לפני ארבע שנים וחצי, כשנהרגה בתאונה בת השירות תמר פניגשטיין ז"ל, הבינו את הקושי הרגשי של סובביה בבית החולים שערי צדק, שבו התנדבה במסגרת השירות הלאומי, והעמידו פסיכולוגים ועובדת סוציאלית לליווי החברות ההמומות במשך חצי שנה. "השירות הלאומי לא טיפל בזה. אין לו כלים", אומר משה פניגשטיין, אביה של תמר, שיצא מאז נהרגה בתו למסע חברתי ארוך לתיקון ההתעלמות והאפליה בין המשרתות בצבא למשרתות השירות הלאומי.
"בנות השירות נמצאות בכל שדרת העשייה הציבורית ואפילו הביטחונית, והקריאה שלנו היא לשנות את המצב ולהכיר בבנות השירות לאומי"
"האירוע המצער קרב בערב שבו הגיעו לשירות בנות חדשות, ותמר ביקשה מהרכזת שלה לצאת לגיבוש שלהן. בדומה לצבא, היא הייתה חייבת לצאת מהמתחם באישור. הבנות יצאו, ובדרך חזרה תמר נפלה בין הקרונות של הרכבת הקלה, ונהרגה. באותו ערב, בדיוק כמו בסרטי אימה, בשלוש לפנות בוקר, דפקו לנו על הדלת. הגיע שוטר ועובד סוציאלי שלא מבין בתחום, וחוץ מלהגיד לנו 'תמר נהרגה' לא אמרו כלום, לא סייעו בשום דבר. המזל שלי היה שהחתנים היקרים שלנו סייעו בכל מה שצריך. הייתי בשלב שלא הייתה לי יכולת נפשית להתעורר ולטפל בזה. שום גוף לא סייע לנו, חתניי עשו את הכול בעצמם: מודעות אבל, ארגון לוויה וכל הנדרש".
פניגשטיין מאשים: "במהלך השבעה אף אחד מהשירות הלאומי לא הגיע ולא תמך בנו, ולניחום אבלים הגיע הרב רפי פרץ, שהיה שר החינוך בזמנו, והכיר אותי כי בתקופה ההיא הייתי מנכ"ל של ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל. הוא שמע את הכאב ואת הדבר הבלתי הגיוני הזה שאף אחד לא בא לסייע, אחרי ביקור של השר פרץ הגיע ראובן פינסקי, אמרתי לראובן: אני עוד מקושר איכשהו, אבל מה יהיה אם מישהו שלא מקושר בכלל יגיע חס וחלילה למצב כזה?
"כולם מבינים שצריך לטפל בנושא, אבל צריכים דחיפה מאוד חזקה, ולכן יצאנו כעת בקריאה אישית לשר סמוטריץ' ולשרה סטרוק, שחתומים עליה גדולי הרבנים, ובהם הרב שמואל אליהו, הרב יעקב אריאל, הרב יהושע ויצמן, הרב דוד סתיו, הרב דודי דודקביץ והרב יוסף צבי רימון, שיצא מגדרו והצטרף הפעם אף על פי שהוא לא נוהג לחתום על עצומות".
במכתב המדובר מצוין כי בנות השירות הלאומי ובני השירות הלאומי משרתים "במדים שקופים", ופעמים רבות אף מחויבים ללכת במדים של המקומות שבהם הם משרתים, ולמרות זאת אינם מקבלים את המענה הנדרש בעת פגיעה המתרחשת בתקופת השירות. "אם יצאו שתי בנות מבית ספר אחד, אחת מורה חיילת ואחת בת שירות, החיילת תקבל הכרה והצדעה ומשפחתה תקבל תמיכה כל החיים, ולעומת זאת בת השירות, אפילו כוס מים בלוויה לא נתנו לי", אומר משה. "בנות השירות נמצאות בכל שדרת העשייה הציבורית ואפילו הביטחונית, והקריאה שלנו היא לשנות את המצב ולהכיר בבנות השירות לאומי.
"לצערנו, במוסדות שלנו אנחנו מתנהלים קצת כמו בשטעטל. כל המצב של השירות הלאומי קצת עקום. בנות השירות הלאומי לא מקבלות שום תמיכה אף שהן חשופות לסבל רב בבתי חולים ובמפגש עם נוער נושר. לוקחים בנות ושולחים אותן לשטח כבשר תותחים. אני יודע שמנסים לעשות שינוי, ואומרים לי שאלו תהליכים ארוכים, אך הם אינם סובלים דיחוי. למה בת שירות לא מקבלת כיסוי אם קורה לה משהו? זה לא הגיוני!
"בכל יום זיכרון לחללי צה"ל בארבע השנים האחרונות ב-12 בצהריים אנחנו עורכים בפתח תקווה טקס חלופי לבנות השירות, ומגיעים אליו חברי כנסת ואישי ציבור".
למה אתם מצפים?
"להכרה ממשלתית בבנות השירות הלאומי שנהרגו או נפטרו במהלך שירותן, וכל המשתמע מזה, בדיוק כמו חיילים. קודם כול הכרה: סמל המדינה על המצבה, טקס זיכרון רשמי, תקציב לתמיכה במשפחות, אתר הנצחה פיזי".
