"אמרתי לאשתי שאחת הפעמים הראשונות שהרגשתי נצרך בעולם הייתה במלחמה הזאת שאנחנו בעיצומה", משתף בכנות יונתן רזאל כשאני שואלת אותו על מקומו כאומן וזמר בשעת מלחמה. "בחלקה הראשון של המלחמה הייתי מאוד שם, ללכת לצערי לנגן בהלוויות, בבתי חולים, באזכרות ובשבעות. הרגשתי שזה נדרש מהשטח, ועמדתי לראשונה על ההבדל בין בידור של הופעה ובין צורך נפשי במוזיקה. הרגשתי שכשהגעתי למקומות האלה, הנוכחות, הצלילים והמוזיקה נצרכים לחיילים ולבני משפחתם ולאנשים שסביבם ממש בשביל תהליך הריפוי, ההתמודדות והתרוממות הנפש.

"אנשים מאוד מאוד מעריכים את המוזיקה וזקוקים לה, וממש מבקשים: תישאר ונמשיך לשיר ולרקוד". רזאל, מוזיקאי מוכשר ומוערך, מגלה: "עד היום אני קרוע בין התפקיד שעשיתי בצבא כמוזיקאי מצטיין בלהקה צבאית ובין הרצון שלי להיות לוחם. יש בי צד שמאוד הייתי רוצה להיות לוחם, ואיכשהו החיים שלי התגלגלו אחרת. הייתי מחובר מאוד לצד הלוחם, ועם כל הכבוד להיותי מוזיקאי, מי שנמצאים בשטח הם העניין ולא אני".

בתחילת המלחמה, אחרי שניסה לשוב ולהתגייס בכל מיני דרכים "ולעזור בכל מה שאני יכול פיזית", הבין שהמוזיקה שבידיו מביאה מזור ומרפא לרבים מאוד. "אפשר להגיד שבחודשים הראשונים כמעט יום-יום נעניתי לכל קריאה שיכולתי להיענות אליה, בהתנדבות גמורה, כמובן. לוחם בחזית כבר לא אהיה, ואנשים היו צריכים את המוזיקה".

"יש בי צד שמאוד הייתי רוצה להיות לוחם, ואיכשהו החיים שלי התגלגלו אחרת"

סך הכול

17 שנה חלפו מאז יצא אלבומו הראשון של רזאל, 'סך הכול', שעם צלילי הפסנתר שלו התנגנה גם התחושה שנולדה כאן לעולם מוזיקה יהודית חדשה. כשאני שואלת את רזאל מה השתנה בו מאז, הוא מפתיע ומגלה שגם אז לא חשב להיות זמר, בטח לא מפורסם, בוודאי לא כפי שהגדרתי אותו לפניו, אומן פורץ דרך. "היצירה הזאת", הוא אומר ומתכוון לאלבומו הראשון, "נוצרה בתמימות גמורה. באמת לא חשבתי על קהל כי הלכתי לכל מיני חברות תקליטים, והן אמרו: תשמע, אין לדבר הזה קהל. ממש ככה! דתיים לא ישמעו את זה, וחילונים לא ישמעו את זה. אתה מוזיקאי טוב והכול נחמד, אבל זה לא יעניין אף אחד.

"לא הייתי זמר", הוא ממשיך. "הייתי מוזיקאי קלסי, ולא היו לי שאיפות או חלומות לכבוש. עשיתי פשוט מה שיצא ממני. האלבום הזה הוא תמונת מצב של המקום שבו אני נמצא בעולם, ולפניו היו המון שנים של לימודי מוזיקה קלסית והמון מוזיקה ישראלית והמון לימוד וטקסט וחיפוש פנימי גדול מאוד. הכול קרה ונוצק לתוך הדבר הזה.

"הרבה פעמים כשמדברים איתי על החוויה של אומן ושואלים מה הדבר שהכי מרגש אותי, אני אומר שההרגשה שמה שהבאתי הגיע לאוזן, שזה נגע במאזינים כמו שהרגשתי שזה צריך לגעת. קצת כמו שאתה מכין למישהו אוכל טוב והוא אומר ואו. גם בהופעות הדבר שהכי מרגש אותי זה כשאני מרגיש שמה שניסיתי להוציא מהלב הגיע ללב".

