יסוד גדול מאוד הוא שיש לאדם חלק מיוחד בתורה, והוא נקודת נשמתו. היסוד הגדול הזה מתבהר משתי דרשות חכמים שנאמרו על אותו הפסוק שנאמר בתחילתו של ספר תהלים (א, א–ב): "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה".
על פסוקים אלה יש שתי דרשות בגמרא, והאחת היא מפתח להבנת האחרת. במקום אחד כותבת הגמרא (עבודה זרה יט ע"א): "ואמר רבא: בתחילה נקראת (התורה) על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: 'בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה'".
דרשה זו מבוססת על קושיה: איך ייתכן שהתורה נקראת 'תורת ה", ואחר כך 'תורתו'? האם התורה היא של ה' או של הלומד? עונה רבא שבהתחלה היא תורת ה', ואחר כך היא נעשית תורתו של הלומד. גם במקום אחר לומד רבא מפסוק זה שהתורה היא של האדם, "תורה דיליה (שלו) היא, דכתיב 'וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה'" (קידושין לב ע"ב). אולם עדיין יש לשאול מדוע אומר רבא שהתורה הופכת מתורת ה' לתורתו, ולא להפך? הלא ודאי תורת ה' עליונה מתורת האדם, ולכאורה היה צריך לומר שמתחילה אדם לומד תורה 'שלו' אולם עם הלימוד הוא מִתעלה ללימוד 'תורת ה".
התשובה לדבר היא שהדרשה אינה מדברת על ערך התורה אלא על היחס של הלומד אל התורה. ובאמת בשלבים הראשונים של הלימוד האדם חש שהתורה באה אליו 'מלמעלה', כמו 'תכתיב' עליון, ואינו חש שהתורה היא עצמו ממש. הוא עצמו אוהב לאכול או לטייל עם חברים, ואילו התורה אינה מה'תחביבים' שלו, לכן בהתחלה האדם ניגש ללימוד בתחושה שזהו תכתיב מבחוץ. גם עסק התורה וגם המצוות נראים לו עול שצריך לעמוד בו. זו כוונת הביטוי 'תורת ה" בהקשר זה, שהאדם לומד תורה רק מכוח צו ה' וקבלת עול מלכותו, אף שהוא עצמו אולי היה מעדיף לעסוק בדברים אחרים.
אדם שזכה לחוש את התורה בקרבו הוא מלא שמחה עד בלי די בכל לימוד תורה, וחש שהתורה היא שפתו, שיח נשמתו, משוש ליבו ואור חייו. במדרגה זו זוכה האדם להיות דבוק בתורה ולא לזוז ממנה לעולם
אך ככל שאדם מתקדם בלימוד תורה יותר ויותר, הוא זוכה להכיר לאט-לאט את נקודת נשמתו, שהיא חלק ממשי מהתורה. הוא מתוודע אל המעיין הפנימי שמפכה מקרבו, אל אור התורה שחבוי וחקוק בעומק עצמיותו, וממילא הוא מתחיל ללמוד תורה מתוך עצמותו, וחש שהתורה אינה רק הופעה מלמעלה, אלא היא גם חושפת את האור שחבוי בקרבו פנימה, את התורה העצמית שלו, סוד נשמתו, שהיא והתורה אחד ממש.
ביסוד העניין יש לדעת שמצד האמת, בכל אחד מישראל שוכנת נשמת קודש עליונה, שהיא ממש ניצוץ ואור של תורה. לכן ישנה זהות עמוקה מאוד בין פנימיות האדם ובין התורה, כי עצמיות האדם והתורה הן דבר אחד ממש. אלא שהיות שהאדם אינו מחובר לפנימיותו האמיתית אלא בעיקר לשכבות חיצוניות שבאישיותו, הקשורות לרובדי העולם הזה, החומרי, הוא חש שהתורה חיצונית לו, ודבריה ומצוותיה עלולות אף להיתפס כתכתיב חיצוני המנוגד לטבעו ורצונו.
אך ככל שהאדם מתקדש וחושף את פנימיותו האמיתית, כך הוא מגלה את מעיין התורה שחבוי בפנימיותו, והוא הולך ומכיר ששפת התורה היא שפתו הפנימית העצמית, מחשבותיה הן מחשבות ליבו, ומצוותיה הן עומק תשוקתו ורצונו. או אז האדם חש שהתורה היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, היא עצמותו ועומק טבעו, היא והוא אחד ממש. "אורייתא וישראל חד". זוהי המדרגה המופלאה של "תורתו", תורה דיליה, תורה שהיא עצמו ממש. במדרגה זו האדם אוהב את התורה כמו שהוא אוהב את עצמו וחייו ואף יותר מכך. הוא נוהה אחריה באהבה ובשמחת אין-קץ.
