העדה הדרוזית שילמה עד כה מחיר גבוה במלחמה. אחד מנופלי העדה הוא רס"ן ג'מאל עבאס מפקיעין, שנפל בקרב גבורה ב-18 בנובמבר 2023, עשרה ימים לפני יום הולדתו ה-24.

"ג'מאל היה מנהיג ולוחם עוד מילדות", מספר אביו, אל"ם (במיל') ענאן עבאס, רע"ן שליטה ומנהל לחימה של פיקוד צפון. "כשהיה בן חמש ביקש מאבי רובה ליום ההולדת, וכעבור שנתיים ביקש מאימו לתפור לו מדי צבא. אלו היו ימי מלחמת לבנון השנייה, והוא סירב ללבוש כל בגד אחר. הוא לבש את המדים וענד עליהם את דרגות אלוף המשנה של סבא, לקח את הרובה ואמר לאחיו: הולכת להיות מלחמה, אנחנו עולים לכביש ושומרים על הבית. אימי ואשתי הכינו אז אוכל לחיילים, וג'מאל עלה לכביש העליון וחילק אותו לעוברים ושבים. הלחימה תמיד הייתה בדם שלו".

"שני הסבים שלי נלחמו במלחמה לשחרור הגליל. סבי מצד אבא נלחם בלגיון הערבי באזור פקיעין ושמר שהלגיון לא יפגע ביהודי פקיעין ולא יהרוס את בית הכנסת העתיק בפקיעין. אבי גדעון היה מהלוחמים הדרוזים הראשונים שהתגייסו לצבא, ונלחם בכל מלחמות ישראל"

רוח הגבורה הקרבית עוברת כחוט השני במשפחתו של ענאן. "משפחתנו היא דור רביעי של לוחמים", הוא מציין בגאווה גדולה. "שני הסבים שלי נלחמו במלחמה לשחרור הגליל וקיבלו מנשיא המדינה אות על"ה, עיטור לוחמי המדינה. סבי מצד אבא נלחם בלגיון הערבי באזור פקיעין ושמר שהלגיון לא יפגע ביהודי פקיעין ולא יהרוס את בית הכנסת העתיק בפקיעין, שעומד על תילו מאז ימי חורבן בית שני. אבי גדעון היה מהלוחמים הדרוזים הראשונים שהתגייסו לצבא, ונלחם בכל מלחמות ישראל".

ג'מאל סיים את לימודיו בתיכון בהצטיינות. "כשירד מהבמה אמר לי: אבא, אם אני קיבלתי תעודת מצטיין למרות שהייתי בעבר תלמיד בעייתי, כל ילד יכול להצטיין אם רק ירצה ויציב לעצמו מטרות". ג'מאל גם עבר גיבוש של סיירת מטכ"ל. "הוא התקבל למטכ"ל", מתגאה בו אביו, "אבל בגלל בעיה באוזניים לא המשיך, ועבר לחטיבת הצנחנים, ושם עבר את כל המסלול עד שנעשה מפקד מחלקה".

בשנת 2020 קיבל ג'מאל אות מצטיין חטיבה בצנחנים. אחר כך הדריך בבית הספר לקצינים שני מחזורים בקורס קציני חי"ר, חזר לצנחנים והיה סמ"פ בגדוד 101, ומשם המשיך לקורס מפקדי פלוגות. "המפקדים שלו אמרו לי: לא סתם בחרנו בו, הוא היה הטוב מכולם, גילינו בן אדם איכותי, בן אדם מקצועי. ובאמת הוא סיים קורס מ"פ בהצטיינות ופיקד על פלוגה ג' בגדוד 101".

