אחת מדרכי התפילה, בייחוד בשעת צרה, היא הצעקה, כאומרו "ויצעקו בני ישראל אל ה'", וכן הוא אומר כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". בדומה לתפילה גם הצעקה היא דיבור, אלא שהיא מבטאת את הדיבור באופן שונה וייחודי. יש לבאר את עניינה של הצעקה ואת ההבדל בינה ובין הדיבור הרגיל. הרב קוק זצ"ל מבאר עניין זה באופן עמוק מאוד, וננסה לגעת בדברים בקצרה ב"ה.
יש לדעת יסוד גדול, שהקדושה נמצאת בכל רובדי האדם, ואפילו בגופו של האדם. דבר זה אנו למדים מברית המילה, המראה שאפילו בבשר של עם ישראל יש קדושה במהותו. אלא שנודע שזוהמת הנחש פגמה בגוף הישראלי והטילה בו טומאה וקלקול (ראו שבת קמו ע"א). וכך אור וחושך משמשים בערבוביה וכוחות טובים עם כוחות רעים נמצאים בעמקי הבשר והגוף. הכוחות הרעים, כתאוות הבשר היצרית לכל סוגיה, מתגברים ודוחקים את נקודות הקודש והאור שאצורות בבשר ובגוף הישראלי. נקודות אור אלו הן בחינת ניצוצות קודש, הדומים לשברירי נשמה הכלואים בתוך הסגר ושואגים לצאת לחירות.
למעשה יש רמות שונות של רצונות וכוחות קודש באדם. יש רצונות קודש שהאדם מצליח להוציא אל הפועל בלי מאמץ רב, כי הרע שבו אינו מצליח לעכב ולחסום את הרצונות הללו. ולעומתם יש רצונות קודש שאינם יוצאים אל הפועל בגלל התגברות הקליפה והרע, החוסמת ועוצרת אותם מלהתבטא בגילוי, וקל וחומר מלהתממש בפועל. אלו הם אותם ניצוצות הבלועים בעומק הנפש, ומחמת הרע שבנפש הם כלואים ומסוגרים ואינם מצליחים לצאת לאור עולם ולהתממש בפועל.
אף שהדיבור בתפילה פועל תמיד לטובה, שהוא מלבה ומחזק את הרצונות הקדושים וסגולתו ללבות את אש הרצון ועוצם התשוקה של הקודש שבנפש האדם, מכל מקום יש הבדל בין הדיבור שבא לחזק ולבטא את הרצונות הקדושים שמצליחים לצאת אל הפועל ובין הדיבור שבא לחזק ולבטא את אלו שאינם מצליחים לצאת אל הפועל. דבר זה מתבטא ממש בתכונת הדיבור וצורתו. ככל שמדובר בביטוי של רצון כלוא וחסום יותר, כן הדיבור בעצמו מתבטא באותה הצורה ממש, והיינו בבחינת צעקה. הצעקה היא דיבור שאופיו מבטא ניסיון לצאת ממאסר וממצר, הוא מכה בחומה ובסוגר ומנסה לפרוץ חוצה. דבר זה הוא טבע הנפש, שבשעה שהאדם מרגיש כלוא וחנוק, אזי הוא מתפרץ בצעקה שבאה לבטא חוצה את רצונותיו החסומים.
למעשה הצעקה היא דיבור שנעשה בשיתוף רב של כוחות הגוף, לעומת דיבור רגיל, בנחת, שכמעט שאינו מניד את כוחות הגוף. ועומק העניין הוא שעיקר הקליפה והמחסום בפני הקדושה אוחז בבחינת הגוף, והיינו שזוהמת החטא פגעה דווקא בבשר ובחומר, ועל כן עיקר המחסום מפני האור נמצא באותם רצונות קודש שהם כביכול בלועים בגוף. על כן עיקר התיקון ושבירת המצר יהיה בהתשת הקליפה האוחזת בגוף, בהכאה על מעבה החומר כדי לפרוץ את המחסום, והוא עניין הדיבור שיש בו פעולה רבה באברי הגוף, היינו הצעקה.
