אי אפשר להישאר אדישים למקרא הקללות בפרשת בחוקותי, כאילו נכתבו אחת לאחת על השנה הזו. בקללות ניכרות בעיקר בהלת הנפש: "והפקדתי עליכם בהלה", טעויות בזיהוי: "ונסתם ואין רודף אתכם… ונסתם מקול עלה נופל, וכשלו איש באחיו", קללת הפחד: והבאתי מורך בלבבכם", ההיאספות מיישובי הספר אל הערים: "ונאספתם אל עריכם", "והייתה ארצכם שממה: שלא תמהרו לשוב לתוכה ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור, כאילו אין אין כרמו וביתו חרבים" (רש"י).
לפעמים מאימת הקללות האלה נשכחת הברית המופלאה שזוהרת בסוף החומש: "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי". אין בשורה כזו בעולם! הקב"ה מבשר לנו שרק אנחנו בני בחירה בעולם: לשמור על הברית או להפר אותה, אבל הוא כביכול נטול בחירה. אנו הבנים שלו, והוא לעולם לא יפר את בריתו איתנו. מה הסיבה לאהבה הנצחית הזו?
ראשית, הקב"ה זוכר לנו "ברית ראשונים". הוא חוזר כל הזמן אל האבות, אל המקום שממנו נוסד הקשר. אנחנו בשבוע היסוד בספירת העומר, השבוע שעניינו שמירת הברית מתוך הגעגוע לייסוד הקשר. פעם נקראתי לבית של זוג שעמד ממש על סף גירושין. הגעתי לשם, ושקט נורא עמד באוויר. החלטתי לגנוב מרבי שמעון בר יוחאי את שיטת הטיפול ואמרתי להם: האם יש לכם אלבומי חתונה? אני רוצה לראות! הם הוציאו כמה אלבומים גנוזים מפאתי הארון, ולאט-לאט, בעוד הם מסבירים לי מה רואים בתמונות, הם התחילו לדבר בינם לבין עצמם, לצחוק. הם נזכרו ב"ברית ראשונים". היום הם ביחד ב"ה.
הבשורה על פי רבי נחמן היא שאהבתנו שלנו, בכל מצב, היא אהבה שאיש לא יוכל לערער. זו אהבה שנמצאת ביסוד שלנו. הנה הוא מגיע, יום ירושלים, שבו אומרים אויבינו "ערו ערו!" בואו ונערער את האהבה הגדולה הזו! ותשובתנו: "עד היסוד בה!" יש בנו ברית יסודית שלא תוכלו לערער לעולם
שנית, הקב"ה אינו צריך להיזכר בעבר. הפסוק אומר: "וזכרתי את בריתי יעקב ואת בריתי יצחק ואת בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור". ורש"י שואל: "מדוע לא נזכרה ברית ביצחק?" ותשובתו המופלאה: מפני שליצחק אין צורך בזיכרון מעולה. אפרו צבור ומונח בכל יום מול ה'. כשהקב"ה מביט במסירות הנפש של לוחמים ובכלל של עם ישראל בשנה הזו, הוא אינו מסוגל למאוס בנו.
ושלישית, אומר רבי נחמן מברסלב, "לא מאסתים ולא געלתים לכלתם. רבי נחמן מדבר על כיליון הנפש שיש בקרבנו לקב"ה גם בחטא הנורא ביותר: "כי רק זה נשאר לנו בגלותנו המר והארוך, שרצוננו וכספנו (כיסופים), ותקוותינו ותוחלתנו חזקים עדיין לשוב אל הקב"ה ולארצו ולתורתו, ואף על פי שעובר עלינו מה שעובר בכלליות על כל עם ישראל ובפרטיות על כל אחד ואחד עד שכמעט אפס תקווה חס ושלום, כי צרות מצרות שונות מתחדשות בכל עת ואין לנו שום חיות כי אם התקווה והתוחלת והרצון וזה בחינת: השבעתי אתכן בנות ירושלים, שהם אומות העולם, מה תעירו ומה תעוררו את האהבה שביני למקום כי לא תוכלו לקלקל את האהבה עד שתחפץ, כלומר: בעוד שהיא חפצה בו כל כך!"
ואו! אם נראה לנו שהבשורה בפרשתנו היא אהבת הנצח של הקב"ה גם כשהפרנו את הברית, הבשורה על פי רבי נחמן היא שאהבתנו שלנו, בכל מצב, היא אהבה שאיש לא יוכל לעורר, היינו לערער. זו אהבה שנמצאת ביסוד שלנו. הנה הוא מגיע, יום ירושלים, שבו אומרים אויבינו "ערו ערו!" בואו ונערער את האהבה הגדולה הזו! ותשובתנו: "עד היסוד בה!" יש בנו ברית יסודית שלא תוכלו לערער לעולם, גם כשייראה כאילו הקב"ה הפר חלילה את בריתו איתנו. אנחנו נשארים כאן, בברית אהבה שלא תופר לעולם.