"כמו שאתה מכין למישהו אוכל טוב והוא אומר ואו. גם בהופעות הדבר שהכי מרגש אותי זה כשאני מרגיש שמה שניסיתי להוציא מהלב הגיע ללב"

ממקומך מלכנו תופיע

רזאל גדל בבית חילוני, במשפחה שבה ההורים עמדו על כך שכל הילדים ילמדו לנגן ברמה הגבוהה ביותר שאפשר. בשלב מוקדם למדי חזרו ההורים בתשובה, ואיתם הילדים. "יצרתי ממקום של בית של בעלי תשובה, כשאני עצמי לא בדיוק בעל תשובה אבל נמצא על הקו בין מוזיקה קלסית למוזיקת רוק, בין חילוניות לדתיות. זה נשמע מוזר, אבל לא היה לי חלום להיות זמר, ועדיין אין לי", הוא חוזר על המסר.

מאז חלפו השנים, אלבומים נוספים הוקלטו ויצאו לאוויר העולם, הבמות שעליהן מופיע רזאל הלכו והתרחבו, והתבססו גם הכניסה לציבוריות הישראלית ומעמדו כאומן יוצר מן השורה הראשונה. בכסלו האחרון התכנסו רזאל ותלמידי ישיבת אורות שאול בתל אביב וראש הישיבה הרב תמיר גרנות להקליט יחד בחבורה את השיר 'ממקומך' לזכרו של אמיתי צבי גרנות הי"ד, בנו של ראש הישיבה, שנהרג בקרב בגבול הצפון בתחילת מלחמת חרבות ברזל.

"עוד לפני המון שנים", נזכר רזאל, "הרב גרנות פנה אליי ואל אהרן אחי. זה היה כשהוצאתי את האלבום הראשון, עוד לפני 'צמאה' והרבה דברים אחרים", הוא מגלה את הסיפור שמאחורי הביצוע המיוחד. "הוא אמר לנו: בואו נתחיל להופיע עם מוזיקה חסידית. רצינו להתחיל את זה, ובאמת הופענו בגולן ושם שרנו את 'ממקומך' הרב גרנות ואני. ירדתי מהבמה והרגשתי שגיליתי פה אוצר מטורף ברמה פסיכית. הקלטתי את השיר הזה, שלא אני הלחנתי, בהמון סקיצות, כמעט לכל אלבום שהיה לי מאז, ובכל פעם אמרו לי 'זה לאלבום הבא'", מספר רזאל וצוחק. לא מזמן הוא מצא סקיצות שהקליט לשיר בכל שנה-שנתיים במהלך כ-12 שנים.

"כששמענו על האסון של הבן של הרב תמיר ואביבית וכשהגענו לנחם אמר לי הרב תמיר: אתה יודע שאתמול האדמו"ר ממודז'יץ' היה פה ושר איתנו את 'ממקומך'? אמרתי לו: באמת הגיע הזמן, ובתוך כמה שבועות הוצאנו את זה. השיר הזה, גם בשבילי, הוא מפגש מאוד חזק, אחד החזקים ביותר שהיו לי. את יכולה לקרוא לזה שיר מלחמה, ואת יכולה לראות בזה משהו בתנועה של הנפש שמחכה לגאולה, ובמשך דורות שרים את זה בשבת ומצפים לישועה. זה לא שיר מלחמה למרות שהוא כן", מחדד רזאל את הדואליות.

"יש משהו בחיפוש של הלימוד שאני מחובר אליו ברמה האישית. אם את שואלת מה גורם לי יותר שמחה או עונג, הלימוד או הנגינה, התשובה היא שתלוי באיזו תקופה אני בחיים. הם די נותנים פייט זה לזה"

סוג של נבואה

רזאל הוא בן למשפחת לוויים שהתורה הפכה נר לרגליהם. האחים אהרן, יונתן, יהודה וריקה מנגנים, כותבים, יוצרים ועוסקים כולם במוזיקה מתוך מקום של כבוד לתורה, והם גם מדברים על זה ושרים את זה. "גם לימוד תורה זה משהו של לוויים. אנחנו מקדישים את החלק הראשון של היום ללימוד תורה, זו צורת החיים שלי כבר 25 שנה, עם אבי ועם האחים אהרן ויהודה.

