כמעט בלי ששמנו לב, שממאן להאמין, חזרו בצה"ל להפעיל את הנוהל ההזוי המכונה 'הקש בגג', מין הודעת אזהרה לתושבי הבית טרם ישמיד אותו חיל האוויר. עוד השבוע, בחוסר רחמים משווע, הודיע דובר צה"ל על חיסול פעיל בכיר בחמאס. החלאה הנאצית זוהתה בבית ברצועה, אך החיסול התעכב. הסיבה, כפי שציין דובר צה"ל בגאווה: ילד כבן 14 עמד מחוץ לבית רכוב על אופניו.
עוד זה מדבר וזה בא: לאחר החיסול המוצלח השבוע ברפיח הזדרזה הפצ"רית להורות על בדיקה בשל מותם של כמה 'בלתי מעורבים' באירוע. גם אם תסתיים הבדיקה בלא-כלום, צה"ל מבין את המסר לפעמים הבאות. גם הודעת הפצ"רית על שבעים חקירות נגד חיילים שנפתחו באמצע מלחמה אינן מבשרות טוב.
האמת, לא ברור מה גרוע יותר, החזרה להרגלים המגונים הללו – רחמנות מעוותת על אכזרים שהיא למעשה אכזריות על רחמנים – או העובדה שבצה"ל אשכרה גאים בכך ומחצינים את זה כאילו מדובר בדבר טוב וערכי.
נעזוב רגע בצד את המחדל המודיעיני הגדול ביותר בתולדות המדינה. בצה"ל ידעו טוב מאוד כל השנים מה כוונות האויב, וכידוע לא התייחסו אליהן ברצינות יתרה, וידעו גם מה היכולות שלו, הנשק שנצבר, האימונים שערך והמנהרות שחפר. בצה"ל הכינו מראש בנק מטרות עשיר: בתי פעילים, מנהרות תקיפה, משגרים ומחסני אמל"ח.
וכאן הבן שואל: באיזה היגיון בעולם נותן אדם לשכנו הקרוב אליו לכוון עליו עוד ועוד כלי משחית, ובוחר לשדר עסקים כרגיל ולנטרל אותו רק לאחר השימוש בנשק כנגדו? איך לכל הרוחות התנרמלה כאן המציאות שאנחנו רואים הכול ויודעים הכול ורק מחכים (שלא לומר נרדמים) בחיבוק ידיים שיתקפו אותנו כדי לפעול?
את עיקר כוחו שימר חמאס בלב מחנות הפליטים הומי האדם, בטוח, מוגן ומתעצם בחסות מה שאנחנו כינינו בטעות מוסר ערכי, שהתגלה שהוא טיפשות ואכזריות. כך הגענו ל-7 באוקטובר, היום הנורא שבו נשפך כמים דמם של רחמנים בגלל רחמנות על האכזריים שבבני האדם
ובכן, בחמאס ידעו עם מי יש להם עסק והטמינו את ציוד הלחימה בקרבת אוכלוסייה. אנחנו נפלנו בפח הזה, כי הקוד האתי של צה"ל, כי בג"ץ, כי מה יאמרו הגויים ומה יאמר המצפון שלנו ומה יכתבו בעיתון הארץ, ריחמנו ולא תקפנו. בכירי חמאס הקפידו להופיע בציבור בקרבת נשים ילדים, את משגרי הטילים הם הטמינו בין השאר בגני ילדים, ואנחנו שוב ושוב ריחמנו כדי שלא לפגוע ב'חפים מפשע', ב'בלתי מעורבים', כדי להיות מוסריים לכאורה בעיני עצמנו וכדי להיות יפים בעיני העולם.
סיפרו לנו שנים שחמאס מורתע, שהוא חטף קשות בעופרת יצוקה, בצוק איתן, בשומר החומות ובכל שלל השמות המפוצצים של המבצעים נגד חמאס, שכולם כזכור התחילו בלית ברירה אך ורק אחרי תקיפת חמאס אותנו, ולא חלילה ביוזמה התקפית ישראלית.
אלו היו הבלים. את עיקר כוחו שימר חמאס בלב מחנות הפליטים הומי האדם, בטוח, מוגן ומתעצם בחסות מה שאנחנו כינינו בטעות מוסר ערכי, שהתגלה שהוא טיפשות ואכזריות. כך הגענו ל-7 באוקטובר, היום הנורא שבו נשפך כמים דמם של רחמנים בגלל רחמנות על האכזריים שבבני האדם.
חיילי צה"ל נמצאים כעת ברצועה ונלחמים באמצעים שבידם בעצימות גבוהה. תושבי ג'באליה ושאר השכונות שבהן פועל כעת צה"ל צריכים להתרגל לרעיון שביתם חרב לחלוטין ואין להם לאן לחזור. זה מעולה. אבל אם צה"ל הגדול, ובתוכו חיל האוויר, ויש יותר מדי סימנים רעים המעידים על כך, מתכוון להתבלבל שוב בתפקידו ולעשות טיפולים כירורגיים במקום פעולות פירוק והשמדה של אויב ושל תשתיות בלי חשבון, להימנע מתקיפות בשל רחמים על 'חפים מפשע' ולסכן בהווה ובעתיד יהודים נוספים, ראוי לפחות לעדכן בכך את הלוחמים בשטח שמסכנים את חייהם ומוציאים אמל"ח בידיים מבתיהם של בכירי חמאס רק כי מישהו חשב בעבר שלא נכון ולא מוסרי להפציץ את אותם מקומות משום שיש שם מלבד נשק קטלני גם נשים וילדים שדמם כנראה אדום מדם ילדי העוטף.
