טור אישי מאת כתב 'עולם קטן' אליהו גליל, תושב מושב שתולה וחבר כיתת הכוננות
שעת צהריים מוקדמת. ירדתי משמירה, ועכשיו אני מנסה לעבוד קצת. ציוד הלחימה מונח בצד. גם הנשק. אני רוכן אל הטלפון, מקשיב להקלטת הריאיון שערכתי רק ערב קודם לכן, ולפתע קולו של המרואיין מתחלף בצלילי אזעקה שמקפיצים אותי ממקומי. אתם מכירים את הצליל הזה שפותח את ההתרעה? אני לא יודע מי בחר אותו, אבל הוא עשה עבודה טובה: זה מעין צליל תיפוף שהולך ומתגבר במהירות ומגביר איתו יחד את קצב הלב, שמזרים אדרנלין בתגובה של 'הילחם או ברח'.
"ירי רקטות וטילים, שתולה, זמן ההגעה למרחב המוגן – מיידי. היכנסו למרחב המוגן והישארו בו עשר דקות", מזכיר לי היישומון של פיקוד העורף, וברקע נשמעות הנפילות. הוא אינו יודע שהמרחב המוגן הוא המקום שבו אני חי בשמונת החודשים האחרונים, במרחק עשרות מטרים מגבול לבנון, בטווח כל כלי נשק שאתם יכולים להעלות על דעתכם. זו כבר הפעם השלישית שחיזבאללה יורה היום לעברנו. בשתי הפעמים הקודמות המחבלים פספסו לגמרי, אבל הפעם הרקטות נופלות קרוב יותר, עדיין רחוק מכדי לפגוע במישהו ב"ה.
פצצות מרגמה, בורכּאנים, כטמ"מי נפץ. כל אלו הם חלק מהתפריט שמוגש מדי יום בחזית הצפון שרק הולכת ומתחממת בשבועות האחרונים, אבל מבחינתנו, לוחמי כיתת הכוננות, זה עוד יום שגרתי. הם יורים, אנחנו יורים בחזרה. אפשר להמשיך בשגרת הפעילות הרגילה.
את הפגיעה הראשונה של טיל הנ"ט חוויתי מקרוב. ממש מקרוב. הייתי בבית ושמעתי את הטיל עף לעברי. בשניות המעטות שנשארו לי עד הפגיעה הספקתי לרוץ לתוך הממ"ד, שובר את שיאי המהירות של עצמי מגיל התיכון
אבל אז מישהו מדווח שהוא מזהה ריח חזק של שרפה. השמיים העכורים מפיח מחזקים את האבחנה שמשהו פה עולה באש. זה כרגע החשש המרכזי שלנו. מזג האוויר שרבי מאוד גם אצלנו, בהר הקריר כל ימות השנה, ודלקה עלולה להתפשט במהירות ברחבי היישוב. התושבים כבר פונו מזמן, אבל מספיק ניצוץ אחד במקום הלא-נכון כדי להביא לידי שרפת ענק שעליה יהיה קשה מאוד להשתלט בכוחות עצמנו. בשל הקרבה הרבה ללבנון מכבי האש אינם צפויים לסייע לנו, בוודאי לא ברגעים הראשונים, וההתמודדות עם המצב תלויה בעיקר בנו, ותגובה מהירה היא גורם חשוב מאוד.
אנחנו יוצאים לסיור זריז ברחבי היישוב בחיפוש אחר מקור העשן. לשמחתנו אנחנו מגלים שהפעם, שלא כבפעמים קודמות, זה לא אצלנו. האש אחזה דווקא ברמיה, הכפר הלבנוני הסמוך. ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר. הרוח שנושבת מצפון לדרום מביאה אלינו עשן שחור, והוא אופף את כולנו ומכביד קצת על הנשימה. די להיות מחוץ למבנה רק כמה דקות, והריח הכבד ייספג במדים ובציוד הלחימה.
אני מוודא שכל החלונות סגורים, ובכל זאת, כשאחד מחברי כיתת הכוננות מזכירים לכולם שכדאי לסגור את החלונות, אני יכול רק לשלוח סמיילי עצוב. אני אומנם גר בבית, אבל לבית שלי כבר מזמן אין חלונות אחרי שנפגע פעמיים מירי ישיר של טיל נ"ט. הבית שלי כבר מזמן פרוץ לרווחה ואין אפשרות לסגור אותו, אפילו לא זמנית, כי בית שכבר נפגע פעם ועוד פעם עלול להיפגע גם בשלישית. את התוצאות כבר נגלה אחרי המלחמה.
את הפגיעה הראשונה של טיל הנ"ט חוויתי מקרוב. ממש מקרוב. הייתי בבית ושמעתי את הטיל עף לעברי. בשניות המעטות שנשארו לי עד הפגיעה הספקתי לרוץ לתוך הממ"ד, שובר את שיאי המהירות של עצמי מגיל התיכון. הטיל ששיגרו מחבלי חיזבאללה פגע בקומה העליונה של הבית, מטרים אחדים ממני. אני יצאתי בשלום מהסיפור, הבית פחות. הטיל השני כבר החריב בית חרוב. את אלבומי התמונות ואת התמונות המשפחתיות שהיו על הקירות הספקתי להחביא בממ"ד שבוע קודם לכן. מזל, כי הקירות והספרייה ספגו רסיסים לאין מספר, ועכשיו גם נספגו בעשן.
אני כותב על הבית, אבל שם לב שאני כבר כמעט שלא חושב על הבית, הבית שלנו, זה שגרנו בו לפני המלחמה. ארבעת הקירות, שתי הקומות והמשכנתה האחת, כל אלו עדיין קיימים במציאות, אבל הם כבר אינם חלק מהחיים שלי. הבית אינו נוכח במחשבות ואפילו לא בחלומות. אולי כי המחשבה על הנזק הכבד שנגרם לבית מכאיבה מדי, אולי כי כבר הבנתי שממילא אי אפשר להציל את התכולה של הבית – הספרים, הבגדים, הריהוט, כל הדברים שהופכים מבנה בטון לבית – ואפשר רק להתפלל שמשהו מכל מה שהיה לנו לפני המבול ישרוד גם אחריו, ואולי כי הפנמתי שהבית האמיתי הוא אשתי והילדים, והם כבר מזמן אינם בבית אלא מפונים בבית מלון בנוף הגליל, ואם הם בסדר, אפשר לשחרר את המבנה ששנים קראנו לו "בית".
גם על העצים ששתלנו רגע לפני שנת השמיטה כבר ויתרתי בלב. הקיץ הגיע גם אלינו, אבל אין מי שישקה את עץ הלימון. ואולי הוא בכל זאת יצליח לשרוד? מי יודע. אפשר רק לקוות שיום אחד נעשה מהלימון הזה לימונדה.
וזה אולי הסיכום של המצב שלנו, אנשי הצפון. מחכים לרגע שבו נהפוך את שפע הלימונים שקיבלנו ללימונדה אחת גדולה ומתוקה. עוד נזכה לזה, כי בסופו של דבר 'העם עם הגליל'.
