כותרות חמות :

"חרב גאוותך"
"חרב גאוותך"

"חרב גאוותך"

 

יחס היהדות למצוות המלחמה: תגובה על דברי הרב משה ליכטנשטיין

הרב איתן קופמן

לפני כ-15 שנה נהרג דגן ורטמן הי"ד במבצע עופרת יצוקה. על מודעת האבל שפרסמה ישיבת הר המור נכתב בין השאר שהיה גיבור. למחרת שאל אותי ראש כולל חרדי למה כתבו אנשי הר המור את המילה "גיבור", שכן לדעתו המילה גבורה מבטאת תפיסה של "כוחי ועוצם ידי", גאווה והתרסה כלפי מעלה שכביכול האדם מושיע את עצמו, והלא רק הקב"ה הוא גיבור, ולא אנחנו.

נזכרתי בשיחה הזו כששמעתי את שיעורו של הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, על יום ירושלים. הרב ליכטנשטיין מחה על הערצת הכוח שיש בציונות הדתית. לדעתו היהדות רואה בחרב גנאי ולא תכשיט, ולכן אסור להכניס חרב לבית כנסת או להניף ברזל על מזבח. הוא הוסיף ששכחנו כי "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'". כמו כן קבל הרב משה על השם 'עוצמה יהודית' וטען כי יש בו סתירה פנימית בין הגאווה שבעוצמה ובין "הקול קול יעקב". גם על שם המלחמה, חרבות ברזל, מחה, משום שהחרב לדבריו איננה מקור לגאווה. לדבריו, עלינו לשוב ליהדות של "משה, אהרן ושמואל, ולא ליהדות של יפתח ובר כוכבא".

האמת היא שדעה זו הפוכה לחלוטין מדרכה הרוחנית של הציונות הדתית וקרובה יותר לדרכם של נטורי קרתא או סאטמר. זו אומנם אינה דעה חדשה ביהדות. קדמו לרב משה רבנים רבים במהלך ההיסטוריה שחשבו שהיהדות עומדת בסתירה לכוח צבאי ולגבורה. הרב קוק לעומתם כתב שדעות אלו, הרואות סתירה בין היהדות הרוחנית לעולם הגשמי, בדגש על העולם הצבאי, נובעות מתפיסה גלותית.

לדברי הרב משה ליכטנשטיין, עלינו לשוב ליהדות של "משה, אהרן ושמואל, ולא ליהדות של יפתח ובר כוכבא". האמת היא שדעה זו הפוכה לחלוטין מדרכה הרוחנית של הציונות הדתית וקרובה יותר לדרכם של נטורי קרתא או סאטמר

לדברי הרב קוק, הגלות גרמה לשתי טעויות אצל תלמידי חכמים רבים: ניתוק היהדות מהעולם הגשמי ופחד מופרז מהחומריות. בגלות לא הייתה ליהודים כל אחריות לחיים הגשמיים. התרגלנו שאחריות זו מוטלת רק על הגויים. הגויים יספקו מים, יסללו כבישים, יבנו בתי חולים ויהיו השוטרים והחיילים שידאגו לביטחון הציבורי. הגלות גרמה ליהודים רבים לטעות ולחשוב שהיהדות היא דת מופשטת שאינה מלכלכת את הידיים בחרב המלחמה. על רעיונות אלו כתב הרב קוק שהם "נטולים מן החיים" ומקורם ב"טומאה הרצוצה של הגלות המפרכסת בנשמתם" של החושבים כך. אדרבה, בירושלים ובתהליך הגאולה מתלכדים הם "גאון הקודש וגבורת החיל". ואכן, מקורות רבים בתנ"ך מתארים את השימוש של עם ישראל בחרב שימוש אידיאלי ומוסרי.

אחת ממצוות התורה היא מצוות המלחמה, כגון עזרת ישראל מיד צר ומצוות כיבוש ארץ ישראל. מצווה היא מעשה אידיאלי המרומם את העולם ומתקן אותו. מצווה היא מעשה המבטא את הנשמה הא-לוהית שבנו. אם התורה אומרת שיש מצבים שבהם המלחמה היא מצווה, זה אומר שבאותם מצבים המלחמה עצמה מקדשת אותנו ואינה פוגעת בנו פגיעה מוסרית או רוחנית. מצוות המלחמה קדושה כל כך עד שהתורה מעידה: "ה' א-לוהיך מתהלך בקרב מחנך… והיה מחניך קדוש".

הרב משה ליכטנשטיין הזכיר "יהדות של שמואל", אבל כזכור, שמואל הנביא הוא ששיסף את אגג מלך עמלק. דוד המלך, שכלתה נפשו לחצרות ה' וחיבר את מזמורי תהלים ברוח הקודש, הוא גם שלחם את מלחמות ה'

נוסף על כך אנו רואים שאבות האומה, נביאים ומלכים ניהלו מלחמות ולא נמנעו להשתמש בחרב. אברהם אבינו נלחם בארבעת המלכים והציל את לוט על ידי החרב. הקב"ה ציווה את משה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים, ואחר כך כבש משה בעזרת החרב את עבר הירדן המזרחי אגב הריגת העמים שחיו שם וגירושם. פינחס קינא את קנאת ה' בחרב, והקב"ה שיבח אותו על כך. יהושע נלחם בעמלק "לפי חרב", ואחר כך הוביל את המלחמות לכיבוש ארץ ישראל בהריגת שבעת העמים. שאול המלך נלחם נגד פלשתים ונגד עמלק, וכאשר חמל על אגג ולא הרג אותו, נענש.