ג'מאל היה מפקד אהוב על החיילים ודאג להם כאילו היו בניו. "שמענו המון סיפורים על הדאגה והאהבה שלו לחיילים", אומר אביו. "אחת האימהות אמרה לי: אני ישנתי בשקט כשהבן שלי נלחם בעזה כי ידעתי שהוא עם ג'מאל. החיילים שלו אמרו: הלכנו אחריו באש ובמים לכל משימה, כי ידענו שהוא מקצוען. הסמל שלו סיפר: כשהיינו ביהודה ושומרון והיו מעצרים, כולם רצו לצאת רק עם ג'מאל. הוא היה יורד לפרטים הקטנים ביותר: איך אתה עומד, על מה אתה מתצפת, מה התוכנית שלך. הוא הקפיד על מקצועיות מרבית. אם חייל לא היה בקיא במשהו, הוא לא היה נותן לו לבצע מעצר".

"אבא, זו מלחמת קיום, ובמלחמת קיום נלחמים, וכשנלחמים יכול להיות שמתים. אני רוצה שתדע שיכול להיות שאני לא אחזור מהמלחמה הזאת. אם אני לא חוזר אתה חייב להיות גאה בי"

חוש ריח לאיתור האויב

"ב-7 באוקטובר, כשנודע לג'מאל על הטבח המחריד, הוא מיהר להתארגן על ציוד צבאי וירד לבית העם, מקום ההלוויות, כדי להיפרד מכולם", מספר ענאן בכאב. "באותו יום הייתה הלוויה של בעלה של דודתו, והוא ניצל את ההזדמנות להיפרד במעמד זה מכל המשפחה ומכל הכפר. לצערי כעבור קצת יותר מחודש אלפים נפרדו ממנו באותו מקום ממש, אבל הפעם בארון".

שלושה ימים לפני שנהרג זכה ענאן לדבר עם בנו ממכשיר הקשר של הפיקוד. "עשו לי הפתעה", הוא נזכר. "באתי לצאת ואמרו לי: אתה לא יוצא, אין לך אישור. אתה וגדעון תדברו עכשיו במכשיר קשר עם ג'מאל. דיברנו איתו ואיחלנו לו שישמור על עצמו ויחזור בשלום".

שיחה מסוג זה הייתה נדירה בשלב ההוא של הלחימה. "הייתי מתקשר אליו הרבה, אבל הוא לא היה עונה", אומר ענאן. החפ"ק שלו סיפר מה עמד מאחורי ההתעלמות הזו. "אמרתי לו: תענה, אבא שלך מתקשר לטלפון האדום! (טלפון צה"לי, ב"ד) אך הוא אמר לי: כל עוד לא אישרתי לחיילים שלי לדבר עם ההורים שלהם, גם אני לא אדבר".

לעומת זאת עם הורי החיילים הקפיד ג'מאל לשמור על קשר רציף. "האימהות של חייליו הראו לי התכתבויות שלו איתן. הוא כל הזמן דאג לעדכן את האימהות על מצב החיילים, מה הם עושים ואיך הם מרגישים. לפני שנכנסו לעזה הוא ארגן ארוחה לחיילים וביקש מהאימהות להביא סלטים. הוא אמר שחשוב לו שהחיילים יאכלו אוכל של בית לפני שהם נכנסים ללחימה".

לפני הכניסה לעזה הוא כתב להורים: "זו מלחמת קיום. עלינו מוטלת החובה לעשות הכול כדי להחזיר את הכבוד של המדינה שנרמס ב-7 באוקטובר. לחסל כמה שיותר את חמאס ולעשות הכול כדי להחזיר את החטופים הביתה כמה שיותר מהר ולנצח".

ג'מאל היה לוחם אמיץ לב והקפיד לעמוד תמיד בראש הכוח. "הוא אמר לחיילים: אף אחד לא עובר אותי, אני מסתער ראשון. ובאמת הוא תמיד הוביל בראש. הוא היה חד, דרוך, והיה לו חוש ריח לדעת איפה האויב נמצא. אחד החיילים שלו סיפר: באחד הימים ג'מאל זיהה מחבלים מסתתרים מאחורי תלולית של חול. 'יש שם מחבלים', סינן בשקט. 'אין שם כלום', אמרנו. ג'מאל לא ענה אלא הורה לקשר שלו לירות לעבר התלולית, ומייד יצאו שני מחבלים חמושים באר-פי-ג'י ופתחו באש. ג'מאל לא נבהל. הוא אמר לנו לתפוס מחסה מאחורי הסוללה, הסתער לבדו וחיסל אותם. המח"ט שלו אמר לי: אין לו פחד.

