רשות הדיבור- במדבר

 

 

גשר צר

אילן חיים פור

בין שני הרים גבוהים

ראשם נושק לשמיים

יש גשר רחבו אצבעותיים

 

וחבל ממעל לו מתוח

לבל ימעד האוחז בו

פן תיגוף רגלו ותהדפנו הרוח

 

ולמרגלות ההרים יערות עד

שבט פראים בו שטרם נכחד

ובריות משונות וחיות טרף

מייללות ונוהמות בלי הרף

 

ונהרות ואגמים, שלוליות וביצות

שם מקננים בעלי כנף ונוצות

ובאי העולם על הגשר עוברים

ישישים וטף, בחורים ונערים

 

ואם יטעו ליבו בתעתועים והבל

ושמטה ידו מאחוז בחבל

בימי שמחה או חלילה באבל

בשומעו קול נהי או נעימת נבל

 

אזי ייפול הנופל ממנו

ולא נודע מקומו ומי יקימנו

ואפילו נחפשה דרכינו ונחקורה

שמא טרוף טורף או נפל הבורה

 

ועתה בני שמע בקולי

וחייתה נפשך בגללי

אחוז בחבל האמונה

ואל תרפה ידך ממנה

 

פקח עיניך והישמר שלא למעוד

כי זה העולם גשר צר מאוד.

 

 

אתה הוא אדון לעמך

יעל לוין

 

אַתָּה הוּא אָדוֹן לְעַמֶּךָ, וּמֶלֶךְ גִּבּוֹר לָרִיב רִיבָם, עַל כֵּן שְׁמַע תְּחִנָּתֵנוּ –

אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, זַכֵּנוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים בְּעֵינֶיךָ, וְנֵלֵךְ בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ,

אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, קַבֵּל סְלִיחָתֵנוּ, רְצֵה תְּשׁוּבָתֵנוּ, וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ,

אָדוֹן הַמּוֹשִׁיעַ, הוֹשִׁיעֵנוּ מִכָּל אוֹיְבֵינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ,

אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת, זְכֹר כָּל נִשְׁמוֹת חַלְלֵי עַמְּךָ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ,

אֲדוֹן כָּל הַבְּרִיּוֹת, שִׂים שָׁלוֹם בֵּין כָּל בְּרִיּוֹתֶיךָ וּבֵין כָּל בְּנֵי בְּרִיתֶךָ,

אֲדוֹן הָרַחֲמִים, רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב וָאֵם עַל בָּנִים וּבָנוֹת,

אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם, בֵּרַכְנוּ בַשָּׁלוֹם, וְנִהְיֶה אוֹהֲבֵי שָׁלוֹם וְרוֹדְפֵי שָׁלוֹם,

אֲדוֹן הָעוֹלָמִים, מְלֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ,

אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת, כִּימֵי צֵאתֵנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת.

 

בואו

נעה, בת 12

מסתכלת שעות על הירח הלבן

מתפללת בליבי כל הזמן

שתבוא השעה, שיגיע היום

שתשוב אלינו כמו בחלום

 

חטופים, שובו הביתה

מתפללים, מחכים לכם למטה

המלחמה עדיין לא נגמרה

אבל בואו! אין כל ברירה.

 

 

לכולם בשם יקרא

ציפורה

 

הַמִּפְקָד מְבַטֵּא

חֲשִׁיבוּת כָּל אֶחָד

לִהְיוֹת נִזְכָּר וְנִפְקַד

כִּבְנֵי מָרוֹן

הָעוֹבְרִים לִפְנֵי

מֶלֶךְ רוֹעֶה

שֶׁסּוֹפֵר וּמוֹנֶה

כּוֹתֵב וְחוֹתֵם

 

בַּסּוֹף הַסַּךְ

מַעֲלֶה עֵרֶךְ מוּסָף

שֶׁל מַהוּת חֲדָשָׁה

יוֹצֶרֶת שְׁלֵמוּת

גְּדוֹלָה מֵאֹסֶף

פְּרָטִים

בּוֹרֵאת יֵשׁוּת

כְּלַל-יִשְׂרָאֵלִית

 

אַף עַל פִּי

שֶׁחוֹטְאִים

נִשְׁאָרִים בָּנִים

בְּמִסְפָּר נִמְנִים

בְּשֵׁמוֹת נִקְרָאִים

כְּכוֹכָבִים זוֹהֲרִים

מַרְבִּים אוֹר

בָּאָרֶץ

 

וַאֲנִי כָּאן

עַל מִפְתָּן

מַמְתִּינָה

לִהְיוֹת נֶחְשֶׁבֶת

שַׁיֶּכֶת לְמַסֶּכֶת

רוֹקֶמֶת פָּרֹכֶת

בַּמִּדְבָּר.

