דוד רזיאל הי"ד, מפקד האצ"ל, התפרסם בעוז רוחו ובכושר מנהיגותו ונחשב למפקד הבכיר והנערץ ביותר בתולדות האצ"ל. הוא הקדיש את חייו למען ביטחון ישראל, תכנן וביצע עשרות פעולות חשובות במחתרת, פעל רבות למען העפלת יהודי אירופה ערב השואה ועסק בפעילויות לאומיות נוספות. על כל התחומים הללו פורסמו כמה מאמרים ומחקרים, אך עד היום לא נכתב אפילו מאמר אחד המתמקד באידאולוגיה שלו. היא נפרסת בכתבים הרבים שהניח אחריו, אשר נאספו בספרי החדש 'בכוח וברוח: חייו וכתביו של דוד רזיאל'.

במאמר שלפניכם יש ניסיון ראשון להציג על רגל אחת את עיקרי משנתו של דוד רזיאל, אשר מלבד היותו גיבור ומפקד היה גם תלמיד חכם ואיש רוח. מאחורי פעילותו הביטחונית הענפה עמדה משנה עמוקה ומסודרת. משנתו חשובה כיום יותר מאי-פעם, ויש בה מענה על האתגרים הלאומיים והביטחוניים הגדולים שעומדים לפתחנו כיום.

כבר לפני תשעים שנה היה מי שהצביע על אוזלת היד של הנהגת היישוב ומערכת הביטחון נגד האויב, התריע מפני הקונספציה ואף הציע דרך חלופית להגנה על העם היושב בציון. עמדתו עוררה פולמוס גדול, היו יהודים שהתנגדו לו בחריפות ולחמו בו ובאנשיו, אולם הוא המשיך להשמיע את קולו באומץ והנהיג את הארגון על פי דרכו המיוחדת.

בשנות השלושים הוביל רזיאל את קו ההתקפה נגד האויב הערבי מתוך הבנה שרק כך אפשר למנוע את הטבח הבא ביהודי הארץ. ההתגוננות אומנם נחוצה, אך לטווח ארוך לא די בה

חותמה של ישיבת מרכז הרב

רוחו ומשנתו של רזיאל הושפעו משלושה גורמים. הראשון והעיקרי הוא החינוך שקיבל בבית הוריו, ששם ספג גם את המורשת הרוחנית משני סביו, שהיו רבנים גדולים ובעלי נטייה לאומית מובהקת. הגורם השני הוא משנתם של זאב ז'בוטינסקי ודמויות ציוניות נוספות אשר אליהן נחשף רזיאל כבר בשנות ילדותו. הגורם השלישי הוא רוחה של ישיבת מרכז הרב, שבה למד כשנתיים (תרפ"ח–תר"ץ).

במכתב ששלח אל הרצי"ה קוק, מרבותיו בישיבה, כתב רזיאל: "שתי השנים הללו שביליתי בישיבה הקדושה לא רק הוסיפו לי הרבה מעץ הדעת של היהדות אלא גם הניחו את חותמן על כל מהלך חיי בעתיד".

בעודו תלמיד בישיבה התגייס רזיאל לשורות ההגנה. אחר כך השתתף בהקמת האצ"ל, ועלה בסולם הפיקוד עד שהיה למפקד הארגון (בשנים תרצ"ח–תש"א).

שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף, המסתפקת בשמירה על הקווים ואיננה מתכוננת לעקור מידי האויב את האפשרות לתקוף שנית – הגנה כזאת נקראת הגנה פסיבית, וסופה כמבואר: מפלה וחורבן

שיטת רזיאל: התקפה

חידושו העיקרי של דוד רזיאל היה הכרזת המרד על שיטת ההבלגה של מוסדות היישוב העברי בארץ נגד התקפות הערבים. בשנות השלושים הוביל רזיאל את קו ההתקפה נגד האויב הערבי מתוך הבנה שרק כך אפשר למנוע את הטבח הבא ביהודי הארץ. ההתגוננות אומנם נחוצה, אך לטווח ארוך לא די בה.

מנחם בגין, יורשו של רזיאל בהנהגת האצ"ל, הסביר לימים באחד ממאמריו: "שיטה זו [של התקפת האויב], אשר מן הראוי לקרוא לה בתולדות דורנו 'שיטת רזיאל' – בה הסוד, הרוחני והמחשבתי, הטקטי והאסטרטגי, לכל מערכות ישראל, אם במלחמת העצמאות נגד התוקפן הערבי ואם במבצעים לאחר קום המדינה. כך פעל ולחם, מתוך השלכת חייו מנגד; וכך שינה, במחשבה ובמעש, את דרכי ההיסטוריה העברית".

