אלטלנה אז, אלטלנה עכשיו

בסיפורה של אלטלנה יש כל המרכיבים שהופכים אותו לסיפור מכונן, מסעיר ודרמטי גם 76 שנים אחרי שאירע. הספרים שנכתבו, המאמרים שממלאים את הרשת בניתוחים, טקסי הזיכרון וגם ההסכת שנעשה ממש כעת בשיתוף פעולה נדיר בין בית מורשת בן-גוריון למרכז מורשת בגין עם שחקנים שמייצגים את עמדת שני הצדדים מחדדים זאת היטב.

המתכון נפיץ בשל כמה מאפיינים: הזמן שבו קרה, שנייה אחרי הכרזת מדינה חדשה ותוך כדי הפוגה מקרבות קשים במהלך מלחמת העצמאות, המחנות, ההגנה-פלמ"ח ואצ"ל, שניצבו כל השנים זה מול זה, וכמובן המעשה עצמו, שיש בו קרב וירי אש ותימרות עשן. השתלשלות האירועים מפותלת ורוויה גרסאות. בשורה התחתונה היו כאן יהודים שירו על יהודים.

ז'בוטינסקי מנהיג אצ"ל, שכינויו בארגון היה אלטלנה, בחר בשם הזה כי חשב שהפירוש באיטלקית הוא מנוף, אבל אז התברר לו שהמשמעות היא בכלל נדנדה. הדוברים שבירכו את מי שהגיעו להפלגה הזכירו נדנדה זאת, והנמשל היה ברור לכולם

מצד אחד עמדו 930 הנוסעים שהיו באונייה, שרבים מהם ניצלו מהשואה ועלו על האונייה ששטה אל המדינה החדשה המיוחלת, ולא כולם היו קשורים לאצ"ל. על סיפונה של האונייה היו כלי נשק מתקדמים וחדישים שביישוב היהודי בישראל שיוועו להם: רובים, כדורי רובים, מרגמות ואפילו כלי רכב ממוגנים (זוכרים את האלתורים של המשוריינים בבאב אל-ואד, שער הגיא?), וגם ציוד רפואי נחוץ, הכול מתנת ממשלת צרפת, שנתנה אותו לאצ"ל בסיוע שהוגדר נס. מן הצד השני עמדה ההנהגה המדינית-צבאית בארץ מן ההגנה והפלמ"ח, שהייתה יריבתה המושבעת של האצ"ל. לכל אחד הייתה סיבה לחשש אמיתי מהבאות.

והיו כאן שני מנהיגים יריבים, בעלי אידאולוגיה חזקה ומלאי חשדנות זה כלפי זה, אף שברור שבגין לא ניסה להקים צבא משלו, כי כבר קמו בצה"ל גדודים של חברי האצ"ל. ובכן, איך זה קרה? ומה היה אילו פרצה מלחמת אחים בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות? האם היה אפשר למנוע את המצב הזה, שבו כולם הפסידו לא רק ציוד צבאי בכמויות אלא גם הפסד מוראלי ותודעתי וכמובן ערכי?

טרוד בשאלות אלו עליתי בתחושות מורכבות אל הספינה 'סבבה' בחוף יפו ביום ראשון בשעות הצהריים. לכל אדם שהגיע לפה, והיו עשרות – תינוקות, ילדים, בחורים ומבוגרים, נשים וגברים, אנשי ציבור וחברי כנסת – הייתה איזו הרגשה שהמעשה הזה אינו רק בקשה לערוך טקס זיכרון מיוחד בלב ים אז אלא תזכורת כואבת ותמרור אזהרה למה שעלול לקרות, שרלוונטי היום עוד יותר מתמיד.