"כושר ההתמצאות שלו בשטח היה בלתי רגיל. סיפר לי המח"ט: באחת ההיתקלויות שלנו עם חוליית מחבלים חיפשנו בכוחות גדולים את אחד המחבלים ולא מצאנו, ופתאום אני רואה את ג'מאל מסתער שמאלה ומחסל את המחבל שהתחבא בין העצים. גם החיילים מעידים: בכל פעם שלא איתרנו מישהו בעזה, וזה קרה לעיתים קרובות, ג'מאל היה מגיע, ובתוך רגעים מוצא את המבוקש.

"בשיחה האחרונה שלנו, שלושה ימים לפני מותו, הוא אמר לי דברים ברוח הדברים שאמר לחיילים ולהורים, אך הוסיף לי דבר שעד עכשיו מהדהד באוזניי: אבא, זו מלחמת קיום, ובמלחמת קיום נלחמים, וכשנלחמים יכול להיות שמתים. אני רוצה שתדע שיכול להיות שאני לא אחזור מהמלחמה הזאת. אם אני לא חוזר אתה חייב להיות גאה בי!"

"ג'מאל אמר לו: נפצעתי, והספיק לעדכן: יש מחבל אחד הרוג ועוד מחבל פצוע בצד ימין, ואז חייך את חיוך המלאך היפה שלו. בזה תמו חייו"

במותם לא נפרדו

ג'מאל לא היה אמור להיות בהיתקלות שבה מצא אותו מותו. "זו הייתה היתקלות של פלוגה א', והוא שמע עליה בקשר ורץ כ-700 מטר לעברה. החיילים שהיו איתו סיפרו: הוא דפק את הריצה של החיים; לא אנחנו ולא הכלב של עוקץ הצלחנו לרדוף אחריו. חייל מפלוגה א' התקשר וסיפר: אני נפצעתי באותו אירוע, ופתאום ראיתי מישהו מגיע בריצה מטורפת. מייד הבנתי שזה ג'מאל. קלטתי אותו מזווית העין, והוא סימן לי עידוד. נרגעתי כי הבנתי שג'מאל יוציא אותי משם חי, בריא ושלם. ברוך ה' חילצו את כל הפצועים, שבעה במספר".

בינתיים התבצרו המחבלים באחד הבתים. "הוחלט להיכנס לבית ולחסל את המחבלים", משחזר אביו, "וכרגיל, ג'מאל התנדב להיכנס ראשון. הוא נכנס לבית עם הקשר שלו שחר פרידמן ועם הלוחם בנימין מאיר ארלי. הם טיהרו את החדר הראשון, ובחדר השני זיהו מחבלים, זרקו מייד שלושה רימונים לתוך החדר והסתערו פנימה, אלא שבצד ימין של החדר הסתתר מחבל שלא נפגע מהפיצוץ. ברגע שהם נכנסו הוא ירה צרור, ובנימין נהרג במקום. הצרור השני פגע בשחר ובג'מאל. ג'מאל קיבל שני כדורים בצלעות ימין וקפץ מייד אחורה. המ"פ שהיה מאחוריו תפס בו, וג'מאל אמר לו: נפצעתי, והספיק לעדכן: יש מחבל אחד הרוג ועוד מחבל פצוע בצד ימין, ואז חייך את חיוך המלאך היפה שלו. בזה תמו חייו".

ג'מאל לא היה חייב להיות שם. אתם כועסים עליו שהלך לשם?