אכזריות על האויב הנאצי-חמאסי היא רחמנות גדולה עלינו וגם עליו. אין עוד רחמנות כלפי הרע, אין מעשה טוב כלפי הרוע יותר מלהשמיד אותו. אילו היינו אכזריים כמו שצריך אז, היו נמנעים היום אלפי הרוגים והרבה סבל. משני הצדדים, אגב.
בשורה התחתונה, כרגע יש לנו משימה. במצב שנוצר אחריות כל המועמדים מצד הציונות הדתית וכל העוסקים בדבר לבדוק כרגע רק דבר אחד: מיהו המועמד הציוני מקרב המועמדים הראויים לתפקיד מבחינת גדלות התורה, המידות וניסיון החיים
עשה לך מועמד ציוני
ומעניין לעניין שלא באותו עניין. מתוך אמונה גדולה בחשיבותה של הרבנות הראשית לישראל עקבנו אחרי הבחירות הקרבות בעניין רב. השבוע אישרה הממשלה את ועדת הבחירות, והעסק יוצא לדרך.
לרבנים ולעסקנים היה מכנה משותף: רצון ברב ראשי ציוני-דתי, גדול תורה ובעל כישרון הנהגה שגם רואה ערך מקודש במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. עד כאן טוב ויפה ומלא כוונות טובות.
הכוונות היו טובות, הביצוע פחות. הפוליטיקאים בחרו להעביר את ההחלטה על המועמד לעולם הרבני, אבל ככל הנראה זו הייתה טעות, כי זה גרם בהכרח לרבנים או לאנשים מטעמם להתנהג בעצמם כמו פוליטיקאים. רבנות אמורה לשקול הכול מצד האמת והיושר. רבנים נטו להתחשב בשיקולים פוליטיים כדי ליצור החלטות ריאליות כביכול, אף שהמלאכה העיקרית של אנשי רוח היא לבחור במתן משקל רב יותר לקריטריונים של מהות. הדבר הזה יצר תהליך שלבסוף לא צלח, וכך מצאנו עצמנו שוב רגע לפני הבחירות בלי מועמד מוסכם.
זו המציאות כעת הלכה למעשה: ה'דיל' כרגע אינו קיים עוד. יש לכך כמה סיבות, והן ממש לא משנות, כי זה המצב: יש כמה מועמדים ציוניים דתיים, והם הרב מאיר כהנא, הרב מיכה הלוי, הרב אליעזר איגרא והרב קלמן בר, לצד מועמד חרדי אחד כרגע, הרב משה חיים לאו, לתפקיד הרב האשכנזי, ושני מועמדים מצד ש"ס, אולי פלוס מועמד ציוני-דתי, הרב שמואל אליהו, לתפקיד הראשון לציון, וכולם כולל כולם חורשים את השטח: נפגשים עם חברי הגוף הבוחר, מבקשים תמיכה ומקבלים חתימות והבטחות. במצב כזה גם בש"ס ובטח החרדים לא רואים עצמם מחויבים עוד לדיל, והכול נפתח מחדש.
במצב שנוצרה, כפי שפרסם השבוע הרב יעקב אריאל, גם לוועדה שכינס בשעתו אין עוד הרבה משמעות הלכה למעשה. אפשר להרבות בניתוחים על הוועדה שכינס הרב אריאל, שבאה אגב אחרי ועדה שכינס בשעתו הרב חיים דרוקמן, ובה נבחר מועמד אחר, על התהליך שנעשה שם ועל הרכב הוועדה, על ההחלטה של מועמדים נוספים לרוץ בכל זאת בהיתר הרב דוב ליאור, הרב אביגדר נבנצל וגדולים נוספים. אפשר להתפלפל ארוכות ללא תוחלת, אבל אין לכך טעם, ובעיקר אין לנו חשק להכניס ראשינו בין הרים ולסבול כאב ראש מיותר.
בשורה התחתונה, כרגע יש לנו משימה. במצב שנוצר אחריות כל המועמדים מצד הציונות הדתית וכל העוסקים בדבר לבדוק כרגע רק דבר אחד: מיהו המועמד הציוני מקרב המועמדים הראויים לתפקיד מבחינת גדלות התורה, המידות וניסיון החיים, שמקובל במידת מה גם על החרדים ויכול בצורה הבטוחה ביותר לצלוח את הגוף הבוחר, ועל המועמד הזה לשים את כל כובד המשקל והמאמץ המשותף.
הדבר נתון למומחים ולמחשבי חשבונות, אבל באופן ריאלי, בשל המוכרות ובשל ההסכמה הכמעט גורפת גם מצד החרדים, נראה כי הרב מיכה הלוי הוא בעל הסיכויים הגדולים ביותר, ואולי אפשר לפתוח את הראש לגמרי ולהחליט בכלל ללכת בכל הכוח על הרב הספרדי ולנסות לקדם את מועמדותו של הרב שמואל אליהו. הרב אריאל החזיר את המנדט לבצלאל סמוטריץ', וכעת עליו בעיקר מוטל כאב הראש לבדוק מי בעל הסיכויים הגדול, ולאחר שיוחלט, להתלכד סביב אותו מועמד עד הבחירות, שנמצאות ממש מעבר לפינה.
תמיד אפשר לדפוק את הראש בקיר ולעסוק בלי סוף בעבר, בכעסים, בטענות וחשבונות. ואפשר גם לשנס מותניים ולעבוד, לפעול ולהצליח שיבחר כאן רב ראשי תלמיד חכם בעל שיעור קומה שגם רואה עין בעין בשוב ה' ציון.
לתגובות: itamarsegal8@gmail.com