מה הם עיקריה של 'שיטת רזיאל'? אביא כאן את הדברים שכתב רזיאל בשנת 1938 במאמרו "הגנה אקטיבית", שנדפס בקובץ המחתרתי 'בחרב': "ההגנה הטובה ביותר היא – ההתקפה. הגנה פסיבית סופה מפלה וחורבן. תכליתה של כל מלחמה היא שבירת רצונו של האויב והשלטת רצונו של המנצח. אבל את התכלית הזאת אין להשיג מבלי לשבור תחילה את כוחו של האויב. התגוששות הכוחות המתנגדים והכרעתו של אחד מהם היא, אפוא, אמצעי הכרחי להשגת תכליתה של כל מלחמה בעולם […] מכך אפשר להסיק שפעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם.

"אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב, ואם את זה אין להשיג מבלי לשבור את כוחו, ברור שאי אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא […] שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף, המסתפקת בשמירה על הקווים ואיננה מתכוננת לעקור מידי האויב את האפשרות לתקוף שנית – הגנה כזאת נקראת הגנה פסיבית, וסופה כמבואר: מפלה וחורבן. צבא שואף להכות את אויבו ולשבור את כוחו. או במילה אחת: לתקוף".

ובסיום מאמרו סיכם: "מי שאינו רוצה להיות מנוצח, אין לו אלא לתקוף. גם אותו הצד הלוחם שאיננו בא לדכא אחרים, אלא להציל את חרותו ואת כבודו, גם לפניו פתוחה רק דרך אחת – דרך ההתקפה".

המורל הצבאי

במאמריו ובשיחותיו הדגיש דוד רזיאל כי המורל הצבאי הוא היסוד לניצחון בקרב. וכך כתב במאמרו "הכוחות המוסריים בצבא", שפורסם בקובץ המחתרתי 'המצודה' בשנת 1932: "כדי לשמור על תכונות הגבורה יש לחזק שתי רגשות: אהבת המולדת והכבוד. הקרב הוא בעיקר מלחמה מוראלית. המוראל הוא יליד האמונה. המפלה בטוחה כשאובדת האמונה בניצחון. הניצחון הוא תמיד לא לאותה הפלוגה שנגרמו לה פחות אבדות, הודות לשכלול הטכני וכוח הארגון המעשי, אלא לאותה הפלוגה שהמוראל נשמר בה יותר טוב ולזמן יותר ארוך".

במחברת אישית משנות ילדותו העלה על הכתב כמה מחלומותיו, ובכולם המוטיב המרכזי הוא ירושלים בנויה לתפארת, ובמרכזה בית המקדש

זכרו את החרפה!

הניצחון בקרב אינו תלוי בכמות הנשק ובריבוי הלוחמים אלא ברוח, שינן רזיאל לחייליו. "מלחמת החשמונאים יכולה לשמש לנו בהרבה מובנים סמל למלחמתנו כיום. היתה זאת מלחמת מעטים ברבים, חלשים בחזקים, עניים בעשירים. ואף על פי כן ניצחו אלה המעטים, החלשים, העניים בחומר ועשירים ברוח. איפה סוד הניצחון הזה?

"בבוא השמועה על חיל ניקנור וגורגיאס העולה על יהודה המורדת, אסף יהודה את חילו וילהיבו במילים: 'זכרו את החרפה!' לחייליו גילה יהודה את מצב ארצו המושפל, את חורבן המקדש וירושלים, את הדיכוי של כל שאיפה לחופש ואת הרדיפות על כל הנושא עליו סימן של יהדות. ובכדי לגול את החרפה הזאת דרש המנהיג מאת אנשי חילו לעשות את הבלתי אפשרי, להילחם באלפים מול רבבות, ולנצח".

ומסיפור המכבים שאב רזיאל השראה לתקופתנו: "וכיום הננו באים שוב לגול את חרפתנו. וכי נקיים אנו ממנה? נעבור נא על עיתוני חודש אחד, או רק שבוע אחד, ונראה בהם את חרפתנו בכל מוראה […] ובשם השאיפה הזאת לעתיד מזהיר וחופשי, לחיי חופש ודרור, אנו קוראים לכל אלה המכבדים את זכר המכבים – זכרו את החרפה!"

