השבוע פנה אליי אחד מההורים שחינכתי את בנו לפני שלוש שנים ואמר לי שהוא חושש מהחופש הגדול: "בכל פעם הילד המתבגר שלי יוצא מהמסגרת של בית הספר והולך להתבוסס בשעות של מסכים. פשוט סיוט של שום כלום".
"ומה עם איזו מסגרת דתית ביישוב?" שאלתי.
"אין", הוא ענה בייאוש, "אנחנו לא גרים בהתנחלות או במקום תורני מאוד. אתה יודע, דתיים על הרצף. יש שיעור פה ושם, אבל לא משהו מובנה. וככה הוא קם ב-12:00, מתחיל לשקוע לתוך הנייד, טיקטוק או מה שזה לא יהיה. נפגש עם חברים עד מאוחר, ולך תדע מה הם שותים. עזוב. סיוט חינוכי".
נזכרתי בשיחות דומות עם מהורים למתבגרים שהמכנה המשותף לכולם היה החשש הגדול משקיעה בבטלה, חוסר אונים והשלמה עם המצב. חלקם עוד ניסו להילחם ולשנות את המצב וסיפרו לי שגם אחרי שדרבנו את ילדיהם לתכנן את החופש, בסופו של דבר מצאו את עצמם במאבק מתמיד ומתיש שלא הוביל לכלום מלבד צעקות ומריבות בבית.
הילדה מתחילה לבכות ולצרוח בתסכול, ואז ניגש אליה אדם אחד, שהביט מהצד, ואומר לה: "במקום לצרוח ולבכות תתחילי לחטוף בחזרה מהשודדים את מה שאת יכולה ולהציל כמה שיותר דברים". המדיה והמסכים חוטפים לילדים שלנו זמן יקר? עזבו אתכם תסכול. בואו ותנסו לחטוף גם
תכלס, מה כבר אפשר לעשות? לאלף את הילדים? להכריח אותם בכוח? הם כבר ילדים גדולים. האמת היא שגם אם פעם עוד האמנתי בפתרונות קסם ובכללי אצבע חינוכיים שאמרו "תכננו אסטרטגיות עם ילדיכם כדי לנצל את הזמן, תנו להם לוח חופש, תעשו כך ותעשו אחרת", היום אני יודע שהחופש חזק מכדי להסתמך על הפתרונות האלו. לא שזה לא עוזר, ברור שכדאי תמיד לתכנן את החופש, אבל להגיד לכם שזה סוף העניין? ואללה, לא.
ומה כן? חשבתי על המשל המפורסם שסיפר החפץ חיים ובו תיאר ילדה שהולכת ביער, מעין כיפה אדומה, שבאים אליה שודדים ומתחילים לגזול את האוכל שבסל שלה. הילדה מתחילה לבכות ולצרוח בתסכול, ואז ניגש אליה אדם אחד, שהביט מהצד, ואומר לה: "במקום לצרוח ולבכות תתחילי לחטוף בחזרה מהשודדים את מה שאת יכולה ולהציל כמה שיותר דברים".
המדיה והמסכים חוטפים לילדים שלנו זמן יקר? עזבו אתכם תסכול. בואו ותנסו לחטוף גם. הנה כמה דברים שאנחנו ההורים יכולים לחטוף עם המתבגרים המתוקים שלנו בחופש:
- במקום להתיימר ולחלום ללמוד איתם שעה דף גמרא, לכו בקטן ונסו ללמוד איתם חמש דקות (אני התחברתי מאוד לספר של 'ותן חלקנו'. אל דאגה, אין לי תגמולים). רק חמש דקות של תוכן, וכבר שברתם את הרצף של נטפליקס.
- שבו איתם לכוס קפה, שוקו או שייק פירות. לא יותר מדי. בלי חפירות. רק "אז איך עובר עליך החופש?" או "מה אתה חושב על מהמצב המדיני שלנו?" הכי פשוט שבעולם.
- קחו אותם לטיול קצר. לנסיעה. לכל דבר שקצת ירענן אותם ויוציא אותם מהבית.
- צפו איתם יחד בסדרה שתעניין את שניכם. עימו אנוכי בצרה. הילדים שלכם שקועים במסכים? לפחות שיראו תוכניות איכותיות יותר. ודאי שעדיף שיצאו משם. ודאי שאין הכוונה שאתם משלימים עם המצב המתסכל הזה. אבל אם כבר, לפחות שהתוכן יהיה זמן זוגי. כשהחיים נותנים לך לימונים, תכין מהם לימונדה.
- עזרו להם להרוויח כסף. תנו להם מטלות. תחשפו אותם לידע שלא זמין להם ביום-יום. תראו להם עולם.
הכול, רק לא לשבת במצב בטטה ולהירקב מול המסך. ותזכרו: ההורים הצדיקים אינם קובלים על המסכים אלא מוסיפים דקה של אור.