הצטרפתי להפלגה המיוחדת בנושא אחדות עם ישראל לציון 76 שנים לטביעת אוניית אלטלנה בהזמנת ארגון 'חזון לאומי – המרכז למנהיגות ציונית' וארגון 'ברית חיילי האצ"ל'. אנשי חזון לאומי מספרים שהם מבקשים להנחיל לסטודנטים ערכים ציוניים בכל מיני היבטים, ויש גם סדנאות מעשיות כמו דיבור לפני קהל ותקשורת והרצאות בענייני כלכלה, ממשל, מנהיגות, תרבות ועוד. הם גם מציעים סיורים והרצאות בתל אביב, בלוד, בשומרון ובירושלים, למשל בעיר העתיקה, בעיר דוד ובשכונת שמעון הצדיק, בדגש על התיישבות יהודית ועל ארכאולוגיה.

באירוע השתתפו כאמור עשרות אנשים ונכחו בו אישי ציבור מרכזיים, ובהם יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל, ח"כ אריאל קלנר, יו"ר חזון לאומי דור חרל"פ, מנכ"לית חזון לאומי רעות רוזנפלד, יו"ר ברית חיילי האצ"ל שלמה גולדהור והיסטוריון האצ"ל יוסף קיסטר.

למים הושלכו שני זרים שעליהם הכיתוב של כל אחד מהארגונים המשתתפים, אצ"ל ובית"ר, והמשתתפים שרו בהתרגשות את המנון האצ"ל

על סיפון האונייה הקטנה התנוסס דגל האצ"ל, והוא נתלה גם על הדופן שפונה אל גורדי השחקים המרהיבים והנוצצים של תל אביב 2024, העיר העברית הראשונה שהייתה פעם קטנה ותושביה הלכו לפני 76 שנים לחזות בספינה העולה בלהבות בסמוך לחוף. על הדגלים הלבנים כתוב באותיות ישנות "אצ"ל", ותחת הכיתוב מפה ובה שתי גדות לירדן, נשק וסיסמת "רק כך" המיתולוגית.

הספינה היטלטלה בין הגלים מצד לצד כמו נדנדנה. זה קרה בגלל השעה, אבל אני ראיתי בזה דימוי למצבנו כיום. ז'בוטינסקי מנהיג אצ"ל, שכינויו בארגון היה אלטלנה, בחר בשם הזה כי חשב שהפירוש באיטלקית הוא מנוף, אבל אז התברר לו שהמשמעות היא בכלל נדנדה. הדוברים שבירכו את מי שהגיעו להפלגה הזכירו נדנדה זאת, והנמשל היה ברור לכולם. שוב נזכרתי ביונה הנביא ובספינה המיטלטלת בין הגלים ותהיתי איך הרגיש כשהתברר לו שאף שברח מנבואת הזעם תוך כדי סערה פנימית, פגשה אותו סערה גשמית, וממנה הוא יכול להימלט. מה שקרה פה אז היה סערה אדירה שיכלה להיגמר באסון גדול.

גם האנשים שדיברתי איתם בהפלגה הביעו חששות ורגשות מורכבים. רבים מהם הגיעו לכאן בפעם הראשונה דווקא השנה מתוך ידיעה שהזיכרון של מה שהיה ומה שהיה עלול להיות והמורשת המהדהדת של סירוב למלחמת אחים בכל מחיר, סופם להוליד גאולה.

דקות ארוכות במהלך ההפלגה סיפר היסטוריון האצ"ל יוסף קיסטר את סיפורה המרתק של אוניית אלטלנה ואת הרקע לטביעתה. הפרטים רבים, והתברר לי עד כמה הכול היה אז חדש מבחינה צבאית, מודיעינית וגם חברתית. כמו היום האמונה בצדקת הדרך מובילה להישגים, וכמוה גם האחדות הנדרשת. לבן-גוריון הייתה תעוזה מדינית, ולבגין מהאצ"ל הייתה תעוזה צבאית, והשילוב ביניהם, גם אם בדיעבד, הוביל להקמת המדינה.