הצעקה היא פעולה חזקה באברי הגוף. מצד אחד היא שייכת לפעולת הדיבור, שהוא הכוח המעורר ומוציא אל הפועל את הקדושה האצורה באדם על ידי דיבורים בקדושה, ומצד שני היא נעשית בשיתוף רב של הגוף. דבר זה מלמד שמהות הצעקה נועדה בעיקר לשחרר את הרצונות הקדושים החסומים בגופו של האדם ומעוכבים מפני זוהמת החטא. הצעקה מחזקת מאוד רצונות קדושים שאינם מצליחים לצאת אל הפועל מפני היצר והטומאה, והיא מכה בחוזקה על הסוגר והבריח הקליפתי ומוציאה אותם לאור עולם. וכך כתב הרב קוק זצ"ל: "אותן ניצוצות הקודש שהם משוקעים עדיין במעמקי תהום הרע, גורמים את ההכרח של הצעקה, שהיא מורגשת בכלי הגוף" (אורות הקודש ג, עמ' רפז).
הרב קוק מוסיף ומבאר שלפעמים ישנו מחסום כללי בעולם, שבעבורו צריך לצעוק לה', לשבר ולנתץ את החומות החוצצות ולהוציא אל הפועל את האור החסום, את הרצונות הקדושים שבמעמקי החיים. בכך נמשך שפע ממרומים ומאיר את הטוב והקודש בעולם. זהו שאמרו חכמים: "יפה צעקה לאדם" (ראש השנה טז ע"א). כמו כן הרב קוק מדמה את הצעקה הזו לאישה הצועקת בחבלי לידה טרם הופעת הוולד. האור שמבקש להופיע בוקע מכוח צעקה, המשברת את החומות, ומגלה את השפע הכנוס מבפנים ומבקש להתגלות.
רובד נוסף של הזעקה מבואר בזוהר (ב יט, ב), על הפסוק "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, כג). הזוהר כותב שהצעקה היא הרמת קול בלבד בלי אמירת מילים. יסוד העניין הוא שהצעקה נובעת ממש מעומק הלב כפי שהוא, בלי לבושים ובלי הסתרות.
לפעמים הלב גועש ונסער כל כך ברגשותיו עד שהמילים נעתקות מהפה. שלפעמים ההתרחשות שבלב גדולה כל כך עד שאי אפשר לה להצטמצם ולהיכנס לתוך דיבורים, כמו אדם שחווה חוויה עמוקה מאוד שאינו יכול לתאר במילים את עוצמתה. בייחוד בזמן קושי וצרה וצער גדול, שהלב הומה וכואב כל כך ומבקש להתפלל, אלא שסערת הלב גדולה ואינה נכנסת לתוך כלי הדיבור והדעה. במצב זה פורצת הצעקה, שהיא קול פשוט, בלי חיתוך מילים, בלי דיבורים ומחשבות, אלא אך ורק זעקת הלב בעצמו, בלי לבושים כלל. זאת התפילה הגדולה ביותר, ודוגמת תקיעת שופר היא, קול פשוט בלי לבושים כלל.
כמה וכמה מעלות טמונות בצעקה זו. ראשית, הצעקה באה בשעה שהלב הומה כל כך ומשתפך לפני ה' עד שאינו יכול להתבטא במילים. נמצא שעוצמת הרצון ועומק הלב שבתפילה זו הם הגדולים ביותר. שנית, הצעקה באה בלי לבושים של בחינות חיצוניות, כמו הפה והדיבור והדעת, שעלולים להסתיר את נקודת הלב עצמה ולהתלכלך בלכלוכי דעתו של האדם וכוחות נפשו. פנימיות נקודת הלב טהורה היא, וכל הקלקולים אינם אלא בחיצוניות, בלבושים. נמצא שהלב היוצא דרך צינורות הדעת והדיבור עלול להתלכלך בלכלוכם, להתמעט בצמצומם ולהיפגם בפגמם. לא כן הצעקה, הצעקה הבאה ישירות מפנימיות נקודת הלב, "צָעַק לִבָּם אֶל ה'" (איכה ב, יח). ועל כן היא התפילה הטהורה והאדירה ביותר, והיא המתקבלת ביותר.
שנזכה להתפלל ולצעוק לה' מכל לב, באמת ובתמים, ונזכה במהרה לגאולה שלמה, לראות בישועת ישראל, בהשמדת כל אויבינו ובבניין בית מקדשנו במהרה, אמן ואמן!
