בני ישראל שבמדבר מונהגים בהנהגה ניסית נפלאה ועליונה למעלה מסדרי הטבע. ה' מוציא אותם ממצרים באותות ובמופתים, ענני כבוד מלווים אותם במסעם. כל עם ישראל הכיר את גדולת ה', שכוחו וגבורתו מלאי עולם.
במובן זה נראה לומר שגם המרגלים שאמרו "אפס כי עז העם היושב בארץ" לא העלו בדעתם שהקב"ה אינו מסוגל להכניס ארצה את בני ישראל. ודאי וודאי שהקב"ה מסוגל. השאלה איננה אם הקב"ה יכול לנצח את יושבי הארץ, אלא אם עם ישראל מסוגל לעשות זאת. כל עוד היינו מונהגים בהנהגת דור המדבר, הרי אנו כקטנים שאינם נדרשים לעשות מאומה, הכול נעשה בנס מלמעלה, ובהנהגה זו הביטחון ביכולת הא-לוהית הוא דבר קל. אך בארץ ישראל אנו עצמנו מצווים להילחם בעמי הארץ, וכמאמר הכתוב "והורשתם אותה וישבתם בה", אז הפחד מופיע מחמת חסרון אמונה של עם ישראל ביכולתו ללחום ולנצח.
לפי זה לא מובן כל כך מדוע חטאם חמור כל כך. הלא זוהי העמדה הפשוטה, שאנו כבני אדם חלשים וחסרי כוח. לכאורה הם לא כפרו בגדולת ה' אלא הביטו על עצמם ועל חולשתם האנושית. כך שהמרגלים עשו השוואת כוחות וראו עצמם כעם של עבדים, שאינם מלומדי מלחמה, הבאים מול עמים עזים, בני ענק, מלומדי מלחמה היושבים בערים גדולות ובצורות בשמיים. לכאורה זוהי ראייה 'מפוקחת' של המציאות, ומפני מה מתייחסים אליהם בחומרה כל כך גדולה?
אלא שבאמת טמון כאן בירור עמוק מאוד, שורש שורשים, שמשנה את כל היחס לעם ישראל, הן בכלל והן בפרט. זוהי שאלת בירור הזהות של עם ישראל, מי אנחנו ומהי מהותנו ועצמיותנו.
המעבר בין דור המדבר לדור ארץ ישראל אינו מעבר מהנהגה א-לוהית לעשייה אנושית אלא שינוי בדרכי התגלות ה' בעולם, מהתגלות בבחינת חמה להתגלות בבחינת לבנה, כשמש המאירה על הלבנה, ודרכה מופיע האור חוצה
על פי עומקה של תורה, עם ישראל הם חלק ה', כאומרו "כי חלק ה' עמו", וה' יתברך שוכן בקרבנו כנשמה בגוף, וכשם הנשמה ממלאת את הגוף באורה ונותנת בו כוח ועוצמה, כן אור ה' ממלא את חיינו ונותן בנו כוח לעשות חיל. זהו שאומר הכתוב "ולדבקה בו כי הוא חייך". על כן כוחו וגבורתו של הקב"ה אינם מסתלקים בכניסה לארץ ומוחלפים בכוח אנושי, אלא רק משנים דרך התגלות, מהופעה שמיימית עליונה להתגלות דרך עם ישראל וכוחותיהם העצמיים. בתוך מלחמת ישראל תופיע הארת השכינה ותנשא אותם על במותי ארץ להכריע ולנצח את כל האויבים, כאומרו "אני ה' א-לוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך".
כשעם ישראל הגיע לשערי ארץ ישראל, ניתן לסבור שהרי זה כקטן שהגדיל, ועומד לעזוב את בית הוריו ולקבל אחריות לחייו. דבר זה עלול להפיל את הילד לפחדים וחששות גדולים, מחמת גודל אתגרי החיים. קולות מסוימים בקרבו יבקשו להישאר תחת חסות הוריו, כדי שלא יצטרך להתמודד בעצמו. זהו הפחד והמורא שהפיל את המרגלים ואת עם ישראל, "אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו".
המקור של הפחד הזה הוא המחשבה שעד עכשיו היינו חוסים בצילו של הקב"ה, עכשיו אנו צריכים להתמודד לבד, בכוחות עצמנו. עד עכשיו הייתה הנהגה א-לוהית, ועכשיו תהיה ממשלה ושליטה אנושית. במבט זה הפחד מוצדק מאוד, כי יחסי הכוחות הטבעיים בין בני הענק העזים ובין עם של עבדים שיצא ממצרים מעוררים פחד וחלחלה.