כאשר הגיעה האונייה לנקודת הציון שבה טבעה האלטלנה, מול אנדרטת ההנצחה, החל טקס הנחת זרים לזכר נספי האונייה. למים הושלכו שני זרים שעליהם הכיתוב של כל אחד מהארגונים המשתתפים, אצ"ל ובית"ר, והמשתתפים שרו בהתרגשות את המנון האצ"ל. אחד מהם, שעמד לידי, הפגין שליטה מוחלטת בכל מילות השיר מלא הפתוס במבטא אנגלי כבד, בכל זאת תזכורת קטנה לימי המנדט.

באירוע נשא דברים יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל: "ביום הזה, במקום הזה ובזמן הזה אנחנו צריכים לקיים את צוואתו של מנחם בגין, שגילה מנהיגות אדירה וקרא כאן על אלטלנה 'מלחמת אחים – לעולם לא עוד'. ברגע שירו עליהם הוא הרי יכול להורות על ירי בחזרה, אבל הוא הבין שאם הוא מורה להשיב אש, תהיה כאן מלחמת אחים. זו צוואתו של מנחם בגין אלינו גם היום".

ח"כ אריאל קלנר, ממקימי ארגון חזון לאומי, אמר: "יש פה דור ענק שממשיך את דור תש"ח. הגענו למקום אלטלנה, מקום שבו הייתה מלחמת אחים במעמד צד אחד. צד אחד שירה על האלטלנה, וצד שני שבו בגין אמר: לא תהיה מלחמת אחים. אנחנו ממשיכים לשאת את הדגל הזה, מלחמת אחים – לעולם לא עוד. וגם אם יש מי שמחפשים בשעת מלחמה לפרק ולפרד בינינו, אנחנו לא ניתן לרוחות פילוג, שיסוי ותבוסתנות להיכנס בינינו. אנחנו נמשיך ונוביל את עם ישראל לניצחון יחד כעם אחד".

רעות רוזנפלד, מנכ"לית חזון לאומי, הוסיפה: "השנה יש לזיכרון האלטלנה משמעות מיוחדת. אפשר לראות כי נושבות בעם רוחות פילוג והסתה, רוחות הרוצות לטלטל את הספינה שעליה אנחנו נמצאים, אך לשם כך אנחנו יוצאים להפלגה זו, לזכור ולא לשכוח את מקרה אלטלנה ולהבטיח שמלחמת אחים – לעולם לא עוד".

ובאמת נדמה כי רבים ממי שהגיעו השנה הרגישו שהפעם הייתה ההפלגה המיוחדת לא רק לציון עבר כואב אלא גם קריאה לאחדות ולקבלת אחריות משותפת לעתיד העם והמדינה. האירוע המחיש עד כמה חשוב לזכור את ההיסטוריה וללמוד ממנה כדי להבטיח את אחדות עם ישראל ולמנוע פילוגים נוספים.

אחת הסטודנטיות, חילונית אגב, תהתה מה יהיה עם הדור הזה שכל היום בטיקטוק ולא יודע על ההיסטוריה של הארץ ומהי פשטות כמו אז. המלחמה הזאת הוכיחה עד כמה טעינו שחשבו שהם כאלה, אמרה לה מישהי. והנה עוד דוגמה לאחדות: שלושה תלמידי ישיבה דתיים-לאומיים מתל אביב שמעו על האירוע ערב לפני כן והחליטו גם הם להצטרף.

בדרך חזרה לירושלים נסע איתי בחור מההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא, והוא סיפר לי בהתרגשות על יום ההוקרה שהם בדיוק ערכו ביפו, מטרים אחדים ממקום ההפלגה, יום שכולו הצדעה למנהיגים הצעירים מהפריפריה שבאים מכל הרקעים ועושים דברים מדהימים ברחבי הארץ. אם כן, אולי עוד יש תקווה, וכמו במשל, כולם מבינים את המשמעות של חור בספינה שנקראת מדינת ישראל או פגיעה בה, ממש כמו אז באלטלנה.