מדריך לתייר, גרסת המאה ה-15
המגילה בעלת השם המכובד 'ייחוס האבות והנביאים והצדיקים ותנאים ואמוראים, עליהם השלום, בארץ ישראל ובחוצה לארץ, השם יעמיד לנו זכותם אמן', ובקיצור 'ייחוס האבות, נועדה בסך הכול לגייס את כספם של יהודי אירופה למען היישוב היהודי המדולדל בארץ הקודש. זהו חיבור המתאר את המקומות הקדושים בארץ ובסביבתה, שנוסחיו המוקדמים ביותר הם משנות התשעים של המאה ה-15, ימי גירוש ספרד וגילוי אמריקה.
נוסח ראשון של החיבור נדפס כנראה בוונציה בשנת 1537, אולם זה הקדום ביותר המצוי בידינו הוא העתק של החיבור הוונציאני. הוא חובר בצפת בידי אורי בן שמעון מביאלה בשנת 1564: "העתקתי זה אות באות מאיגרת שנעשה בשנת רצ"ז (1537, א"ס) ולפי שהייתי אני בעצמי ברוב המקומות הנ"ל וראיתי שלא נפל מדבריו ארצה וכל דבריו היו בכיוון גדול באמיתות, האמנתיו גם על הנשאר והעתקתי הכל והיה זה ביום חמישי בתענית אסתר בשנת ה'שכ"ד (1564) ליצירה פה צפת תיבנה ותכונן במהרה בימינו".
את איורי 'המקומות הקדושים' המופיעים ב'ייחוס האבות', בפרט אלו של הר הבית, אימצו במאות הבאות יהודים בתפוצות, והם הפכו לאופן שבו נהוג לצייר את הר הבית ואת שאר האתרים המוזכרים בו. למרות הפופולריות שלו לאורך מאות שנים והעתקתו החוזרת ונשנית נשמרו מ'ייחוס האבות' פחות מעשרה כתבי יד, ושלושה מהם שמורים כיום בספרייה הלאומית.
מחבר המגילה האלמוני פותח בתיאור מערת המכפלה בחברון וקבר רחל בבית לחם, ואחר כך הוא מצפין לירושלים, ומשם ממשיך לשכם, לבית שאן, לטבריה, לצפת ולכרמל. המגילה מתארת קברי צדיקים גם מחוץ לתחומי ארץ הקודש, בדמשק, בנציבין, בשושן הבירה ובמצרים.
על פי הנכתב על אודות המגילה באתר הספרייה הלאומית, סוג הכתיבה הזה רווח בעת ההיא ונועד לשקף לקורא היהודי בחו"ל את הנעשה בארץ ישראל טרום עידן המצלמה ואמצעי התקשורת המתקדמים יותר ולהזכיר ליהודי הגולה שיהודי הארץ שומרים בעבורם על המקומות הקדושים ומתפללים בהם "בעד כלל ישראל". מאייר המגילה אורי בן שמעון מביילא היה בעצמו שליח של הקהילה בצפת לערי אירופה. בהיותו באיטליה, בשנת 1574 או 1575, הדפיס בוונציה את 'ייחוס האבות' עם הציורים. נראה שנעזר במגילה לצורך מסע גיוס הכספים שערך.
האיור הבולט ביותר במגילה הוא 'בית המקדש' בדמות כיפת הסלע, ומסגד אל-אקצא, המכונה במגילה הזו – ובכלל בפי יהודי העידן ההוא – "מדרש שלמה". הנה משפטים נבחרים מהחיבור הזה: "ירושלים עיר הקודש חרבה בעוונותינו. אין שם מהבניין הישן כי אם קצת מיסודי הקומות. יהי רצון שתיבנה במהרה בימינו אמן. בית המקדש חרב בעוונינו. לצד מזרח יש שני שערים גדולים והם סגורים אינם נפתחים כלל, וקורין להם שערי רחמים.
"ובבית המקדש שתי כיפות גדולות מכוסות מבחוץ עופרת ומבפנים רצופות בקצת זהב ואבנים טובות. הגדולה שבהן היא קובת העזרה והוא מקום קודש הקודשים ובתוכה אבן השתייה. והכיפה השנייה קורין לה מדרש שלמה המלך. ויש לבית המקדש שנים עשר שערים. שניים מהם הם שערי רחמים והעשרה האחרים הם בניין הגויים ונפתחים תמיד ויש בהם עששיות דולקות. ולצד מערב כותל מערבי, בניין קדמון שלא זזה ממנו שכינה".