אלא שכאן בדיוק טמון סוד הבירור העמוק, ההכרה בהופעה הא-לוהית שבפנימיות עם ישראל. המשל של הילד העוזב את הוריו אינו נכון. כי לעולם איננו נפרדים מה'. אלא אלו הן שתי צורות להופעה הא-לוהית, בסוד שתי הדרכים שבהן מתגלה הקב"ה בעולמו, בחינת חמה או לבנה, דהיינו בהתגלות ישירה עליונה מצידו יתברך, בחינת אור ה' העליון, או בהתגלות דרך עם ישראל, בחינת אור השכינה, שהיא נשמת עם ישראל. והוא עניין הופעה א-לוהית בדרך נס ובדרך הטבע. אור קוב"ה זהו כוחו וגבורתו ורוממותו ית' שמאיר במרומים, והשכינה זו הנוכחות הא-לוהית בתוך המציאות, והיינו בתוך עם ישראל. עם ישראל הם ידו הארוכה של הקב"ה. זו כוונת דברי חכמים במדרש שהקב"ה נקרא "ליבן של ישראל". זהו הפלא העצום שבו מתגלה הקב"ה דרכנו.
על כן מובן שהמעבר בין דור המדבר לדור ארץ ישראל אינו מעבר מהנהגה א-לוהית לעשייה אנושית אלא שינוי בדרכי התגלות ה' בעולם, מהתגלות בבחינת חמה להתגלות בבחינת לבנה, כשמש המאירה על הלבנה, ודרכה מופיע האור חוצה.
החולשה של המרגלים איננה משקפת רק פחד אנושי אלא מבטאת תפיסה שגויה הן בהבנת מהות ישראל והן בתפיסת הא-לוהות. ההתייחסות לעם ישראל רק כאנושיים בלבד שאין בקרבם קדושה א-לוהית כופרת במציאות השכינה, בסוד התגלות הא-לוהות בקרבנו. והיא כבר מהווה פגיעה ביחס לקדושת ה', כי היא מרוקנת את הארץ מהנוכחות הא-לוהית, ובכך חלילה מזלזלת בגדולתו וברוממותו שאין עוד מלבדו, אשר מצד האמת הוא מופיע גם בנס וגם בטבע, גם מעל הוויית האדם, וגם בתוכו ובקרבו, בחינת יוצר רוח האדם בקרבנו, הנותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה.
סוד העניין נרמז בדרשת חכמים על מה שאמרו המרגלים "כי חזק הוא ממנו". בפשט הכתוב כוונתם היא בוודאי כלפי עצמם. אך ריש לקיש דורש זאת כלפי מעלה, "כשראו אותן מרגלים נתייראו לפיכך אמרו כי חזק הוא ממנו אמר ריש לקיש הטיחו דברים כלפי מעלה". ריש לקיש מלמד אותנו שבשעה שעם ישראל אומר על עצמו שהוא חלש מאויביו, הרי זה ממש כמי שאומרים שהקב"ה חלש. ומפני מה? שכן הקב"ה הוא פנימיותם של ישראל. גרעין העצמיות של ישראל הוא קודש, אור א-לוהי, ומשעשה שישראל מזלזלים בעצמם, הרי שהם מזלזלים בשורש העצמי שלהם, שהוא עניין א-לוהי.
המרגלים הביטו בחולשה ולא ראו את האור הא-לוהי המתעצם בעם ישראל שמכוחו מסוגלים ויכולים ללחום בכל עמי הארץ. לעומתם לכלב הייתה רוח אחרת. הוא הכיר בסגולתם של ישראל, בקדושת אור ה' שבקרבם. זהו שאמרו יהושע וכלב לעם ישראל "אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם". ה' איתנו, הוא שוכן בקרבנו, בסוד "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת", היינו שחפץ ה' מופיע בקרבנו, שוכן בקרב מחננו ומתהלך בתוכנו.
מפרשה זו נשאב כוח עצום למלחמה בכל אויבינו. אל ירך לבבנו, כי ה' בקרבנו. ובשעת מלחמה התעצמות הנפש בה' א-לוהינו בגבורה ובעוז היא בחינת תיקון לחטא המרגלים והכרת השכינה שבקרבנו. ובעזרת ה' מכוח שם ה' שבקרבנו ייפלו כל אויבינו לפנינו ונזכה לגאולת עולמים במהרה, אמן ואמן!
