אודי בן חמו, 'סוללים דרך'
רינה ושאול (במלרע כמובן) גרים ביישוב מבוסס ביו״ש. מבחינת מגורים הם בפריפריה, אך מבחינה תרבותית הם לחלוטין מיינסטרים ישראלי קלסי. אתם מכירים אותם. מכינה, יחידה קרבית, היי-טק. ישראלים עד העצם. מסוג הדתיים שהחילונים אומרים עליהם: "הלוואי שכל הדתיים היו כמוכם".
לאחר מבול הודעות בקבוצת הוואטסאפ היישובית שהזמינו למפגש של עוד מיזם אחדות גדול, הם החליטו ללכת. שמו של הארגון שמור במערכת. "כמה כסף הוציאו על שיווק, מטורף. כנראה אחדות ממש חשובה להם אם הם שופכים על זה הון עתק. סוף-סוף גם האידאולוגיה שלנו תקבל מקום", אמרה רינה לשאול.
שאול ידע מה זה אומר להיות בודד בתפיסת עולמך. גם בסיירת זה היה כך, גם באוניברסיטה, גם בסביבת בית הוריו. איפה לא? "לא משנה כמה כיפות היו שם, תמיד חשתי במיעוט", אמר תמיד. הוא אומנם לא היה איזה דוס גדול, אבל הכיר בעובדה שהתרבות הכללית די סולדת מתפיסת עולמו. "עדיף לשתוק וזהו. לא פשוט להיות מיעוט".
ובכן, הם הלכו להגשים את החלום המגזרי האולטימטיבי, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". לא בכל יום אדם חש שותף למהלך היסטורי ממש כמו הקמת המדינה. "זה בטוח כי כולם מרגישים שיש מיעוט קיצוני שמושך את המדינה לכאוס וחייבים לעצור אותו", אמרה רינה לשאול. הם החנו את הרכב ונכנסו לאולם קצת מבוישים. מיעוט, כן? אתם בטח יודעים איך זה.
האולם היה מלא באנשים מקסימים שייצגו את כל חלקי החברה הישראלית. אפילו חרדים היו שם, ואף אנשים בעלי פאות ארוכות ומטפחות ארוכות עוד יותר. מדהים. "תשמעי, רינה, זה מרשים, הם אומרים ממש את כל הדברים שאנחנו מאמינים בהם. איך זה יכול להיות?"
מארחים מאירי פנים קיבלו אותם בברכה והזמינו אותם להתכבד משולחנות עמוסים כל טוב, לא לפני שווידאו כמובן שהם רשומים למאגר התומכים בתנועה, ששמה כאמור שמור במערכת. הם קיבלו שרוכים ותגי שם עם לוגו הארגון ותלו אותם על צווארם. "שאול, זה נראה עליך כמו קולר, לא כמו שרוך זיהוי", אמרה רינה, ושניהם צחקו.
הם התכנסו באולם המפואר. כל אחד מהנוכחים החזיק כוס משקה ביד אחת וקלסר עם לוגו הארגון ששמו שמור במערכת בידו השנייה. צלם חרוץ הסתובב בין הנוכחים ותיעד מפגשים מרגשים. ברקע התמונות, אתם בטח כבר מנחשים, התנוסס הלוגו של הארגון השמור במערכת.
האולם היה מלא באנשים מקסימים שייצגו את כל חלקי החברה הישראלית. אפילו חרדים היו שם, ואף אנשים בעלי פאות ארוכות ומטפחות ארוכות עוד יותר. מדהים. "תשמעי, רינה, זה מרשים, הם אומרים ממש את כל הדברים שאנחנו מאמינים בהם. איך זה יכול להיות?" תהה שאול. "אנחנו חייבים הנהגה שתפסיק לפלג בינינו", "די עם השיח המפלג", "קודם כול החטופים", "דרושה הנהגה מאחדת", "להוציא החוצה את הקיצוניים משני הצדדים", "הסכמות רחבות בסוגיות ליבה", כולנו בעד מדינה יהודית ודמוקרטית" ועוד דברי נופת צופים.
לאחר ההתכנסות, דברי הברכה והסרטון המושקע הם התחלקו לקבוצות וישבו במעגל. "אתם יודעים מדוע אנחנו יושבים במעגל?" שאלה סמדר, מנחת הקבוצה.
"בטח כדי שנוכל להסתכל זה לזה בעיניים ולראות את הכנות, לא?" שאל בחור חרדי מנומס.
"תודה לך. זה בעיקר כדי לבטא שכולנו שווים, כולנו במרחק שווה ממרכז המעגל. כולנו מכבדים זה את זה, ואין פה שום הייררכייה. ובעיקר להדגיש שגם תפיסות העולם שלנו שוות, וכל אחד והאמת שלו", אמרה המנחה הנחמדה, שמשמשת גם בתפקיד מרכזי בארגון 'חיה ותן לחיות' (או 'תנו לחיות לחיות', לא זוכר).