סוג הכתיבה הזה רווח בעת ההיא ונועד לשקף לקורא היהודי בחו"ל את הנעשה בארץ ישראל טרום עידן המצלמה ואמצעי התקשורת המתקדמים יותר ולהזכיר ליהודי הגולה שיהודי הארץ שומרים בעבורם על המקומות הקדושים ומתפללים בהם "בעד כלל ישראל"
פתח לנו שער
את האיור הזה, אשר יוצרו כינה 'יהודים בשער הר-הבית בירושלים', צייר גוסטב באוארנפיינד בשנת 1886. הוא היה גרמני בן לאב יהודי, והרבה לשהות במזרח התיכון. במכתב לאחותו כתב על הציור המדובר, שמתאר את הנעשה בשער הטהרה שבכותל המערבי: "לפני אותו שער עומדת קבוצת יהודים, הפושטים את צוואריהם אל עבר גן-העדן שלהם – המבהיק באור השמש, בשלל צבעים, כיפות ומלאכת שיש – אשר בעבר היה מקדשם הלאומי. שומר השער – כמעט אמרתי שומר בית-המקדש – אוחז בידו חנית, ומונע מהם כעת את הכניסה. בפנים מטיילים ושרועים המוסלמים, לבושים בצבעים עליזים".
את הציור רכש בגרמניה בסכום אדיר חוסיין מלך ירדן הקודם, והוא תלוי בארמון המלוכה הירדני ברבת עמון. אפשר לשער מדוע התלהב חוסיין מהתמונה. ניכר בה המעמד הנכון בעיניו להר הבית שבלב בירת ישראל, זה הנשלט גם 57 שנים אחרי שחרורו בידי הממלכה ממזרח: יהודים בחוץ, יודעים את מקומם הנכון, מוסלמים בפנים, ובפתח שומר אוחז חנית.
איור נוסף של באוארנפיינד, שיצר שנה לאחר מכן, ב-1887, מתאר יהודים מתפללים בסמטת הכותל הצרה.
מרום מראשון, מקום מקדשנו
קטע מאיור שיצרה ישיבת תורת חיים בעיר העתיקה (כיום מעונה של ישיבת עטרת כהנים) לצורך גיוס תרומות. נדפס אי-אז לפני שנת 1912
עיר הקודש, הארץ הקדושה
קטע מתוך 'צורת הארץ הקדושה לגבולותיה הריה ועמקיה עריה וכפריה עם כל האחוזות והקולוניות אשר התישבו בהן היהודים השבים מכל ארצות גלויותיהם לעבוד את אדמת ארץ אבותיהם כימי קדם'. נצבע על פי מפה שיצר חיים סולומון פיניה בשנת 1875. מתוך אוסף המפות על שם ערן לאור, הספרייה הלאומית.
מטהראן לירושלים
משה בן יצחק מזרחי נולד בטהראן לפני שנת 1870, עלה ארצה בסביבות שנת 1890 והתיישב בעיר העתיקה בירושלים. במקצועו היה אומן, אך היה גם רב וסופר סתם. בירושלים פתח בית מלאכה לאומנות דתית ושימושית. לאחר מאורעות תרפ"ט העביר את בית המלאכה שלו לנחלת שבעה. בשנת 1940 נפטר, ונקבר בהר הזיתים בירושלים. ברבות מיצירותיו מופיעה כיפת הסלע כשעל גביה פסוקים הנוגעים למקדש.
חותמת הרב קוק
על גביה הכותל, עצי הברוש שעליו וכיפת הסלע המתנשאת ממעל. הקרן למורשת הכותל בסמלה הנוכחי אימצה את דגם הכותל עם הברושים, אולם ויתרה על כיפת הסלע שמעליו.
"החלום התגשם"
כותרת העיתון 'העם היהודי', ביטאון הסתדרות ציוני אמריקה, בי"ב באייר תר"ף, 30 באפריל 1920, בתרגום מיידיש: "החלום התגשם". נראה בו הרצל משקיף על המוני אדם הנוהרים לירושלים העתיקה, ובראש כיפת הסלע דגל ישראל. הסיבה לשמחה: ועידת סן רמו הכריעה בליל שבת שקדם להוצאת גיליון להעניק את המנדט על ארץ ישראל לידי בריטניה כדי שתקים בה בית לאומי לעם היהודי. לימים, ב-1931, השתמשו המוסלמים בתמונה הזו כדי להוכיח שהציונים זוממים להשתלט על הר הבית.
שנת גאולה
כרטיס שנה טובה מהשנים שטרום מלחמת ששת הימים
דגל בראש ההר
55 שנים המתין מיכה ברעם בסבלנות. בסרטון בתערוכה שערך לפני שנתיים הציג תמונה שמעולם לא פרסם מאירוע שהוא מהדרמטיים בתולדות ישראל: הנפת דגל ישראל על צריח כיפת הסלע בידי הצנחנים משחררי ירושלים. בסרטון שבו נראית התמונה סיפר ברעם שלא הסכים "לתת את התמונה הזו למתנחלים" שרצו בה. אם כן, 55 שנים הסתפקנו כולנו בלית ברירה בסיפור בעל פה של תליית הדגל הכחול-לבן בראש כיפת הסלע לשעות מעטות – או לדקות אחדות, לפי גרסאות אחרות – ולתמונה מטושטשת בשחור-לבן שאף היא אותרה רק במאה ה-21, ובה אפשר להבחין בקושי בדבר-מה תלוי ברישול על צריח הכיפה.