המוסר הפרטי והמוסר הצבאי

הרצי"ה קוק בהספדו על תלמידו דוד רזיאל השווה בינו ובין דוד המלך, עדינו העצני: "סגולה דוידית מיוחדת: עדינות בשעה שעוסק בתורה, וקשיחות בשעה שיוצא למלחמה. כפילות-אחידות היא זו של האישיות השלמה. שני צדדים אלה אינם נוגדים וסותרים זה את זה, אלא משלימים ומשכללים זה את זה. מתוך עדינותה של ההתעסקות בתורה מופיעה התקיפות המלחמתית כשהיא מצווה ודרושה", והמשיך הרצי"ה: "סגולה זו הופיעה במידה מיוחדת גם בתכונת מהותו של זה הבן יקיר לנו ולכל ישראל".

בכתביו נדרש רזיאל לפער שבין המוסר האישי, העדינות והאצילות, ובין המוסר הלאומי שמתגלה בשדה הקרב, המתאפיין בנורמות אחרות, מוסר אשר נשכח מאתנו בתקופת הגלות: "תורת המוסר של תנועתנו [האצ"ל] מלמדת אותנו מהו הטוב ומהו הרע מנקודת מבט לאומית-מדינית […] כבר עמדה על כך תורת ישראל. מצד אחד יסוד כל היסודות במוסר הפרטי הוא האיסור הגדול: 'לא תרצח!' ומצד שני: 'חגרו איש חרבו והרגו איש באחיו', 'לא תחיה כל נשמה!' המוסר הפרטי מדבר על רחמים ואהבה, ואילו המוסר הלאומי מצווה להילחם באויב החיצוני ובעוכרי ישראל הפנימיים ללא רחמים: 'לא תחוס עינך עליהם'.

"דוגמאות של אנשים חדורי מוסר לאומי בכל לבם נתנו לנו תולדות ישראל בתקופה הקדומה במספר רב מאוד. רק הגלות טשטשה את פרצופנו הלאומי וטשטשה גם את המוסר הלאומי".

רזיאל ידע איזו סכנה יש בדברים, שמא יטושטשו הגבולות בין כללי המוסר הפרטי לכללי המוסר הלאומי-הצבאי, והתריע מפני כך: "עלינו להיות זהירים מאוד. בהרבה מקרים בחיי האדם יש שהתחומים בין הקדושה העליונה ובין השפלה שבטומאות הם עדינים מאוד, וזהירות מרובה וטוהר מוסרי רב דרוש לאדם שלא לערבב את התחומים. אסור לו לאיש המוסר הלאומי לחשוב שהחובות או הזכויות הניתנות לו למען המטרה הלאומית הגבוהה – ניתנות ליהנות מהן גם למען מטרותיו האישיות הפרטיות.

"בעשותך פעולות לשם מילוי תפקידך הלאומי זכור ואל תשכח אף לרגע את המטרה הגדולה שלשמה הן נעשות, כי היא ורק היא מצדיקה אותן".

"חלצו את עצמות העם השבורות זה אלפיים שנה, ישרו את הגב הכפוף, ירושת הגלות. הראו, כי יהודי יכול גם להיות איש גרם, אשר כוחו במותניו ואונו בשרירי בטנו; עד הנה ידעו רק את היהודי הכפוף, הנדכא, הנכנע, הראו אתם יהודי במהדורה שניה, יהודי אשר ידו בעורף אויביו. אל תתביישו ביהדותכם, אל תהיו ספורטאים יהודים, אלא יהודים ספורטאים, הבליטו את יהדותכם, לאומיותכם"

בית המקדש

בחזונו הלאומי של רזיאל תופס בית המקדש מקום בולט מאוד (ואולי השפיע בכך גם על ידידו אברהם יאיר שטרן, ואכמ"ל). במחברת אישית משנות ילדותו העלה על הכתב כמה מחלומותיו, ובכולם המוטיב המרכזי הוא ירושלים בנויה לתפארת, ובמרכזה בית המקדש. כך למשל חלם באחד הלילות: "המון אדם זורם כנהר אל הר הבית. אלה הם עולי רגל מכל ארצות נכר, מכל מקום אשר בני ישראל מצויים שם. כולם נקבצו להראות את האדון ה' צבאות בביתו אשר בירושלים.