"לא", הוא אומר נחרצות. "אנחנו אנשים מאמינים. זה היה הגורל שלו, ובמותו של ג'מאל הוא המשיך את החיים, והחיים לא נפסקים. בכפר שלנו עשו יום התנדבות של מעשים טובים לזכרו של ג'מאל. כאלפיים איש, מבן שלוש ועד בן תשעים, כולם ניקו את הכפר וטיפחו אותו. זה היה יום מרגש כל כך. מספר האנשים שהגיעו לכבד את זכרו של ג'מאל היה בלתי נתפס".

בני הכפר גם בנו אנדרטה לזכרו. "את האנדרטה בנינו מעץ זית במקום הטהור והקדוש ביותר בפקיעין, סמוך למעיין שבלב הכפר, וזה מסמל את השורשים העמוקים של ג'מאל. הוא אהב את הכפר, אהב את העדה והיה גאה בהיותו דרוזי וישראלי".

נשמע שאתה גאה בו מאוד.

"נכון. ג'מאל ושחר ובנימין נהרגו שלושתם נהרגו כישראלים גאים. אנחנו גאים במה שעשו, גאים במלחמה הזו וגאים ביכולות שלהם. כשהלכנו בשבעה לנחם את ההורים של שחר, נכנסנו לבית וראינו תמונה גדולה של ג'מאל ותמונה קטנה יותר של שחר. אמרנו להם: איך זה יכול להיות? והם השיבו: אתם איבדתם בן, אבל אנחנו איבדנו שני בנים. כמפקד הוא הכיר את כל ההורים, וזה הדהים אותי. אמרתי: ריבונו של עולם, גם אני הייתי מפקד. איך הוא הספיק להכיר את ההורים עד כדי כך?"

ההורים של שחר רשמו על תמונתו של ג'מאל את מילות הפסוק "בחייהם ובמותם לא נפרדו". "זה פשוט לא ייאמן", אומר ענאן בהתרגשות, "כי גם אנחנו כתבנו על התמונה של שחר וג'מאל את אותו פסוק והבאנו להם אותה. לשתי המשפחות עלה אותו הפסוק ואותו רעיון בלי שדיברנו בינינו. זה מעיד על החיבור העמוק שהיה ביניהם.

"כשג'מאל עלה על מדים הוא התקשר לשחר ואמר לו: אני רוצה שתבוא ותהיה הקשר שלי. שחר בדיוק חגג יום הולדת לחברתו והיה אמור לטוס למחרת לטיול בדרום אמריקה, אלא שהמלחמה והבקשה של ג'מאל שינו את תוכניותיו. "שחר ויתר על הטיול ללא היסוס והצטרף לג'מאל, ומאותו הרגע הם היו כל הזמן ביחד, נלחמו יחד ומתו יחד, ואפילו הדם שלהם התערבב במותם".

"חיזבאללה נלחם כדי לעזור לחמאס, ובמלחמה שלו הוא רוצה דבר אחד פשוט: להרוס את מדינת ישראל ולחסל אותה כדי להקים במזרח התיכון מדינה אסלאמית שיעית קיצונית"

צו השעה: אחדות

מה לדעתך יכול לחזק את רוח הלחימה ולקדם את הניצחון?

"האחדות בעם תביא את הניצחון. אנחנו נמצאים במדינה יהודית, ציונית וישראלית וגאים בזה, אבל אם נהיה מפולגים, תגדל התקווה של נסראללה ושל סינוואר. הם אמרו בעצמם שכשהיינו מפולגים הם הבינו שזה הרגע הנכון לתקוף אותנו. חוסר האחדות בינינו גרם לחולשה, ולכן צו השעה הוא אחדות. האחדות היא שתביא לידי ניצחון".

 אחרי תשעה חודשי לחימה בעזה החיילים הסדירים מתחילים להישחק. מה יכול לחזק אותם?

"דבר ראשון אנחנו חזקים", דופק ענאן על השולחן. "אנחנו בפיקוד הצפון ממשיכים לחשוב, גם בעת לכתנו לישון, איך להחזיר במהירות את השקט והביטחון כדי שיהיה אפשר להחזיר את התושבים לבתיהם בהקדם. דבר שני", הוא מזכיר מי מקור הסמכות, "אנחנו מתורגלים ומוכנים לכל משימה שיטיל עלינו הדרג המדיני".

"לאחותי הגדולה קוראים איה, ראשי תיבות של ארץ ישראל השלמה. אנחנו משפחה לוחמת ומאמינים בארץ ישראל השלמה. אנחנו מאמינים בארץ ישראל, מאמינים בשלמותה ומאמינים במדינה יהודית בארץ. ועל זה אנחנו נלחמים"

מה להבנתך חמאס וחיזבאללה רוצים להשיג? על מה המלחמה הזו בעצם?

"חיזבאללה נלחם כדי לעזור לחמאס, ובמלחמה שלו הוא רוצה דבר אחד פשוט: להרוס את מדינת ישראל ולחסל אותה כדי להקים במזרח התיכון מדינה אסלאמית שיעית קיצונית", מסביר ענאן. "חיזבאללה היא חלק מציר הרשע האיראני, וזו מטרת העל שלהם: להשליט את הדת השיעית. ההתעניינות שלהם בעזה הסונית היא למראית עין", הוא קובע, "אבל בסוף המטרה שלהם היא שהשיעים ישלטו ולא הסונים. המלחמה בין השיעים לסונים הייתה תמיד ותהיה גם בעתיד קשה ואכזרית יותר מכל מלחמה אחרת".

"בעיניו זה כבוד למות במלחמה הזאת למען מדינת ישראל, ולכן אנחנו שלמים ומרוצים. אילו היו מבקשים ממני להתערב בתסריט, הייתי שולח אותו שוב לשדה הקרב"

אתה מאמין בשייכות של ארץ ישראל לעם ישראל?

"לאחותי הגדולה קוראים איה, ראשי תיבות של ארץ ישראל השלמה", אומר ענאן, ולי נשמטת הלסת למשמע השם הציוני המיוחד. "אנחנו משפחה לוחמת ומאמינים בארץ ישראל השלמה", הוא אומר בפשטות. "ולכן הכוונה של האסלאם להפוך את ארץ ישראל למדינה אסלאמית אינה באה בחשבון. אנחנו מאמינים בארץ ישראל, מאמינים בשלמותה ומאמינים במדינה יהודית בארץ. ועל זה אנחנו נלחמים. והמלחמה כרגע, כמו שג'מאל אמר, היא מלחמת קיום, ועל הקיום צריך להילחם, לא משנה מה יהיה המחיר".

איך הקשר שלך עם הא-ל במלחמה הזו? ובהקשר של נפילת ג'מאל?

"הדרוזים מאמינים בא-לוהים אחד ושלכל אדם יש שעה משלו ללכת מן העולם. אם נכתב לך מלמעלה שבשעה הזו ובנקודה הזו תמות, אתה תמות, ולא משנה איפה תהיה. ולכן אנחנו מאמינים שהזמן של ג'מאל הגיע, והוא עבר למקום אחר, טוב יותר, וברוך ה' השאיר אחריו מורשת והרבה עשייה. אנחנו גאים בו".

אם יגידו לך עכשיו שאתה חוזר בזמן, אתה נותן לו ללכת למלחמה?

"בטח. ג'מאל התכונן והתאמן לזה כל חייו. והוא אמר בפירוש שהוא ממתין לרגע הזה. ג'מאל כתב בסוף י"ב בספר המחזור שלו: אני אהיה בצבא בגולני, אהיה לפחות בדרגת אלוף משנה. על השאלה איך הוא רואה את סוף חייו ענה: אני אמות במלחמה. בעיניו זה כבוד למות במלחמה הזאת למען מדינת ישראל, ולכן אנחנו שלמים ומרוצים. אילו היו מבקשים ממני להתערב בתסריט, הייתי שולח אותו שוב לשדה הקרב".