"מעניין מאיפה זה בא, כי גדלתי בעולם של קריירה ומוזיקה קלסית, ולקראת בגרותנו לקחנו כיוון של לימוד תורה, וזה חלק מאוד חשוב בחיי. ודאי שהרבה פעמים זה קשה מאוד, בייחוד כשהקריירה סוחפת ואתה הולך לישון מאוחר בלילה ויש התעסקות עם אנשים ועם כסף, אבל למרות האתגר שבזה, דווקא זה שאני מתחיל את היום בלימוד מאפשר את זה".

בשיר 'אחת שאלתי' שהוציאה משפחת רזאל, המשפחה כולה שותפה באידיאל לימוד התורה בצד הנגינה והיצירה המוזיקלית. "יש משהו בחיפוש של הלימוד שאני מחובר אליו ברמה האישית. אם את שואלת מה גורם לי יותר שמחה או עונג, הלימוד או הנגינה, התשובה היא שתלוי באיזו תקופה אני בחיים. הם די נותנים פייט זה לזה". רזאל מכריז: "קיבלתי את החינוך המוזיקלי הכי מושלם שאפשר לקבל. אין יותר טוב מזה, ואני מודה להוריי על כך".

אביו לימד אותו מוזיקה כבר כשהיה יונתן בן ארבע. אחר כך למד רזאל באקדמיה למוזיקה, וחווה שעות רבות של פיתוח שמיעה, הלחנה, תזמור ותזמורת ועושר מוזיקלי אדיר. "עכשיו", הוא אומר, "אני רוצה להעביר את זה הלאה". בית הספר הגבוה למוזיקה שירת הלוויים, שהקים רזאל, נועד למלא את הרצון הזה: "שירת הלוויים הוא מקום שעד כמה שאני מבין ומתפלל נותן למוזיקאים את קופסת העצות הרפואות והטכניקות שיסייעו להם לצאת לדרך.

"הוא בא לתת בוסט ומציע סל במבט רוחב על סגנונות מוזיקליים, שמיעה והלחנה, הפקה מוזיקלית, אלתור ועוד, בחשיפה מרבית לחוכמה ולגיוון האין-סופיים של המוזיקה". בשירת הלוויים יש הפרדה, מסלול לגברים ומסלול לנשים. "הקשת הדתית של הלומדים מאוד מגוונת, מחסידויות הכי הארד קור שיש כמו נדבורנה, באבוב, סאטמר, לצד חבר'ה מהיישובים או אנשי עסקים וגם כאלה שעזבו את הדת והגדירו את עצמם דתל"שים, מצעירים בני 18 ועד כמעט שמונים".

"מוזיקה, בניגוד למדעים או לחוכמות אחרות, היא סוג של נבואה, והיא באמת פועלת על הנפש. יש משהו במוזיקה שמניע את הנפש אם עושים בה תהליך"

את המתח המלווה את החברה הישראלית בימים אלו לא מרגישים בין כותלי בית הספר, ואולי אף להפך: "יש הרמוניה מטורפת בין האנשים, ממש לבוא, לראות ולבכות. בתקופת המלחמה מי שלא התגייס קיבל עליו לסכם את החומר לאחד החיילים. אני לא מרגיש בכלל את המתח בין המגזרים. כולם מבינים שיש מגוון מסוים שחי במסגרת ההלכה, וזה מאוד מעניין. זה כשלעצמו כבר גאולה".

בית הספר שירת הלוויים דורש מתלמידיו מקצועיות אך סף הקבלה אליו גמיש, ויש צורך באימון רב כדי להישאר בו. "כשאני עושה שיעור על מתי כספי, פיוט או רבל, ואני מפרק את זה לגורמים עם התלמידים ועם המורים, יש לי עונג עצום לראות את האנשים נחשפים ולומדים ומחכימים, והכול מתוך קודש".

ריקה רזאל ון-לואן, אחותו של יונתן, גם היא בצוות בית הספר, אמונה על מסלול הנשים: "אלו מסלולים מקבילים, זה אותו דבר בבסיס בהתאמה עדינה לצרכים השונים של גברים ושל נשים, וריקה מביאה משהו אישי ברמה המוזיקלית, הבימתית, הרוחנית והיצירתית". לנשים יש אפשרות לעשות תואר בחינוך מוזיקלי של המכללה בית וגן ירושלים. לגברים האפשרות הזו עדיין לא נפתחה, והלימודים נחשבים לימודי תעודה.