"בית המקדש נשקף מראש ההר. ההמון עוטה אותו כטבעת סביב. הדחק גדול, אגלי זיעה נוטפים מעלי, ובכל זאת אחתור בכל כוחי אל ראש ההר, הן גם לי הזכות והחובה לראות את בית א-לוהי".

בקיץ תרפ"ד (1924), לקראת סיום בית הספר היסודי תחכמוני, התבקשו התלמידים לכתוב חיבור על הנושא "חפצתי". דוד לא כתב על שאיפות והישגים אישים אלא הביע את משאלתו העמוקה לראות בהגשמת ייעודים הגשמיים והרוחניים של גאולת ישראל, ובראשם בניין המקדש והעלייה לרגל. וכך כתב: "חפצתי כי יהיה מקדש ה' על תלו, ובני ישראל על אדמתם. חפצתי כי ישוב גבול אדמת ישראל מלבוא חמת עד נחל הערבה. חפצתי כי נהיה אדונים לנפשנו ובלתי תלויים בדעת אחרים, מאתנו מושלנו יצא, מקרב אחינו נשים עלינו מלך, ואז […] אז תתנוסס ירושלים הבנויה בהדרה, והלכו לאומים לאורה, ומלכים לנוגה זרחה. אז יעמדו הכהנים לבושי פאר במשמרותיהם, והלווים ישירו על דוכנם".

ספורטאים, אל תתביישו ביהדותכם!

בשנת תרפ"ה הגיעו ארצה שחקני קבוצת הכדורגל 'הכוח' מווינה לשחק נגד קבוצות יהודיות מקומיות. המשחקים הפומביים סוקרו בכתבות בעיתונות ועוררו הדים בקרב היישוב בארץ. רזיאל כתב באותם ימים את הדברים האלה: "יפה! חלצו את עצמות העם השבורות זה אלפיים שנה, ישרו את הגב הכפוף, ירושת הגלות. הראו, כי יהודי יכול גם להיות איש גרם, אשר כוחו במותניו ואונו בשרירי בטנו; עד הנה ידעו רק את היהודי הכפוף, הנדכא, הנכנע, הראו אתם יהודי במהדורה שניה, יהודי אשר ידו בעורף אויביו.

"אל תתביישו ביהדותכם, אל תהיו ספורטאים יהודים, אלא יהודים ספורטאים, הבליטו את יהדותכם, לאומיותכם. דעו כי לא שררה נתנה לכם אלא עבדות, עליכם לחדש את ימי העם כקדם. עליכם להפוך עם של תגרנים, סוחרים ומלמדים לעם אשר יידע להשיב מלחמה שערה, לעם שלא ייתן לאחרים לרמסו.

"אולם אל תזניחו גם את הצד הראשון, את הרוח. אם תזניחוהו, יצא לנו יהודי אשר לא יידע דבר בלתי אם 'כדורגל', ויהודים כאלה היו בימי החשמונאים ובימי הורדוס, ואחריהם היתה […] התבוללות.

"אם תפסיקו באמצע המשחק כדי להתפלל מנחה, לא יבולע לכבודכם, כי תראו שיהודי יכול להיות גם נאמן עם אלוהיו ותורתו, וגם כביר כוח ובעל עוז, וידו תעז על אויביו. לכו לשחק ולנצח כשסימני רצועות התפילין על זרועכם. אז תהיה התמונה שלמה, ואתם תחיו את העם".

בספר החדש, 'בכוח וברוח', מובאות תולדות חייו של רזיאל על פי מקורות רבים, שחלקם מתפרסמים בפעם הראשונה. כן מובאים עשרות מאמרים וזיכרונות שכתבו עליו חברים, מכרים ואישי ציבור. בספר מובאים גם מאמרים רבים שכתב רזיאל לאורך שנות חייו בענייני צבא, ביטחון, גבורה ישראלית ותולדות העם. המאמרים לוקטו מעיתונים ומכתבי עת מחתרתיים, וכן מארכיון כתביו.

בסוף הספר מתפרסמים לראשונה עשרות תצלומים נדירים של רזיאל לצד תעודות ומסמכים חשובים. את הספר אפשר לרכוש באתר 'הקיבוץ הקדוש' של משה נחמני ובחנויות הספרים הגדולות.