דני בירן, הצנחן שתלה את הדגל על כיפת הסלע, הלך לעולמו לפני כשלוש שנים. לימים הוא עצמו הסתייג עמוקות מהמעשה הזה. בספרו, 'איש על דגלו', שיצא לאור לפני שנים מעטות בהוצאת סטימצקי, הגדיר אותו "מיותר וטיפשי". מצד שני הוא גם שחזר שם בהתרגשות את ההתרחשות שהיה שותף בה, ללא ספק רגע דרמטי בהיסטוריה היהודית:
"ברגעים האלה, שבהם עמדנו מיכאל יבלו ואני בתוך מבנה כיפת הסלע, מחפשים את הדלת שדרכה נטפס אנחנו למעלה, לנקודה הגבוהה ביותר, לא נתנו דעתנו לאווירה המיסטית העוטפת סביב. לפנינו עמדה משימה, ושנינו היינו חדורי מוטיבציה לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. עד מהרה גילינו בקיר הדרומי של האולם את הכניסה למסדרון הצר המוביל למרומי הכיפה. (עזרא) אורני, קצין הקשר החטיבתי, הנחה אותנו בדרכנו. זמן קצר קודם הוא עלה במסדרון הזה יחד עם הקמ"ן אריק אכמון כדי לנסות לתלות את הדגל. בגלל ירי צלפים שנורה לעברם, נאלצו השניים לרדת בבהילות בלי שהצליחו לסיים את משימתם. עכשיו התבקשנו אנחנו לעלות כדי לנסות לקשור את הדגל כיאות אל העמוד הניצב בקצה כיפת הזהב, כך שייראה לכל סביבותיו.
"מדרגות עץ הובילו אותנו בחלק הצר והחשוך שבין הכיפה הפנימית לכיפה החיצונית של המבנה עד שהגענו לדלת צדדית. פתחנו אותה ויצאנו בעדה אל החלק החיצוני התלול. לפנינו נותרה עדיין המשימה המסובכת של טיפוס אל מרומי הכיפה. זיהינו מעין חציבה של מדרגות צרות בתוך אחד מלוחות הזהב, ותקענו בהן את קצות רגלינו, נזהרים שלא להחליק ולמעוד. שרדנו את הקרב בפריצה לעיר, ולא הייתה סיבה הגיונית למות בהתרסקות מגג המבנה המקודש רק מפני שהתבקשנו לתלות את דגל ישראל במרומיו. בקטע האחרון של הכיפה, כשני מטרים לפני העמוד שעליו התנוסס חצי סהר, הגיעו המדרגות החצובות לסופן. נותר לנו לעשות רק עוד מקטע קצר, אבל חלק למדי וללא כל משענת אחיזה. טיפסנו על ארבע, לאט, בזהירות רבה, עד שיכולנו לבסוף ללפות את בסיסו של העמוד.
"קשרנו את הדגל היטב, בדקנו שהוא מתנוסס כראוי ברוח ועצרנו לרגע זקופים בקצה הנישא של כיפת הסלע כדי להביט על סביבותינו. ירושלים העתיקה השתרעה למרגלותינו בכל יופייה והדרה, מראה של פעם בחיים. רק קולות הנפץ ופרצי הירי החזירו אותנו אל קרקע המציאות, או במקרה שלנו אל הציפוי המתכתי של הכיפה התלולה".
אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, תיאר לימים את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו, למטה: "מיד עם הכיבוש טרחו צנחנים אחדים לטפס לראש כיפת הזהב של מסגד עומר ולהניף עליה דגל ישראל. כשהגעתי לשם עם שר הביטחון והרמטכ"ל היה עמנו גם מאיר שמגר (אז הפרקליט הצבאי הראשי, א"ס), שנתן דעתו על כך והפנה את תשומת לבו של דיין. בהנחייתו הוריתי לאחד מאנשיי להוריד את הדגל. לא נזקקתי להסברים ארוכים כדי להבין שמראה הדגל בראש המסגד יזיק בתרומתו לשלהוב היצרים יותר משיועיל בקביעת עובדות.
"כך התגלגלה לה ההוראה בסולם הפיקוד עד שהגיעה גם אלינו", הוסיף וכתב בירן ז"ל בספרו. "חלפו רק ארבע שעות מרגע ההנפה ההיסטורית, וכבר נאלצנו לעשות את כל הדרך חזרה, לטפס במעלה המדרגות הצרות, לדחוף שוב את הדלת הכבדה שממנה יוצאים אל הגג ולהמשיך משם תוך סיכון רב עד למקום שבו נקשר הדגל אל עמוד הסהר. אופוריית הניצחון פינתה הפעם את מקומה לעוגמת נפש. הרגשנו מובסים משהו ומיהרנו לרדת משם שותקים ועייפים כדי להמשיך ולמלא את תפקידנו המבצעי".
