר ברומאים אלא בארמים.
"לפי ההצעה שלנו, לעומת זאת, יש סיבה טובה ליציאת הרומאים מירושלים: בר כוכבא והמלחמה שלו". אשל טוען שהוא יודע לתארך עוד אירוע מפורסם, והוא ביקורו של רבי עקיבא בהר הבית עם שלושת חבריו שבו הם בכו ואילו הוא צחק בשל ההבנה שגם נבואות הנחמה עתידות להתקיים, ממש כמו נבואות הפורענות (בבלי, מכות כד ע"ב). להבנתו ההתרחשות הזו אירעה בדיוק בתווך שבין חרישת העיר בתשעה באב של שנת 132 לספירה ובין כיבוש ירושלים בידי בר כוכבא כעבור 38 ימים. אשל טוען שהדבר כתוב למעשה במפורש בסיפור התלמודי. רבי עקיבא הרי מצטט בדבריו את הנבואה: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ… וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, יב). להבנתו של אשל, התנא מתייחס בכך ללא ספק לחרישתם של ירושלים והר הבית בידי טיניאוס רופוס זמן קצר קודם לכן ולהכרזתה של ירושלים עיר אלילית.
"על פי המקורות רבי עקיבא היה היחיד מכל החכמים שסבר ששמעון בר כוזיבא הוא המלך המשיח. הוא היה מעין הרב קוק של דורו", משוכנע אשל. "רוב החכמים הפרושים התנגדו מרה לבר כוכבא ואפילו נלחמו בו. רבי עקיבא הפך לתומך של בר כוכבא כאשר ראה כמו כל הדור ההוא איך צבאו שחרר את ירושלים בתוך ימים אחדים. בכך הגשים בר כוכבא בלא משים את נבואתו של רבי עקיבא שנאמרה רק שבועות אחדים קודם לכן, ולכן אך טבעי שרבי עקיבא יראה בו משיח".
להבנתו, די בדומה לתפיסתו של ד"ר פלג, "כשבר כוכבא כבש את הר הבית הוא כבר מצא שם את חזית המקדש בנויה, זו המוכרת ממטבעות בר כוכבא וגם מהדגם המפורסם במוזאון ישראל, המכונה בפי יוספוס פלביוס 'שער התפארת'. זהו שער ענק שאדריאנוס הספיק לשקם בשנים הטובות שבהן עוד שיתף פעולה עם היהודים".
לדעת אשל, בר כוכבא עצמו הספיק כנראה לבנות את שאר מבני המקדש לפחות עד שלב השלד, אבל לא הספיק לחנוך אותו. כך או אחרת, הטובה לא האריכה ימים. אחרי התחלה מוצלחת נתקל המרד בידה האכזרית של הקיסרות. זו מחצה את צבאו של בר כוכבא, טבחה ביהודי הארץ והביאה לידי חורבן נורא יותר מזה של המרד הגדול. אחרי שהכול נרגע שקעו זכר המרד והמאורעות שקדמו לו עמוק בתהום הנשייה, כי כבר לא נותר מי שיספר.
הכתבה מתבססת על הספר 'הבית' מאת ארנון סגל בהוצאת סלע מאיר ועל שיחות ממושכות עם ד"ר יהושע פלג וד"ר יצחק אשל
