כשמשה רבנו מבקש מהקב"ה למנות תחתיו מחליף, הוא משתמש במילים: "יפקד ה' איש על העדה… אשר יוציאם ואשר יביאם", והמילים האלה שוברות לב. משה רומז שהוא הוציא את עמו ממצרים, אבל לא זכה להשלים את המשימה להביא אותם הביתה. למה? חז"ל, במדרש פליאה, אינם מדברים על הכאת הסלע, גם לא על שהקב"ה "התאנף" במשה בגלל חטאי העם.
מנהיג, לפי המדרש, נבחן ביכולתו להשיב שבויים. אם הצליח, הוא יצלח את הירדן ויבוא גם הוא הביתה. "אמר לו הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ? משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך, ונשבית הצאן! ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך: אם אתה נכנס עכשיו, מה יאמרו הבריות? שאתה השבית הצאן! אף כאן אמר לו הקב"ה למשה: שבחך הוא?! שהוצאת ששים ריבוא וקברתם במדבר ואת מכניס דור אחר?!"
ואו. וכי משה הוא שקבר חלילה את בני ישראל במדבר? ומה בנוגע לכל הטוב שגמל עימם ארבעים שנה?! המדרש, בגאונות שאין רלוונטית ממנה, עוסק ב"מה יאמרו הבריות". הקב"ה יודע שסוגיה נפיצה כמו עדר שנשבה ועדיין לא שב, בפי הבריות היא מדד למנהיגות. הם עדיין לא באו הביתה, יאמרו האנשים, אין סיבה שאתה תבוא. מנגד תראה את הארץ, ואליה לא תבוא.
ומשה, באומץ אין-סופי, עושה את המעשה הקשה ביותר שמנהיג יכול לעשות: הוא ממנה מנהיג אחר תחתיו. דווקא במעמד הזה הוא הופך למנהיג שעוד לא היה מעולם: בפעם הראשונה בהיסטוריה אנו פוגשים את המשפט "וידבר משה אל ה' לאמור"! משה מדבר אל ה' ואומר לו: "יפקד ה' איש על העדה". המילה "לאמור" מבקשת תמיד להעביר את המסר לצד שלישי.
"אמור לכל הדורות שיבואו", משה מבקש מה', "שכאשר נשבה עדר ה', המנהיג והעם כולו צריכים לבקש איש על העדה, שכשם שהוציא, כך גם יביא לשלום את כולם לארץ המובטחת". אפילו משה, "רעיא מהימנא", הרועה הנאמן, לא בא עד שהם לא באים. והקב"ה "לומד" ממנו ונשבע: "לא אבוא בירושלים של מעלה, עד אבוא בירושלים של מטה".
גם הוא כביכול אינו בא הביתה עד שכולם יחזרו הביתה.