לפעמים אנו זוכים להתנוצצות קטנה ממדרגה עליונה זו. כך, פעמים האדם נפגש בלימוד עם מאמר או פסקה שנוגעים בו בצורה עמוקה מאוד, הוא חש שפסקה זו מתארת נקודה עמוקה שחש בקרבו פנימה, והפסקה הכתובה 'נותנת מילים' לתנועת חיים פנימית בתוכו, לתחושה עמומה שהרגיש מתוכו עוד לפני שפגש בה בכתובים. זוהי בחינה קטנה של גילוי של אור תורה שחבוי בתוכנו.
וכיצד אדם יכול לומר דברי תורה מתוך ליבו? מפני שגם בתוכו יש נקודה מקורית פנימית, וכשאדם מתחבר אליה, הוא יכול למצוא את התורה בתוכו פנימה. כך הוא מגלה שהתורה טמונה גם בתוכו. שלמות המדרגה הזו תתגלה לעתיד לבוא, ביום בו "לא ילמדו איש את רעהו… כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". התורה תפכה מעומק הלבבות, ושוב לא נצטרך להתלמדות חיצונית, כי על ליבנו יחקוק ה' את תורתו. כך יהיה באחרית הימים, כדברי הנביאים.
זאת המשמעות של המשך הפסוק, "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה". מתוך הלימוד המעמיק של 'תורת ה" זוכה האדם לגלות את אותו מעיין תורה שחבוי בעומק לבבו, את המעיין של 'תורה דיליה'. וכשאדם מתחבר לנקודה העמוקה הזו ומגלה שהתורה נמצאת בתוכו, הוא זוכה לחדש חידושים בתורה, להעמיק ולגלות רעיונות עמוקים מאוד בביאורי התורה, הנובעים מעומק לבבו ותבונת ליבו, כי מכוח עמל התורה המרובה ליבו הזדכך ונטהר מאוד, עד שדבק בתורה בכל מלואו ובכל הווייתו.
מכאן באה הפִרייה והרִבייה שיש בתורה, "מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין" (חגיגה ג ע"ב). בבחינה מסוימת הקשר בין התורה וישראל הם כמו הקשר בין איש ואישה, והיינו שדבר ה' העליון, בחינת התורה, הוא כמו גרעין של זרע שנזרע בעומק החיים של ישראל, ומתוך התקבלותו בפנימיותנו הוא מתפתח ומתרבה בעושר של גוונים ופרטים, כדרך העובר המתפרט ומופיע ברחמה של האישה. כך דבר ה' העליון נזרע בעומק לבבם של ישראל, ועל ידי כך פרה ורבה, ומופיע בריבוי אורה של תורה, המתעצם בעומק פנימיות ישראל.
ויש לדעת שחידושי תורה בלי גבול ומידה יכולים לצאת מפסוק אחד מתוך נקודת ההסתכלות הייחודית שיש לכל אחד ואחד מישראל. כי התורה מכה גלים בנקודת אור התורה שבתוך כל נפש מישראל, בניצוץ נשמתו, ואז הנשמה שמחה, עוטפת את התורה ומפתחת אותה, כאישה המפתחת את הוולד בקרבה.
אדם שזכה לחוש את התורה בקרבו הוא מלא שמחה עד בלי די בכל לימוד תורה, וחש שהתורה היא שפתו, שיח נשמתו, משוש ליבו ואור חייו. במדרגה זו זוכה האדם להיות דבוק בתורה ולא לזוז ממנה לעולם, כל היום טובל הוא במחשבותיה של התורה, מהרהר בחידושיה, ולבבו נוהה אחריה כנחל עדנים, "משכא ליה שמעתיה" (פסחים ד ע"א).
זהו המצב שתיאר רבא, "תורה דיליה", כאשר התורה כבר אינה רק 'תורת ה" אלא גם 'תורתו', וממילא בה "יהגה יומם ולילה". במצב זה גם שיחת החולין מתובלת ונובעת מתוך תורה, ועל כן צריכה תלמוד, וכך הוא ביאור המשך הפסוק "והיה כעץ שתול על פלגי מים", זוהי ההתמדה הרצופה בתורה, "אשרי פריו יתן בעיתו", זהו חידושי התורה, "ועלהו לא יבול", זו שיחת החולין, שהיות ושאינו יכול לזוז מהתורה, הרי שאף היא תהיה נובעת מתוך תורה ולכן צריכה תלמוד.
מדרגה מופלאה זו מתנוצצת ומאירה בחג השבועות, ביום שבו פסקה זוהמת הנחש והתגלה עצם טבענו, זוהר עצמיותנו, שהיא והתורה אחד ממש, ולכן נמסרה התורה לנו ביום הזה, וכל חידושי התורה של כל אחד מאיתנו נחקקו בו במעמד האדיר של מתן תורה.
מיום קדוש זה, חג השבועות, אנו שואבים את האור ללימוד התורה של כל השנה כולה. זהו כתר הכתרים, כתר התורה ועומק חיבתה ואהבתה הצרופה בלבבנו. שנזכה לדבוק בתורה בכל עוז, ומכוחה נזכה לגאולה שלמה ומהירה, בחסד וברחמים, אמן ואמן!