רזאל מלמד במגבלות מסוימות גם את הנשים: "אני לא נוכח בהופעות הסיום, אבל אני מלמד שם, ואני על זה במובן העמוק. יש צוות מדהים שאני עובד איתו ובממשק איתם כל הזמן, עם יד על הדופק. לא יכולתי להקים את זה בלי שותפי, שבא מתחום אחר. הוא במילואים כרגע, והוא ענוותן. הוא ואשתו התגייסו להקים את בית הספר, ובלעדיהם זה לא היה יכול לקרות", הוא מציין.

על המהפכים והתמורות בעקבות הלימודים בבית הספר הוא מספר: "אנשים נפתחים לעולם שלם של מושגים וחוכמות. רובם מגיעים בשלב כלשהו במוזיקאיות שלהם, מורים למוזיקה, מנגנים באירועים. הם נזרקים ליכולת לכתוב ולפתח עיבודים, לכתוב לחן, לנצח ולעבד ולהיפגש עם ג'ז קלסי, עם מקאמים, ולתת את הרוחב של הסאונד. וזה עושה משהו מאוד חשוב למוזיקאים, ומה שנוצר שם גם פועל על הנפש.

"בלי להמעיט בערכם של תחומים אחרים, מוזיקה, בניגוד למדעים או לחוכמות אחרות, היא סוג של נבואה, והיא באמת פועלת על הנפש. יש משהו במוזיקה שמניע את הנפש אם עושים בה תהליך תוך כדי תנועה. מאחר שזה מקום של קודש בהדרכת רבותיי, הכול לגמרי בתוך עולם התורה וההלכה".

נפש של לוי

מדוע שמו של בית הספר הוא דווקא שירת הלוויים?

"הלוויים למדו מוזיקה חמש שנים, כך הכלי יקר מסביר", אומר רזאל. "הסוגיה של משוררים או שוערים מרתקת בפני עצמה, וגם אני קצת על הציר הזה ברמה האישית".

אתה רומז שאולי תהיה שוער בבית המקדש, ולא משורר כצפוי?

"זו סוגיה שאני מרחיב עליה יותר מפרק בספר 'מוזיקת הלוויים', שאני כותב על מוזיקה בארץ ובעולם ואני מקווה שיראה אור בקרוב, אולי אפילו עוד לפני ראש השנה", אומר רזאל על השאלה שבה הוא מתחבט, מתברר. "האם תפקיד השוערים היה עניין משפחתי? האם לוי יכול להחליף תפקיד? הלוויים היו בשני התפקידים האלה, והיו משפחות כאלה ומשפחות כאלה. הגמרא אומרת שלא יכלו להחליף תפקיד, לא יכולת להיות משורר אם אתה שוער, ויש דברים חריפים על זה".

רזאל משתף בהרהוריו: "אולי נפש של לוי יש בה שני הכוחות האלה, ובשלב מסוים בהתפתחותו הוא מכריע, אבל הוא לא מכבה את הצד השני. לא שיש לי ספק מה התפקיד שלי, אלא כי הצד השני חי אצלי בצורה מאוד בולטת, אולי כי לא חוויתי את הצבא כשהייתה לי הזדמנות, כי אולי רק שלושה אחוזים מבני כיתתי הלכו לקרבי. כשהגעתי לצבא לא ידעתי מה זה כושר קרבי, גולני או קורס קצינים, לא הכרתי אפילו את המילה הזאת. נפתח לי אז עולם שדיבר אליי. הייתי באמצע התואר במוזיקה, והייתי צריך להכריע אם לוותר על הכול ולהמשיך במסלול קרבי או להמשיך לבחור במוזיקה. ויתרתי על המסלול הקרבי, אבל נשאר לי הטעם שלו בפה.

"היום אני עסוק בהמון דברים, משתדל ללמוד תורה חצי יום בכולל עם אברכים, בית הספר למוזיקה. אני חי עמוק בתוך עולם התורה, ועם זאת בעולם היצירה של מוזיקה. אני לא רואה בעצמי כותב שירים ומלחין. חשבתי שעם השנים יתברר לאן אני הולך", הוא צוחק, "אבל מתברר שהפיצול רק הולך ומחריף".