שאול הרגיש שמשהו קצת צורם לו. "מה הכוונה 'כל אחד והאמת שלו'?" לחש לרינה. ״אם זה רק כדי לקדם נימוסים בחברה, אחלה. אבל איך אפשר לנהל כך מדינה?״ ברור שקשה לשכנע מישהו שגדל אחרת ממנו, אבל איך אפשר להכריע הכרעות ציבוריות אם לא הולכים אחר הרוב? שאול נזכר בשיעור אזרחות בסיסי מהתיכון.
"בואו נתחיל בהפעלה קלילה להיכרות. כתבו כל אחד על פתק בעל חיים שאתם מזדהים איתו ומה השאיפה שלכם מהמפגש הזה", אמרה סמדר וחילקה למשתתפים פתקים לבנים ריקים שעליהם הלוגו, כמובן.
שאולי שלנו כתב: "בעל חיים: זיקית. שאיפה: שנכבד זה את זה באמת ונאהב כמו אחים". כך כתב, והוסיף שקיעה מקסימה ברקע. רינה חיפשה בעל חיים שאינו מפחיד ואינו יוצר חיכוכים, ואז בעצם נפל לה האסימון שבעל חיים שכזה נטרף על ידי בעלי החיים האחרים, ולכן כנראה קשה לה למצוא אותו. לכן כתבה: "שאיפה: 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ'".
"תודה, יקירה, זה ממש מעבר לפינה, אם רק נדע לכבד את האחר", לחשה לה סמדר. רינה הסמיקה מרוב התרגשות. ואו, כמה זה קל אם יש רצון טוב בסך הכול.
בחדר נכח גם ניסים דן. ניסים גר בדרום הארץ. יש לו בעיות שמיעה קשות עקב עבודתו במפעל שבו הוא עובד, אבל לניסים חושים חדים. הוא מתפלל שלוש פעמים ביום על עם ישראל ועל ירושלים המאוחדת והמאחדת, וחיפש הזדמנות לבוא ולהתרשם ממפגשי האחדות. "בפעם הבאה שיהיו לי סידורים במרכז אני תופס את האוטובוס ומגיע", אמר לאשתו. ניסים מצביע ליכוד ואוהב מאוד את נתניהו למרות המצב הביטחוני. הוא מרגיש שקושרים לו את הידיים פשוט. הילדים שלו, אגב, לומדים במסגרות של הציונות הדתית.
ניסים קולט מלאכותיות מקילומטרים. הוא אומנם היה עייף מאוד, אבל כגודל עייפותו כך חושיו המחודדים. הוא החליט לשאול שאלה פשוטה: "תגידי, איך קוראים לך אמרת?"
"סמדר", ענתה המנחה בחיוך.
״תגידי, יש לי מלא שאלות, אבל רוצה רק לוודא. אלה בחולצות של 'אחים לנשק', וההיא, איך קוראים לה? שקמה ברסלר, כן. ויאיר גולן, זה שנבחר להוביל את המפלגה של בן-גוריון וקורא לסרבנות, וליברמן, שאמר שאת כולם צריך לזרוק במריצות למזבלה, והטייסים שקראו לא לבוא למילואים, כל אלו גם בפנים? ואני, שגם רוצה את נתניהו, למה אצלנו בוחרים רק ליכוד, זה בסדר, נכון?"
סמדר נראתה מופתעת לא ידעה מה להשיב. היא חייכה בפטרונות כמבוגרת אחראית מול ילד קטן, ושתקה. אבל הפצצה הגדולה נפלה בליבם של שאול ורינה, שהיו נבוכים אך הבינו שניסים בעל החושים עלה פה על משהו. "איך יכול להיות באמת שלא מגנים פה התנהגויות כה חריגות והכול כזה מתקתק? יכול להיות בכלל שכשאומרים 'קיצוניים משני הצדדים' מתכוונים אלינו? כלומר לתפיסות העולם שלנו?"
'המופע של ניסים', בלי יותר מדי פלסף, נתן להם סטירת לחי מצלצלת. משהו בהם נסדק. בהפסקה הלך שאול לניסים בעל החושים החדים וחיבק אותו בדמעות. רינה התבוננה בהם מהצד וחשה מבולבלת מאוד.
זו הייתה רק תחילת מסע ההתבגרות שלהם. שלהם ושל חלקים גדולים בעם ישראל. והכול בזכות ניסים בעל החושים ובזכות אותו ארגון, ששמו כאמור שמור במערכת.