הרב משה ליכטנשטיין הזכיר "יהדות של שמואל", אבל כזכור, שמואל הנביא הוא ששיסף את אגג מלך עמלק. דוד המלך, שכלתה נפשו לחצרות ה' וחיבר את מזמורי תהלים ברוח הקודש, הוא גם שלחם את מלחמות ה'. בזמן מלחמה אמר: "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" וראה את עצמו נלחם "בשם ה' צבאות א-לוהי מערכות ישראל". בזוהר מובא שעל חרבו של דוד אפילו היה חקוק שם השם המפורש. החרב של דוד הייתה לו תשמיש מצווה.

כל עוד יש רשעים בעולם, החרב נצרכת, והיא משמשת לאידיאל תיקון העולם. אולם בעתיד הרחוק, כשתתוקן האנושות לגמרי ולא תהיה עוד שנאה בעולם, אז ורק אז לא יהיה צורך בחרב

איך ייתכן שהשימוש בחרב ההורגת והנוקמת ייחשב למצווה ולמעשה טוב? איך מעשה של הרג, פגיעה והרס יכול לפעול לתיקון העולם? התשובה פשוטה: תיקון האדם והעולם מושג על ידי "סור מרע ועשה טוב". לא די רק לעשות טוב, אלא יש חובה גם להילחם ברשעה, בשפלות, בבהמיות, בטומאה ובגסות.

כשם שמוטל על האדם הפרטי לתקן את מידותיו ולהילחם בצדדים הרעים שבאישיותו, כך מוטל על העולם כולו להכיר את הרשעים ולהילחם בהם. גדולי האומה נלחמו ברשעים, ולכן מעשיהם היו תיקון העולם ולא החרבתו. "כשהרשעים נכחדים מן העולם, העולם מתבסם", כתב הרב קוק, ומלחמה ברשעים היא "מלחמה קדושה". וכן כתב הרב: "לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם" לולא היינו נלחמים בעמלק ובשבע העמים בתקופת התנ"ך. כאשר עם ישראל נלחם ברשעה – אלו מלחמות ה' שהעולם מתעלה על ידן.

ועדיין, במקביל למקורות המהללים את השימוש בחרב יש מקורות המגנים אותה, כגון הפסוק "לא יישא גוי אל גוי חרב" או ההלכות האוסרות להניף ברזל על המזבח ולהכניס חרב לבית כנסת. ובכן, האם היהדות בעד השימוש בחרב או נגדו? התשובה היא שהכול תלוי בתקופה. כל עוד יש רשעים בעולם, החרב נצרכת, והיא משמשת לאידיאל תיקון העולם. אולם בעתיד הרחוק, כשתתוקן האנושות לגמרי ולא תהיה עוד שנאה בעולם, אז ורק אז לא יהיה צורך בחרב.

המקורות המגנים את השימוש בחרב מדברים על תקופה זו. אנו מתפללים שתקופה אידיאלית זו תגיע בקרוב, אך אסור לנו בשום אופן להשלות את עצמנו שהגענו אליה כאשר אין זו המציאות בפועל. הרב קוק כתב שזו הייתה הטעות של הנצרות, שניסתה להקדים את המאוחר ו"חפצה באמת למחוק את מידת השנאה", אבל בסופו של דבר הביאה לעולם הרבה מאוד שפיכות דמים ושנאה.

יש עוד טענה בפי הסולדים מהמלחמה, שאם נראה אידיאל במלחמה ובשימוש בכוח, זה עלול להביא אותנו לידי שימוש שלילי בכוח, לגאווה ולתחושת "כוחי ועוצם ידי". זהו אומנם חשש אמיתי, אולם הרב כתב שגם "פחד מופרז" מהשפעותיו הרעות של העולם הגשמי הוא מהשפעת הגלות עלינו, שגרמה לנו "מורך לב".

אנו שמחים שזכינו לכבוש חלקים מארץ ישראל וליישב אותם ביהודים. אנו שמחים שאנו מכלים את הנאצים בעזה ומבינים שהעולם נהיה טוב יותר וטהור ככל שטרוריסטים רבים יותר מתים

הדבר דומה לרווק צדיק ששמע שלפעמים יש מריבות בין בני זוג, ומאחר שהוא אינו רוצה לפגוע בשום אדם, הוא מחליט שלא להתחתן. לא זו דרכה של תורה. התורה מצווה עליו להתחתן ולעבוד על מידותיו תוך כדי תנועה. נכון שהמלחמה עלולה לגרום לתופעות שליליות, אבל לא בגלל זה נוותר על כל התועלת האדירה שיש בה. המצווה להגן על עם ישראל, מצוות כיבוש ארץ ישראל וההתנחלות בה, מצוות מחיית עמלק והאידיאל לכלות את הרשעים לא יתבטלו בגלל חשש זה.

אנו גאים בצבא שלנו וגאים במלחמות שלנו. אנו שמחים שזכינו לכבוש חלקים מארץ ישראל וליישב אותם ביהודים. אנו שמחים שאנו מכלים את הנאצים בעזה ומבינים שהעולם נהיה טוב יותר וטהור ככל שטרוריסטים רבים יותר מתים וככל שארגוני טרור נפגעים. חזרנו מהגלות כדי לבנות כאן ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ממלכה שהיא עוצמה רוחנית וגשמית גם יחד, מדינה שמתנהלת לפי התורה ונלחמת לפי התורה. זו דרכה האמיתית של הציונות הדתית. "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בידוד מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו איביך לך ואתה על במותימו תדרך" (דברים לג, כט).

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן