ליל מתן תורה תשפ"ד יהיה בעזרת ה' תיקון שמחת תורה תשפ"ד.
בשניהם עומדת התורה במרכז, אבל באופן שונה מאוד. בליל התיקון לא נרקוד סביב תורה שסיימנו לקרוא את האחרונה שבפרשותיה. נשב בשקט, נתחייב כלפי הטקסט הקדוש הזה, נבין שאנחנו רק באמצע הדרך, בתחילת ספר במדבר, ויש עוד דרך לפנינו, ובעיקר: בלילה הזה לא נישן.
בסיפורו של רבי נחמן על בת המלך שהלכה לאיבוד המשנה למלך יוצא לחפש אחריה, והיא מצווה עליו: תתגעגע אליי! ועוד היא מבקשת: אל תישן בלילה הזה, "כי העיקר הוא השינה!"
לילה אחד בשנה בת המלך יוצאת מן הארמון שלה ומוצאת את המשנה למלך, והוא ישן. ליבה נשבר, והיא משאירה לו מכתב שנכתב בדמעות. התגעגעתי כל כך, היא אומרת. אני בארמון ה'לא טוב', ומי יודע מתי יוציאו אותי מכאן.
בלילה ההוא, בשמחת תורה, לא שמענו את קריאתה לפנות בוקר, מתריעה ומזהירה, וכשקמנו בבוקר "שוב לא הייתה בחדרה".
נדמה לי שגם מי שאינם רגילים להאריך בלימוד ובאמירת תהלים לתוך הלילה, צריכים בשנה הזו להתעורר עוד קצת, לאחוז במכתב של בת המלך, שנכתב בדמעות שחורות על גבי אש לבנה
נדמה לי שזאת קריאת התורה בחג הזה והתיקון לשינה העמוקה שנפלנו אליה עם שחר בשמחת תורה. נדמה לי שגם מי שאינם רגילים להאריך בלימוד ובאמירת תהלים לתוך הלילה, צריכים בשנה הזו להתעורר עוד קצת, לאחוז במכתב של בת המלך, שנכתב בדמעות שחורות על גבי אש לבנה, "והכתב מכתב א-לוהים חרות על הלוחות", זו שמבקשת שנוציא אותה כבר מה'לא טוב' שלקח אותה.
בכתבי השל"ה הקדוש יש תיאור מצמרר של רבי יוסף קארו שיושב עם חבריו המקובלים בליל שבועות, ופתאום הם שומעים קול של אישה צועקת: "התעוררו בלילה הזה, החזיקו עצמכם גדולים… ודעו כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר".
הן קוראות לנו בלילה הזה, הן מבקשות שלא נירדם, שנלמד את התורה שהנחיל לנו יום שמחת תורה: להתגעגע, להבין שהבית שאנחנו גרים בו אינו מובן מאליו, לחנות נגד ההר כאיש אחד בלב אחד, לגשת אל הערפל ולהביא את התורה הזו בחזרה הביתה.