 

הנפש מבקשת

משה פילץ

כשהצימאון חונק, ומים אין

הרעב משסע את המעיים, ולחם אין

הנפש מבקשת את קיומה, ורגש אין

השכל מבקש גירוי, וגשם אין

 

מצאתי את דף הגמרא

הגם שהגוף נשרף, האותיות פרחו

עוד מעט מאותו זן של ללא מקום וזמן

הוויות אביי ורבא לחם חוקם

ר' חיים או ברכת שמואל טרף מימיהם

עוד פרק תהלים, מיצוי הרגש

מיצוי סוגיה, מיצוי השכל.

 

לא רחקו זה מזה, כי אם זה המגע

מים ולחם הם גם המשל וגם הנמשל

"טעמו וראו…"

אוכלים ורואים?

בתורה כן, לומדים, רואים משהו אחר.

 

פנו מקום,

כביכול לקב"ה

אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה

ניכנס אליו ואנחנו אצלו כביכול,

ונזכה לישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא.

 

 

 

 

התחיינה העצמות?

סג"ש

תני לאש שלך לבעור.
אל תכבי את הניצוץ
בכל פעם שנדלק.
תני לו לבעור ולהבעיר
להתפשט לכל אישיותך
להחיות המת-החי שבתוכך.

יבשו עצמותינו, אבדה תקוותנו,
נגזרנו ונתרחקנו מבית חיינו,
התחיינה העצמות היבשות האלה?
ה', אתה ידעת.

תני לאש שלך לבעור
ללהבה גדולה כתומה
על גבי השחור המפויח
תני ללהבות להתפשט לכל אישיותך
להבות חיות ושמחה,
להבות של נפש בריאה,
ניצוצות של אהבה.
להחיות נרדמים ומתים,
החיי עצמך, החיי אחרים

העצמות היבשות, שמעו דבר ה'
שמעו ותחי נפשכן:
בית יעקב – אש
ובית יוסף – להבה
רוח, נפש ונשמה
אני נפחתי ואני מקיימכם
זה ציווי וזו הבטחה

ותחיינה העצמות היבשות האלה?

אש קודש תוקד בהן, לא תכבה

וְתִחְיֶינָה וְתִחְיֶינָה וַתְּחַיֶּינָה.

 

 

הבטחת לי, מולדת

רֹני שומרון

אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל סִפּוּר מֵהַהַתְחָלָה

אֲבָל בָּאֶמְצַע הוּא נִקְטַע לִרְסִיסִים

שִׁשָּה מִילְיוֹן זְכוּכִיּוֹת קְטַנּוֹת

הִצְטַבְּרוּ וְנִהְיֶה קָשֶׁה לֶאֱסֹף

הִבְטַחְתְּ לִי, מוֹלֶדֶת, שֶׁיּוֹם יָבוֹא וְלֹא יִהְיֶה פֹּה רֹעַ

הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

וְהַהַבְטָחָה עוֹדָהּ עוֹמֶדֶת יַצִּיבָה

וְהִיא, הִיא שֶׁעָמְדָה, מוֹלֶדֶת

עוֹד יָשׁוּבוּ לִפְסֹעַ עַל אַדְמָתֵךְ הַקְּדוֹשָׁה

רַגְלַיִם טְהוֹרוֹת שֶׁחָווּ גְּאֻלָּה

הִבְטַחְתְּ לִי, מוֹלֶדֶת, שֶׁלַּמְרוֹת הַקֹּשִׁי

שֶׁאַף עַל פִּי כֵן וְלַמְרוֹת הַכֹּל אַתְּ תִּהְיִי לִי מוֹלֶדֶת

וּבֵינְתַיִם, מוֹלֶדֶת שֶׁלִּי, אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיד שֶׁאַתְּ מְאַכְזֶבֶת

כִּי תָּמִיד, תָּמִיד תִּהְיִי נֶעֱרֶצֶת

אֲבָל קָשֶׁה, עוֹד חָלָל שֶׁהִקְרִיב עַצְמוֹ עָלֵינוּ

עוֹד אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת רְסִיסִים

שֶׁחָדְלוּ מִלְּהַשְׁלִים אֶת הַחֹסֶר שֶׁנִּפְעַר אָז אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה

מָה נַגִּיד בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הָאָרֹךְ הַזֶּה, שֶׁמְּסָרֵב לְהִגָּמֵר?

הִבְטַחַתְּ לִי, מוֹלֶדֶת…

 

נוח להיות אברהם?

הרב יהושע אודרברג
יֵשׁ לִי אַבְרָהָם בְּעוֹלָמִי,
הָאַהֲבָה אֵלָיו
הִיא תּוֹךְ תּוֹכִי,
הַסִּבָּה כְּמוּסָה,
שַׁיֶּכֶת לַשְׁבוּעָה
שֶׁקָּדְמָה כַּנִּרְאֶה גַּם לִי.

אַךְ הַאִם נוֹחַ לוֹ לִהְיוֹת אַבְרָהָם?
לְקַבֵּל אַהֲבָה גַּם בְּלִי שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם?
וַאֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁרַק הַנֶּאֱהָב יִשְׁאַל אֶת הַשְּׁאֵלָה,
כְּשֶׁאֵצֶל הָאוֹהֵב הִיא כְּלָל לֹא מַתְחִילָה.

 

יופי של אופי

יאיר קוט

יאיר.

בני"ש. חוד.

אחד שלא מוותר לעצמו. אחד שלא מוותר על עצמו. גם לא על עצמה ולא על עצם מעצמו.

אחד שמשתדל להקפיד על כל הלכה

גם אם אליה לא רגיל וגם היא כלל לא קלה.

אחד שמבין שהדרך לא קלה

אבל כבר מקווה למצוא כלה.

אחד שמאז התיכונית הוריד את כמעט כל הבלורית

וגם על המעט שנשאר הוא בהתחבטות פנימית

אחד שכדי להיראות טוב לא מוכן לדירוג בשיער

אבל בכל זאת יקפיד להתלבש מסודר

אחד שיש בו תורניות, אידיאלים, עומק ומחשבה

ודווקא בגלל זה מאמין שיופי אינו מילה גסה

אחד שמעריך אותך על שבחרת בחצאית ארוכה

אבל שם לב שהתאמת אותה לחולצה

אחד שלא יודע מה נחשב צניעות של נשים

אך חושב שכמו לגברים, פשוט בלי רעש וצלצולים

אחד שמאמין שצניעות לא מודדים רק בסרגל

שהיא גם הלכה וגם משהו פנימי שהחוצה מחלחל

אחד שמאמין שה' לא סתם נתן לנו כוחות

ושעכשיו בעזרתם הגיע הזמן לבנות.

 

אחד שרוצה משניים להיות אחד.

אחד שמחפש אחת.

 

הלב נשרף

הדסה אביעד

 

הַלֵּב נִשְׂרַף

בְּאֵשׁ שֶׁל כְּאֵב

עוֹד דָּם יְהוּדִי הֶפְקֵר

חַיִּים שֶׁמִּשְׁתַּנִּים כָּךְ בְּרֶגַע לִבְלִי הַכֵּר

וְאֵין נֶחָמָה

 

הַלֵּב נִשְׁטַף

בְּיָם שֶׁל דְּמָעוֹת

הַנֶּפֶשׁ טוֹבַעַת

הַנֶּפֶשׁ תּוֹבַעַת

תְּשׁוּבוֹת עַל לָמָּה

 

הַצֶּדֶק נֶעֱרַף

וְאֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן

תַּרְבּוּת סְדוֹם וַעֲמֹרָה

שִׂנְאַת הַטּוֹב וְאַהֲבַת הָרַע

רָצוֹן חָזָק לִנְקָמָה

 

הַמּוּסָר נֶחְטַף

וְיֵשׁ בִּלְבּוּל גָּדוֹל

מִי אוֹהֵב

וּמִי אוֹיֵב

הַדֶּרֶךְ יְשָׁרָה אוֹ עֲקֻמָּה?

הַלֵּב מַחֲסִיר פְּעִימָה

 

הַהִגָּיוֹן נִסְחָף

בְּזֶרֶם שֶׁל שִׁכְחָה

לְעֵבֶר הַחֲשֵׁכָה

בִּפְעֻלָּה שֶׁל הַכְּחָשָׁה

וְהַדֶּרֶךְ חֲזֹר חֲסוּמָה

 

אֲבָל

 

הַשֶּׁבֶר נֶאֱסַף

בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת

בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת

בְּמַבָּט אֶל הַכְּלָל קָדִימָה

כִּי יֵשׁ לָנוּ מְשִׂימָה

 

הַיֵּאוּשׁ נֶעֱטָף

בִּשְׁכָבוֹת שֶׁל אֱמוּנָה

כִּי מִבַּעַד לַפְּצִיעוֹת

קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ מַפְצִיעוֹת

קִמְעָה קִמְעָה

וְנִמְצֵאת דֶּרֶךְ גַּם לְאֶבֶן אֲטוּמָה

 

הַלֵּב נִכְסָף

לִמְצִיאוּת אַחֶרֶת

בִּמְקוֹם לְהִתְהַלֵּךְ חֲלוּלִים וְרֵיקִים

לִצְעֹד בְּעוֹלָם שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת אֱ-לֹהִים

מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה

לַעֲלוֹת וְלִבְנוֹת עוֹד קוֹמָה

 

עֲלֵה שׁוֹשַׁנָּה שֶׁנִּקְטַף

וְעוֹד עָלֶה וְעוֹד עָלֶה…

אֵין-סוֹף גִּבּוֹרִים

וּבִמְקוֹמָם יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים

לֹא מֵהֶכְרֵחַ אֶלָּא מִבְּחִירָה

מִתּוֹךְ בְּרִירָה

כִּי בַּסּוֹף כֻּלָּנוּ מְחֻבָּרִים לְאוֹתָהּ נְשָׁמָה.